בבוקר שבו הלך הקיסר האב לעולמו, כוסה הכול במעטה עבה של כפור, והשמש היתה תלויה כחלמון שבור מאחורי פסגת הר טוֹנג צְ'ה. קראתי את שיעור הבוקר לפני אולם ג'ין שָאן, ולהקת אנפות לבנות התרוממה מיער הווּ ג'יוּ וריחפה בגובה נמוך. הן סבבו לרגע את הפרוזדורים האדומים ואת הגגות השחורים של אולם ג'ין שאן, והותירו אחריהן ציוצי צער רפים וכמה נוצות. הבחנתי בכך שלשלשת נוזלית אפרפרה ניתזה על מפרקי ידַי, על שולחן האבן ועל הספרים.
זו לשלשת ציפורים, אדון. הנער המשרת ניגב את מפרקי ידי במטפחת משי ואמר, הסתיו מעמיק והאדון צריך להיכנס ללמוד בארמון.
הסתיו מעמיק, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שׂיֶה, אמרתי.
באותו רגע נכנסו לאולם ג'ין שאן משרתים מהארמון ובפיהם הבשורה על מותו של הקיסר. הם החזיקו בידיהם את דגל הפנתר השחור של ממלכת שיה, לגופם בגדי אבל לבנים, ולראשם סרטי אבלות שהתנפנפו לאטם ברוח. מאחוריהם צעדו ארבעה משרתים שנשאו אפריון ריק, ואני ידעתי שבאפריון הזה אלקח חזרה אל הארמון. שם אעמוד בקרב אנשים שאני מכבד ואנשים שאני מתעב, ואשתתף בהלוויית הקיסר.
תיעבתי את המת, אף שהיה אבי ושלט בממלכת שיה שלושים שנה. ארונו היה מונח כעת במרכז אולם דֶה פֶנג, מוקף באלפי פרחי חיננית זהובים, והחיילים השומרים על הארון נִדמו בעינַי לעצי ברוש בחלקת קבר. עמדתי על המדרגה העליונה של אולם דה פנג, לשם הובילה אותי סבתי, הגברת חוּאָנְג פוּ, אך לא רציתי לעמוד שם, לא רציתי להיות קרוב כל כך לארון. אחַי החורגים עמדו מאחור, וכשהפניתי את ראשי ראיתי אותם שולחים אלי מבטים עוינים. למה הם תמיד מביטים בי כך? לא אהבתי אותם. העדפתי להסתכל על קדירת האלכימיה של הקיסר, העשויה ברונזה, שעמדה עתה גלויה לנגד עיני, בודדה לצד קיר הארמון. האש תחתיה טרם כבתה, מהשיקוי שבתוכה היתמרו אדים כבדים, ומשרת זקן הזין את הגחלים בעצי בעירה. הכרתי את המשרת הזקן הזה, סוּן שִׂין, שיצא פעמים רבות למדרון הקרוב לאולם ג'ין שאן כדי לכרות עצי הסקה. כאשר היה רואה אותי היו פניו נשטפים דמעות, והוא היה כורע על ברך אחת, מצביע לעבר ממלכת שיה בסכין שבידו ואומר, הסתיו מעמיק ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
מישהו הִכה בפעמון הגדול התלוי בפרוזדור, והאנשים לפני אולם דה פנג כרעו ברך באחת. מאחר שכרעו, כרעתי גם אני. שמעתי את קולו העז והצרוד מזִקנה של שר הטקס מפר את הדממה. הקיסר המנוח הותיר צוואה. הותיר צוואה. צוואה. צוואה.
כאשר סבתי, הגברת חואנג פו, כרעה לצדי, ראיתי רוּ יִי (מעין מוט בצורת האות S ובראשו דוגמת ענן, לב או פטרייה. סמל למזל ולכוח) עשוי אבן ירקן ומגולף בצורת פנתר משתלשל מחגורתה. הוא היה מונח כעת על המדרגה, במרחק נגיעה ממני, והסיח את דעתי. שלחתי את ידי בחשאי כדי לתפוס ברוּ יִי ולקרוע את הרצועה שהיה תלוי עליה, אבל הגברת חואנג פו כמו קראה את מחשבותי, הסיטה את ידי ולחשה בסמכותיות, תקשיב לצוואה, דוּאָן בָּאי.
