ביקורת ספרותית על לב החשכה מאת ג'וזף קונרד
ספר טוב

---

"אבל הבחורים האלה חשיבותם לא היתה רבה, באמת. הם לא היו מתנחלים: לדעתי, המינהל שלהם היה רק מסחטה ולא יותר. הם היו כובשים, ולשם כך דרוש רק כח אכזרי – ואם יש לך כח כזה, לא עליו תהיה גאוותך, מכיוון שכוחך הוא מקרי בלבד, הוא נובע מחולשתם של אחרים. הם חטפו מה שיכלו לשם הלקיחה. זה היה שוד אלים, רצח חמור בקנה מידה גדול, והם עשו זאת בעיוורון – כיאה למתמודדים עם חשכה. כיבוש הארץ, שפירושו ברוב המקרים הוצאתה מידי מי שצבע עורם שונה, או אפם שטוח מעט יותר משלהם, איננו מעשה נחמד אם מתעמקים מדי בדבר; מכפרת עליו רק האידיאה. אידיאה שמתבססים עליה; לא אמתלה רגשנית אלא אידיאה; ואמונה חפה מאנוכיות באידיאה הזאת – משהו שאפשר להציב, להשתחוות לו, ולהעלות לו קורבן".

זו על פי רב החובל מרלו, תמצית הקולוניאליזם. בהמשך מרלו מספר את הסיפור על המסע שלו לקונגו, ללב חשיכת הקולוניאליזם הבלגי, שהתאפיינה באכזריות רצחנית, ניצול מחפיר והתעללות חסרת רחמים באוכלוסיה חסרת-ישע. הפראים האומללים הם בסך הכל עוד אמצעי יצור שנעשה בו שימוש כדי לנצל את אוצרות הטבע של אותו איזור. המונח "פשעים נגד האנושות" נברא על ידי ג'ורג' וויליאמס בשלהי המאה ה-19' לאחר שחזר ממסע שארך שנה וחצי באותו איזור מוכה גורל.

הסיפור מסופר בניחותא לחברים היושבים עימו על נהר התמזה, הנהר מתואר כמלא אור, בניגוד מוחלט לנהר העלום בקונגו שבו רבה האפילה ואף שם אין לו. אבל מרלו מבהיר כי שאלת האור והחושך מצויה בעינו של המתבונן, וכך היה נהר התמזה חשוך עבור הכובשים הרומאים שהגיעו לארץ הפראית שהיום היא בריטניה הגאה והשאננה. החשיכה הזאת כפי שמצוין באחרית הדבר אינה רק רק פיסית אלא גם מוסרית ואותם כובשים רומאים פעלו על פי אותו הגיון המניע את האימפריאליזם המודרני, במקרה הזה הבלגי.

הסיפור עצמו מתמקד בתלאות המסע של מרלו במעלה נהר עלום השם, במטרה להחזיר למטה סוכן בשם קורץ, שעשה לו שם, לטוב ולרע, במי שמגיע למצבורי שנהב מרשימים בדרכים יצירתיות. על הדרך מרלו מתאר את הווית החיים של הפראים (לאיש מהם אין שם), את האטימות של הפקידים הקולוניאלים, ואת הבורות המוחלטת של האירופים באשר למנהגיהם של הפראים, למעט אותו סוכן קורץ. אבל היכרות זאת אינה הופכת אותו לאדם טוב יותר אלא תורמת להשחתתו. נראה כי מדובר בתהליך דטרמיניסטי.

הסיפור אינו שופע סצינות אלימות אבל נסיבות החיים המחרידות הן אלו הגורמות למקומיים למות כמו זבובים. קונראד, באמצעות מרלו, מתאר את זוועות הקולוניאליזם אך מתיאור זה, כך אני מתרשם, נעדרת ההכרה בדבר השיוויון בין הגזעים. היום ספר זה אינו תקין פוליטית בנקודה זו, אך זהו גם סוד כוחו. הוא נאמן להלך מחשבה נפוץ באותה תקופה, פרי הבאושים של הקולוניאליזם. הסיפור הזה נכתב ב-1899 4 שנים לאחר פרסומו של בספרו הראשון "שגיונו של אלמאיר". גם שם התייחסות למקומיים היא כאל פראים וגם שם המפגש בין האדם ללבן הוא טרגי גם עבור האדם הלבן.

הספרון אינו בבחינת חווית קריאה שוטפת. משולבים בו הגיגים רבים על טבע האדם. עם זאת, הוא בעיני יצירה טובה מבחינה ספרותית, בנויה היטב, אך חשוב מכך הוא האור שהיא שופכת על תקופה חשוכה בהסטוריה. נראה שהקולוניאליזם כסוג של כיבוש הוא משחית וזה תקף במקומות ובזמנים אחרים עד ימינו אנו ולמרבה הצער גם בעתיד הנראה לעין.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על לב החשכה