ביקורת ספרותית על אנשים עלובים מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר מעולה

---

"בכל אדם חבויה חיה - חיה מלאת חימה, חיה בעלת תאווה, המתלהטת על ידי זעקת השבר של הקורבן המעונה, חיה שהותרה מן השלשלת ואינה יודעת כל מעצור." דוסטויבסקי.

בדידותם של שניים-

דוסטויבסקי. מה עולה במוחכם כאשר הנכם מעלים על מחשבתכם שם זה?

אומר ואגיד לכם מה עולה במחשבתי כאשר אני מהרהרת בשמו של דוסטויבסקי: פאתוס, עצב, דיכאון, שיגעון, גורל אכזר. כל הדברים הללו מצויים בספרו זה של דוסטויבסקי. ספרו הראשון אשר קראתי. הראשון שהכניס אותי בין כנפיו של סופר מוכשר זה, הנפלא, המעשיר והאהוב. סופר שאיננו ידוע ברחמנותו על קוראיו וגורם להם להלך בעולם אפל, מסתורי, בלתי מובן. שהדמויות נהפכות להיות חלק ממך, בין אם רצונך בכך ובין אם לאו ואתה מבכה על מר גורלן.
דוסטויבסקי מהדק אותך אל גיבוריו וגורם לך לחשוש לגורלן, לסופן ולמרות שהנך יודע בתוך תוכך שהסוף אינו מיטיב, הרי מדובר בדוסטויבסקי, גדול הסופרים הרוסיים שקמו למדינת רוסיה העצומה, אתה ממאן להאמין, ממאן להאמין שכך יהיה סופם- אכזר, מדכא ובעיקר עלוב.

"אנשים עלובים" זהו שם ספרו של דוסטויבסקי. ספרו הראשון. כבר בקריאתו של שם הספר הקורא למד שהסיפור אותו הוא עתיד לקרוא יעסוק בדמויות שמזלן לא שפר עליהן. שכל כולן נתונות לסיטואציות עצובות וכאובות. שדוסטויבסקי הינו אלוהים אשר דן אותן לגורל אכזר ומחמיר. לחיי עניות, דלות וחוסר כל רגשי ונפשי ולא רק פיזי. כבר בקריאת שמו של הספר הזה הקורא מבין שדוסטויבסקי אינו עושה הנחות, הוא מעמיד את הקורא בליבה של רוסיה הצארית, בת המאה ה-19 שהחיים בה אינם מלכותיים, מלאי הרמוניה ואושר. הם אינם מלאי אהבה ענוגה ומסתלסלת כפי שאנו עלולים להעלות בדעתנו כאשר אנחנו קוראים ספרות קלאסית. דוסטויבסקי אינו מתעתע בנו וכבר מן העמוד הראשון הוא נותן לקורא לפסוע אל לב העניינים ועל הקורא חלה אפשרות בחירה: האם להושיט יד אל דוסטויבסקי ולעבור יחד עימו את מסע מפרך זה, כברת דרך ארוכה שסופה אינו נראה באופק, אך המפעים או לסגת בטרם החל? החלטה גמלה בליבי: החלטתי לאחוז בידו של דוסטויבסקי ולערוך את המסע ואינני מתחרטת. היה זה מסע מייגע, קשה לעיכול אך גם מעצים, מרגש ומעלה דמעות.

הסיפור שדוסטויבסקי פורש לפנינו כתוב בסגנון תכתובת בין נערה צעירה בת 17, ורנקה שמה, שאף על פי גילה הצעיר ידעה סבל וייסורים רבים אשר מעטים המבוגרים שיגיעו לקרסוליו: היא נמלטה מגורל אכזר של ניצול מיני ועבודה בזנות, לבין פקיד קרוב משפחתה בן 47, מקאר דבושקין.
השניים מפשיטים את עצמם מטאפורית זה אל מול זו וחושפים עצמם במערומיהם: לבטים, דאבון לב, ועצב רב שהיה שמור בליבם שנים רבות מוצאים דרך ביטוי אל תוך הנייר. עד מהרה ההתכתבות התמימה והרגישה בין השניים מתמלאת רגשות אחרים שאינם בהכרח ידודתיים כפי שהיו בתחילה. התכתובת בין השניים יכולה להתפרש במובנים רבים: ניתן לתרגם את הקשר המוזר בין השניים כקשר אפלטוני-אירוטי לבין "סמכות הורית" שדבושקין שגילו כפול מגילה של ורנקה אמור לייצג אך לא עושה זאת בפועל. דוסטויבסקי בעצם מטשטש את הגבול בין דאגת אדם מבוגר וסמכותי לבין תשוקה מתפרצת המאפיינת את גיל הנעורים המתעצמת לנוכח המצב הכלכלי והרגשי בו שרויים השניים. מאקין, שהוא כביכול האדם הבוגר מבין השניים, שאמור לעצור את היחסים האסורים שאט אט נרקמים להם ככל שהתכתובת מקבלת תאוצה ונעשית אישית ומהולת פאטוס אך הוא אינו עושה כדבר הזה, יש לו חלק ביחסים הללו כפי שיש לורנקה. זהו כדור שלג חלקלק המכפיל נפחו ככל שהזמן עובר. זהו כדור שלא ניתן לעצרו. השניים נשאבים למערכת יחסים בלתי מובנת זו המתנהלת במכתבים בלבד בעל כורחם, אין זה נתון לשליטתם. הם מאמצים אותה ברצון ובהכרח. הבדידות שהשניים חווים מזרזת את העניינים וגורמת לתאוצה זו עד סופו הטראגי של הסיפור שמותיר את דבושקין גלוי ראש ואבל. הוא נותר אביון הן פיזית והן רגשית.

ככל שהשניים ממשיכים בכתיבת מכתבים זו לזה וממשיכים לגולל על הכתב את מחשבותיהם ומאוויהם חלות שתי תפניות בו-זמנית: הקורא נחשף אל סבלן של הדמויות, אל כאבן. הסופר מציג בפני הקורא יריעה רחבה של הלך מחשבתן ומאפשר לו לסייר אל נבכי נפשן ובמקביל הוא עד לקשירתן של שתי נפשות זו בזו, הנקשרות בחוט אחד דקיק, חוט הגורל הקושר אותן זו עם זו. שתי נפשות עלובות שעלבותן יוצרת מכנה משותף. עלבות זו איפשרה להן לגשש באפלה ולמצוא מקור אור ונחמה בחיק האחר, חיק וירטואלי המתקיים אך ורק דרך המילים, המוני מילים שמעידות על סיפורם של האנשים הקטנים שאף אדם אינו שם ליבו אל מצבם. שתי נפשות אבודות שמתרפקות זו בזרועות רעותה. צמד נשמות אשר חובקות זו את זו וחולקות עצב דומה, עצב אשר מעוורן ומעורר בהן תחושות כמוסות שזמן רב לא קם האדם שעוררן.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על אנשים עלובים