לפתע שמעתי את שר הטקס הוגה את שמי, קולו הרצין והוא הקריא, הבן החמישי דואן באי יתמנה ליורשו של קיסר שיה. רחש עבר בקהל שלפני אולם דה פנג, וכשהפניתי את ראשי ראיתי את חיוכה שבע הרצון והנינוח של אמי, הגברת מֶנְג. בקֶרב הפילגשים היו מי שפניהן הביעו אדישות, ואחרות שפניהן הביעו כעס ואכזבה. ארבעת אחַי החורגים החווירו. דוּאָן שׂוּאָן נשך בחוזקה את שפתיו, דוּאָן מִינְג מלמל משהו, ואילו דוּאָן ווּ גלגל עיניו בבוז. רק דוּאָן וֶן שמר על ארשת שלווה, אבל אני ידעתי שהוא מאוכזב יותר מכולם. הוא הרי רצה בכל מאודו לרשת את כס הקיסר, והוא בוודאי לא שיער בנפשו שהקיסר האב יוריש אותו לי. גם אני לא שיערתי כך. מעולם לא שיערתי שביום מן הימים אני עשוי להפוך כך לפתע פתאום לקיסר שיה. והרי סון שין, המשרת הזקן הממונה על קדירת האלכימיה, אמר לי, הסתיו מעמיק, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה. אבל מה כתוב בצוואה? הם רוצים להושיב אותי על כיסאו המוזהב של הקיסר. לא ידעתי מה המשמעות של כל זה. הייתי בן ארבע עשרה, ולא הבנתי מדוע נבחרתי לרשת את הקיסר.
סבתי, הגברת חואנג פו, רמזה לי למהר לקבל לידי את הצו. פסעתי צעד קדימה, ושר הטקס המבוגר התנודד לעברי עם כתר הפנתר השחור בידיו, חוט של ריר נמתח מזוויות פיו. מראהו היה מדאיג. הזדקפתי מעט על קצות האצבעות, הרמתי את ראשי וציפיתי לחוש את משקל הכתר מונח עליו. מבוכה ובושה אחזו בי, ושלחתי מבט נוסף לעבר קדירת האלכימיה שליד הקיר המערבי של הארמון, שם על הרצפה ישב סון שין ונמנם. אמנם הקיסר האב כבר לא יזדקק לשיקוי האלמוות, אבל האש תחת הקדירה הוסיפה לבעור. מדוע היא עדיין בוערת? שאלתי, אבל איש לא שמע אותי. כתר הפנתר כיסה באטיות ובכבדות את ראשי וקרירות התפשטה בקודקודי. לפתע פתאום עלתה זעקת שבר מן הקהל: לא, זה לא הוא, הוא לא קיסר שיה החדש. אישה פרצה משורת הפילגשים, היתה זו הגברת יָאנְג, אמם של דואן ון ודואן וו. היא פילסה את דרכה בקרב הקהל מוכה התדהמה, עלתה במדרגות ורצה היישר אלי. היא חטפה את הכתר מראשי כמוכת טירוף והצמידה אותו לחזה. הקשיבו לי! קיסר שיה החדש הוא הבן הבכור דואן ון, לא הבן החמישי דואן באי! בעודה צווחת, הוציאה הגברת יאנג נייר אורז מבגדה ואמרה, יש בידי את צוואתו החתומה של הקיסר המנוח. הקיסר המנוח מינה את דואן ון לקיסר שיה החדש, לא את דואן באי. מישהו זייף את הצוואה.
שוב פרצה מהומה בקרב הקהל שעמד לפני אולם דה פנג. כשראיתי את הגברת יאנג מחבקת בחוזקה את הכתר לחזהּ, אמרתי לה, קחי אותו אם את רוצה. אני לא רציתי בו כלל. תכננתי לנצל את התוהו ובוהו ולהסתלק, אבל סבתי, הגברת חואנג פו, חסמה את דרכי. השומרים כבר תפסו את הגברת יאנג אחוזת השיגעון ומישהו חסם את פיה בסרט אבלות. הם סחבו אותה למטה ועזבו במהירות את אולם דה פנג הגועש. הייתי המום, לא ידעתי מה הסיבה לכל זה.
