#
תשעה אנשים – מכל שדרות העם, כמו שאומרים, – מתכנסים בבית מפואר ומודרני הנמצא באי קטן וחשוף מול חופי דבון. שניים מהם, נשואים זה לזו, הם המשרתים המטפלים במוזמנים. חלק מהמוזמנים סבורים שנשכרו לעבודה, חלקם סבורים שהגיעו לנופש חינם, ואחד אפילו קיבל סכום מסויים כהוצאות.... איש מהם אינו בודק בציציות ההזמנה.

ייאמר שהם פחות חשדניים מאיתנו, שכבר נתקלנו במספיק סיפורי נוכלים, שדמויותיה של כריסטי, גם הנו

הרומן האפל הזה, כל כך אפל שגם אם נדליק מדורה על הכתוב עדיין הערפל יסתובב סביבך כמחסום להבנה הרציונאלית של האירועים בספר. לא הכל ברור וחד כיאה לחשיכה . וכפי שהספינה שטה בנהר הקונגו, באיטיות מופלגת בתוך ים של ערפל כשפראי אדם משולהבים רוקדים מסביב למדורות, כך גם קראתי את הספרון הזעיר הזה, במנות קטנות כדי ליצור לעצמי תמונה ברורה ורציפה של האירועים.

ג'וזף קונרד, סופר שנולד בפולין וגדל בבריטניה עבד

הייתי באמצע הליכה. בכלל לא העליתי בדעתי שיש במקום הזה קליטה. פתאם הטלפון צלצל. נברתי בכיסי המכנסיים, זה לא היה פשוט, אבל דליתי אותו ועניתי. "כיף חאלכ?" הוא שאל. אני עומדת שם, שביל בלב המרחבים, פה ושם כבשים שמנמנות, אחת אחת, שתיים שתיים, מלחכות באוקיינוס של עשב טרי להפליא, ואני לבושה בחולצה ובסווצ'ר הסופר מחמם, זה שהזמנתי באיזה דיל מדהים מאנגליה ואף פעם לא היה לי קר מספיק כדי ללבוש אותו, מכורבלת במ

"אבל הבחורים האלה חשיבותם לא היתה רבה, באמת. הם לא היו מתנחלים: לדעתי, המינהל שלהם היה רק מסחטה ולא יותר. הם היו כובשים, ולשם כך דרוש רק כח אכזרי – ואם יש לך כח כזה, לא עליו תהיה גאוותך, מכיוון שכוחך הוא מקרי בלבד, הוא נובע מחולשתם של אחרים. הם חטפו מה שיכלו לשם הלקיחה. זה היה שוד אלים, רצח חמור בקנה מידה גדול, והם עשו זאת בעיוורון – כיאה למתמודדים עם חשכה. כיבוש הארץ, שפירושו ברוב המקרים הוצאתה

לקרוא את
לוליטה בטהרן
החיים והספרים

אחד הספרים העצובים ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. טרגדיה בת שלושה דורות, שקיעה של משפחה על רקע הערבות הבלתי נגמרות של של אוסטרליה. קראתי כמה וכמה ביקורות משתפכות כאן ואני חייב לומר שאני מסכים עם כל מילה. קולין מקאלוג מצליחה לאפיין כל דמות ודמות, להטוות לכל אחת מהנפשות מסלול לקראת סוף מר בזו אחר זו. הרבה אושר לא ספגתי מ'ציפורים מתות בספר' אבל כן עברתי חוויה מטלטלת, בתרגום המופלא של <mark>אופירה רהט</mark>

"האגדה מספרת על ציפור המזמרת רק פעם אחת בחייה. בקול ערב יותר מכל יצור אחר על פני האדמה. מן הרגע שהיא נוטשת את קנה היא מחפשת עץ עוזרד ואינה נחה עד שהיא מוצאת כזה. ואז, כשהיא מזמרת בין הענפים האכזריים, היא משפדת את עצמה על הקוץ הארוך והחד ביותר, וכשהיא גוססת היא מתעלה על יסוריה ומיטיבה לשיר מן העפרוני והזמיר. שיר עילאי שמחירו הוא עצם הקיום. אבל עולם ומלואו נעצר כדי להאזין ואלוהים במכון שבתו מחייך, מ

ריק נוצר רק כאשר יש ממשי. ריק בין אטומים, ריק בין עצמים שונים, הפסקה. יש פעמים שהריק מחלחל אל תוכנו, יש פעמים שהוא מחוץ לנו. הריק קיים וממשי, גם אם נתכחש אליו הוא יהיה תמיד קיים, אומר כי לרגע אנחנו צריכים לא לעשות כלום, סתם להקשיב לשקט. מי מאיתנו לא מכיר את הרגשת הריק? התפלאתי לגלות כי הרגשה זו יכולה גם לצוץ בין מילותיו של ספר וגם ביתר עוז.
הספר הזה חדר אל תוך נבכי נפשי, מקום בו ביום יום אינני מע

"הנשאי לי" גו'ן אפדייק

אל ג'ון אפדייק (2009-1932) הסופר האמריקאי נחשפתי לראשונה בשנות העשרים המוקדמות שלי, אפשר לומר בגיל שלא תאם בדיוק את מורכבות הספרים שלו. מערכות נישואין ומה שמתרחש שם בין הסדינים לצד דד דולף וזעטוטים זבי חוטם לא היו הסצנות שעניינו אותי אז, ובכל זאת קראתי את "זוגות" שעסק באינטימיות מינית בתוך מסגרת הנישואין ומחוצה לה, בקרבות הניטשים בלא הרף בין הגברים לנשים, ובגבול שבין חירו