ביום השישי להכתרתי הוצא ארונו של הקיסר האב מן הארמון. תהלוכת ההלוויה האין סופית שַׁצְפה לעבר מרגלותיו הדרומיים של הר טונג צ'ה, שם שכנו הקברים של קיסרי שיה הקודמים וגם קברו של אחי התאום דוּאָן שׂיֶין, שמת בינקותו. בדרך הבטתי בפעם האחרונה בגופת הקיסר. הקיסר ששלט פעם בממלכת שיה, הקיסר האמיץ והיהיר, ברוך הכישרון והנועז, שכב עתה כענף רקוב ומצומק בארון מעץ נָאן מוּ. פחדתי מן המוות. פעם חשבתי שהקיסר הוא אלמותי, אבל עתה הוא ללא כל ספק מת, בארון הקבורה האדיר. הארון היה מלא בחפצי קבורה, ובהם כלי זהב וכסף, ירקן, ברקת וסוגים שונים של אבנים יקרות. היו בהם גם חפצים רבים שמצאו חן בעיני, כמו חרב נחושת קצרה משובצת אבני אודם. כמה רציתי להתכופף ולקחת אותה, אך ידעתי שאני לא יכול לחמוד כראות עיני את חפצי הקבורה של הקיסר.
המרכבות נעצרו בעמק לפני הקבר והמתינו לבואם של המשרתים הנושאים את ארונותיהן האדומים של הפילגשים אשר ייקברו לצד הקיסר. ישבתי על סוסי וספרתי בסך הכול שבעה ארונות אדומים. שמעתי שאמש, באישון לילה, ציוו על הפילגשים להתאבד בתלייה בעזרת בד משי לבן. עתה סודרו ארונותיהן האדומים מלמעלה למטה וממזרח למערב סביב הקבר, כך שיצרו תצורה מבשרת טובות כשל שבעת כוכבי "הדובה הגדולה" הַקַדים לירח. שמעתי גם כי הגברת יאנג צוותה אף היא להתאבד ולהיקבר עם הקיסר, אך היא סירבה, ונסה יחפה בארמון עד אשר תפסו אותה שלושה שומרים, כרכו סביבה בכוח בד משי לבן וחנקו אותה. כאשר העלו את שבעת הארונות האדומים אל קבר הקיסר, נשמע קול חבטה עמום מתוך אחד מהם, וכל העומדים נתקפו חלחלה והחווירו. לאחר מכן ראיתי במו עיני כיצד מתרומם לאטו מכסה הארון, ולמרבה ההפתעה התרוממה מתוכו הגברת יאנג. שערה הפרוע היה מלא בנסורת ובחול אדום ופניה לבנים כנייר, כוחה לא עמד לה עוד לצעוק כמו שצעקה כמה ימים קודם לכן. היא נופפה בפעם האחרונה בצוואתו של הקיסר לעבר הקהל, ואז מיהרו המשרתים למלא את הארון בחול ומסמרו אותו מחדש. ספרתי, הם נעצו במכסה הארון תשעה עשר מסמרים ארוכים.
כל הידע שלי על ממלכת שיה מקורו בנזיר ג'וּאֶה קוֹנְג. הוא המורה שמינה לי הקיסר בעודו בחיים. ג'ואה קונג היה רחב אופקים, אמן החרב והחנית, שהפליא לפרוט על הצ'ין ולשחק צ'י, והיה צייר וקליגרף מוכשר. בימים ההם, כאשר שקדתי על לימודי באולם ג'ין שאן, ג'ואה קונג תמיד היה לצדי. הוא סיפר לי על ממלכת שיה בת מאתיים השנה המשתרעת על פני תשע מאות לי, על פועלם של שליטי העבר ועל המפקדים שנפלו בשדה הקרב, הוא מנה את רכסי ההרים ואת הנהרות בממלכה, וגם סיפר כי תושביה מתפרנסים בעיקר מגידול דוחן, מציד ומדיג.
בשנה שבה מלאו לי שמונה, התחלתי לראות שדונים לבנים. בכל פעם שהייתי מדליק את העששית היו השדונים קופצים אל שולחן הכתיבה שלי, אפילו על המשבצות של לוח הצ'י הם היו מקפצים, ומטילים עלי אימה. כאשר שמע על כך ג'ואה קונג הוא מיהר להגיע, ובהינף חרב סילק את השדונים הלבנים. מאז היום ההוא רחשתי הערצה למורי ג'ואה קונג.
זימנתי את ג'ואה קונג לבוא מאולם ג'ין שאן אל הארמון. הבעה אומללה נשקפה מפניו כאשר קד לפני. בידיו החזיק את "מאמרות קונפוציוס" שאחדים מדפיו מקופלים בפינות. כמה חורים נפערו בגלימת הנזיר שלו, וסנדלי הקש שלו היו מכוסים בוץ שחור.
מדוע זה מופיע לפני המורה עם ה"מאמרות"? שאלתי.
טרם סיימת לקרוא את ה"מאמרות", סימנתי לך את הדפים, ואני מגיש את הספר לקיסר שיה בבקשה שיסיים לקרוא אותו, אמר ג'ואה קונג.
אני כבר קיסר שיה, מדוע אתה ממשיך להטריד אותי בלימוד?
אם קיסר שיה לא ימשיך בלימודיו, אשוב לתרגל במנזר קוּ ג'וּ.
אסור לך לחזור למנזר, צעקתי פתאום, לקחתי את ה"מאמרות" מידיו של ג'ואה קונג וזרקתי אותו כלאחר יד לעבר המיטה המלכותית, אני אוסר עליך לעזוב אותי, אמרתי, מי יסלק עבורי את השדונים אם תלך? השדונים הלבנים כבר גדלו, והם יכולים להיכנס למיטת האפריון שלי.
הנערות המשרתות העומדות משני צדדי החניקו צחקוקים, והייתי בטוח כי הן צוחקות על הפחדנות שלי. בחמת זעם חטפתי נר דולק מן הפמוט והעפתי אותו אל פניה של אחת מהן. אסור לצחוק. מי שיצחק עלי שוב, צעקתי בתקיפות, אשלח אותו להיקבר עם הקיסר.
בחצר הארמון עמדו פרחי החרצית במלוא פריחתם ברוח הסתווית, ולכל מלוא העין השתרע הצבע הצהוב הדוחה המפיץ ריח מוות.
הוריתי בעבר לגנן לעקור את כל החרציות בגן, והוא הבטיח לעשות כן אך דיווח על כך בחשאי לסבתי, הגברת חואנג פו. רק לימים נודע לי ששתילת החרציות בכל רחבי הגן נעשתה במצוותה, היא העריצה חרציות והיתה בטוחה שניחוחן המתקתק מועיל לסחרחורת שלה. פעם סיפרה לי אמי בסוד כי בסתיו רוב המאכלים של הגברת חואנג פו מכילים חרציות, ושהיא מצווה אז על טבחי הארמון להכין מהן מנות קרות ומרקים, שהם בעיניה הסוד לאריכות ימים ולריפוי מחלות. ואני לא חשבתי כך. חרציות תמיד הזכירו לי גופה קרה וצפודה, ולעניות דעתי אכילת חרציות היתה מבחילה כמו אכילת בשר רקוב של אדם מת.
לקול הפעמונים והתופים זימנתי את השרים ואת הפקידים אל החצר לסקור את המזכרים שהוגשו לקיסר. הגברת חואנג פו והגברת מנג ישבו משני צדדי כל הישיבה כולה. כל הדעות שהבעתי היו תוצר של מבט ששלחו אלי או של לחישה שלחשו לי. אף על פי שדי היה בגילי ובידע שלי כדי להיפטר משלטון אחורי הקלעים של שתי הנשים הללו, הייתי שבע רצון מהמצב. שמחתי על שהן חסכו ממני את ייסורי ברירת המילים ואת הצורך לאמץ את מחשבתי. כלוב צרצרים היה מונח על ברכי, ומדי פעם בפעם היו צרצוריו הרמים של הצרצר שחור הכנפיים קוטעים את ישיבות החצר המשמימות הארכניות. אהבתי צרצרים, ודאגתי היחידה היתה שמא בימי הסתיו ההולכים ומתקררים לא ימצאו עוד שומרי הארמון צרצרים שחורים פראיים כאלה בהרים.
לא אהבתי את השרים ואת הפקידים שלי. הם היו ניגשים בחיל ורעדה אל גרם המדרגות האדום המוביל אל כס הקיסר, ומעלים את בעיית המזון והקצבאות של חילות הצבא בגבולות או את שאלת יישום שיטת "השדה השווה" בשָאן נָאן. הם לא סתמו את הפה והגברת חואנג פו לא הרימה את מטה אריכות הימים עשוי עץ האלגום, לכן לא יכולתי לסיים את הישיבה. גם אם הייתי חסר סבלנות לא נותרה לי ברירה אלא לשבת שם, וכמו שאמר לי פעם הנזיר ג'ואה קונג, חיי הקיסר חולפים עליו בפטפוטי סרק, ברכילויות ובשמועות.
בנוכחות השרים שמרו הגברת חואנג פו והגברת מנג על ארשת מכובדת ומנומסת, ונהגו זו בזו כמו זוג משמַים המנהל היטב את ענייני הממלכה, אך בכל פעם שהסתיימה ישיבת החצר הן פרצו בוויכוחים סוערים, ופעם אחת, אך יצאו השרים מאולם חֶנְג יָאנְג, סטרה הגברת חואנג פו לגברת מנג. הופתעתי. ראיתי את הגברת מנג מליטה את פניה ונמלטת אל מאחורי הפרגוד. היא מיררה שם בסתר בבכי, וכשהלכתי אחריה היא אמרה בבכי, זקנה ארורה, הלוואי שתמות.
פניה היו מעוותים מהשפלה ומטינה, פנים יפים וחשוקי שפתיים. מיום שאני זוכר את עצמי, לא מש המבע המוזר הזה מפניה של אמי. היא היתה חשדנית ורדופת חרדות מטבעה. היא חשדה, למשל, שאחי התאום דואן שׂיין הורעל למוות, ונשוא החשדות שלה היתה פילגשו האהובה של הקיסר המנוח, דָאי ניָאנְג. בשל חשדות אלה קטעו לדאי ניאנג את עשר אצבעותיה והיא הושלכה אל הארמון הקר המטונף. ידעתי שזה המקום שבו נענשו הפילגשים שפשעו.
חמקתי אל הארמון הקר שנמצא בירכתי מתחם הארמון. רציתי לראות את מראה ידיה קטועות האצבעות של דאי ניאנג. הארמון הקר אכן היה מקום אפל, קר ומדכא, שחצרו מלאה טחב וקורי עכביש. הצצתי מבעד לחלון העץ לעבר דאי ניאנג השקועה בתרדמה. היא שכבה על ערימת קש, ולצדה סיר לילה שבור ומעופש. הצחנה החמוצה שמילאה את הארמון הקר עלתה מתוך הסיר הזה. דאי ניאנג התהפכה כך שידה האחת נגלתה אלי. היד היתה מונחת ברפיון על ערימת הקש, מוארת בקרן שמש שחדרה מן החלון. צורתה דמתה לעוגייה שחורה, והגלד המוגלתי משך זבובים שעטו על הגדם הפצוע.
לא ראיתי את פניה של דאי ניאנג, ומכיוון שנשות הארמון היו מרובות כעננים, גם לא ידעתי מיהי. סיפרו לי שדאי ניאנג היתה הפילגש שהפליאה לפרוט על הפִּי פּה. חשבתי לעצמי שאין זה משנה מיהי, ברגע שקטעו את עשר אצבעותיה, היא לעולם לא תוכל לשוב ולנגן בפי פה. תהיתי אם בחגיגות ובשמחות מעתה והלאה שוב תהלך בגנים בחורה יפהפייה שתחזיק פי פה בידיה ותפרוט ניגונים חינניים ושמימיים. לא הטלתי ספק בכך שדאי ניאנג שיחדה את אחד הטבחים ופיזרה ארְסֶן בדייסה המתוקה של אחי התאום דואן שׂיין. אבל עלו בלבי חשדות בנוגע לסיבה שבגללה איבדה את עשר אצבעותיה. חקרתי את אמי, וזו היססה זמן מה ולבסוף ענתה, אני שונאת את הידיים שלה. תשובתה לא הניחה את דעתי, לכן הלכתי ושאלתי גם את מורי ג'ואה קונג. ג'ואה קונג אמר, מובן מאליו, ידיה של דאי ניאנג ידעו לפרוט על מיתרי הפי פה מנגינות מופלאות, ואילו הגברת מנג לא יכולה לנגן בפי פה.
עד שעליתי לכס השלטון נכלאו כאחת עשרה פילגשים מודחות בארמון הקר שביער הווּ טוֹנְג. כאשר ירד הלילה קולות הבכי שעלו מן הארמון הקר זמזמו באוזני, הם הוציאו אותי מדעתי, אך לא היה בידי לעשות דבר כדי להפסיקם. היו אלו נשים בעלות אופי משונה, שהתכחשו לחיים ולמוות. במשך היום הן כיסו את ראשיהן וישנו, ואילו באמצע הלילה ניעורו לחיים, ויללות בִּכיין הנדכא זעזעו את ארמון שיה הישן שנת ישרים. הדבר הטריף את דעתי, אך לא יכולתי להורות לשומרים לסתום את פיותיהן בכדורי כותנה, מכיוון שאסור היה להיכנס לארמון הקר סתם כך. מורי ג'ואה קונג המליץ כי אתייחס לקולות הללו כאל חלק מקולות הלילה הרגילים של הארמון, והוסיף שלמעשה הקולות האלה דומים לקול הגונג של שומר הלילה מחוץ לחומות, וכמו ששומר הלילה חייב להכות בגונג כדי להודיע על השעה, כך גם הפילגשים בארמון הקר מוכרחות לקדם את השחר בקול בִּכיין. אתה קיסר שיה, אמר לי ג'ואה קונג, עליך ללמוד להבליג מעט.
עצתו של ג'ואה קונג לא היתה מובנת לי. אני קיסר שיה, מדוע עלי להבליג מעט? למעשה, ההפך הוא הנכון, בידי הכוח להשמיד את כל מה שאני מתעב, ובכללו את קולות הבכי המגיעים מיער הוו טונג באישון לילה. יום אחד קראתי לתליין של הארמון ושאלתי אותו מה ניתן לעשות כדי להפסיק את קולות הבכי של הנשים, והוא ענה שכל שצריך לעשות הוא לכרות את לשונותיהן ואז הן לא יבכו עוד. הוספתי ושאלתי אם כריתת הלשון עלולה להרוג אותן, והתליין ענה שאם כורתים כמו שצריך, אז לא. אז לך תכרות, אמרתי לו, איני רוצה לשמוע עוד את הצווחות המבעיתות שלהן.
הפקודה בוצעה בסודיות מוחלטת, ורק אני והתליין היינו בסוד העניין. התליין בא אלי לאחר מכן ובידו חבילה נוטפת דם עטופה בנייר. הוא פתח אותה לאטו ואמר, מעתה הן לא ישמיעו עוד קול בכי. העפתי מבט לעבר החבילה, והלשונות הבכייניות של פילגשי החצר נראו לי כמו מנה מעוררת תיאבון של לשונות חזיר בסויה. שילמתי לתליין כמה מטבעות כסף והשבעתי אותו שלא יספר על כך לגברת חואנג פו. אם תשאל, עליו לומר לה שהן נשכו לעצמן את לשונותיהן בטעות.
בלילה ההוא הייתי חסר מנוחה. כצפוי כל קול לא עלה מהארמון הקר והוא נותר דומם, וחוץ מאוושת רוח הסתיו והעלים הנושרים, ומהנקישות שבישרו מעת לעת את השעה בשעון המים, שררה דממת מוות בארמון שיה. התהפכתי במיטה המלכותית, טרוד במחשבות על הלשונות שציוויתי לכרות לנשים האומללות הללו, ולרגע נחרדתי, עתה לא עינה כל קול את אוזני, ובכל זאת שנתי נדדה אפילו יותר. המשרתת שלרגלי המיטה נעמדה למשמע הקולות. האם הוד מעלתו מבקש ללכת להתפנות? הנדתי בראשי. למראה אורם העמום של פנסי הרחוב והשמים הכחולים ארגמניים שניבטו אלי מן החלון, עלו לנגד עיני דמויותיהן של הנשים בארמון הקר, משתוקקות לבכות אך קולן לא נשמע. מדוע שקט כל כך? גם כששקט אני לא מצליח להירדם. תביאי לי את כלוב הצרצר שלי, אמרתי למשרתת.
המשרתת חזרה עם כלוב הצרצר האהוב שלי בידיה, ומאז נרדמתי מדי לילה כשאני מאזין לצרצוריו הצלולים של הצרצר שחור הכנף, אך בלבי קיננה חרדה. הרי הסתיו יחלוף בקרוב, ובשלג הראשון ימות צרצר המחמד הגדול שלי, ואיך אעביר אז את הלילות הארוכים האלה?
הפשע שהוריתי עליו לתליין טרד את מנוחתי. עקבתי בסתר אחר תגובותיהם של הגברת חואנג פו, של ראש הממשלה ושל השרים, אך נראה שהם לא יודעים על המקרה. יום אחד עם תום הישיבה בחצר שאלתי את הגברת חואנג פו אם ביקרה לאחרונה בארמון הקר, וסיפרתי לה שהנשים ההן נשכו לעצמן את הלשון. הגברת התבוננה בי בחיבה זמן ארוך, ולבסוף נאנחה ואמרה, אז זאת הסיבה שבלילות האחרונים שררה דומיית מוות, לא יכולתי לעצום עין. האם סבתא אוהבת לשמוע את קולות הבכי האלה באמצע הלילה? שאלתי. אם כרתו אז כרתו, היא אמרה בחיוך צופן סוד, רק שבשום פנים ואופן לא יתפשטו השמועות אל מחוץ לארמון. כבר ציוויתי על הנוגעים בדבר, שמי שידבר, יכרתו לו את הלשון.
אבן נגולה מעל לבי. מצאתי נחמה בידיעה שבסופו של דבר שיטות הענישה של סבתי, הגברת חואנג פו, זהות לשלי, אך בו בזמן גם התאכזבתי מעט. כנראה לא עשיתי שום דבר רע. כרתִּי את לשונותיהן של שלוש עשרה הנשים בארמון הקר, אבל הגברת חואנג פו לא חשבה כלל שנהגתי שלא כשורה.
קדירת האלכימיה מהברונזה נותרה עומדת לצד אחד מקירות הארמון, ואף על פי שהגחלים תחתיה כבר דעכו, הברונזה שצִּבעה השתנה למגע אצבע עדיין להטה. הקיסר המנוח השתמש תדיר בשיקויי אלמוות, ואת האלכימאי הביא מממלכת פֶּנְג לָאי המרוחקת תמורת ממון רב. שיקויי האלמוות מפנג לאי לא יכלו להאריך את חייו של הקיסר, שהיה משועבד לתאוות הבשרים ושבריאותו היתה רופפת, ובלילה לפני שהלך לעולמו נמלט האלכימאי מן הארמון, ובכך הוכיח שהטבליות שהבטיחו ריפוי מחלות ואריכות ימים לא היו אלא תרמית.
שְׂערו של סון שין כבר האפיר, ולקול אוושת רוח הסתיו הוא צעד הלוך ושוב לפני הקדירה, מתכופף ומרים שאריות עצי בעירה ואפר. בכל פעם שעברתי ליד קדירת האלכימיה, היה סון שין מתקרב אלי על ברכיו כשהוא חופן אפר בידיו, ואומר לי, האש כבר כבתה, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
ידעתי שהמשרת הזקן סון שין משוגע. היו שביקשו לסלק אותו מן הארמון, אבל אני עצרתי בעדם. לא זו בלבד שאהבתי את סון שין, אלא שגם אהבתי לחזור על נבואות הפורענות שלו. הייתי מתבונן זמן רב באפר שחפן בידיו אשר נותר מתהליך הזיקוק, ואומר, האש כבר כבתה, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
כאשר התגודדו סביבי הסריסים והפקידים המתרפסים והמחייכים בחנופה, הייתי נזכר לעתים קרובות בפניו המדוכדכים ושטופי הדמע של המשרת הזקן סון שין, והייתי אומר להם, מה מצחיק אתכם? האש כבר כבתה, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
בסתיו היתה זירת הציד לשדה בור, ששיחים ועשבים צמחו בו עד לגובה הברכיים. על מדרון ההר ריצדו להבות האש שהובערה כדי להבריח את חיות הבר, בעמק שמתחת להר טונג צ'ה עמד ריח של עשב חרוך, וארנבות, איילים וצבאים נסו בבהלה בינות לתמרות העשן. מן העמק עלו לסירוגין קולות החצים המפלחים את האוויר ותרועות הציידים.
אהבתי את הציד השנתי. כמעט כל הגברים בני המעמד העליון השתתפו בציד השנה, והרוכבים שאחזו בקשת וישבו הכן על סוסיהם היו רבים מספור. אחי החורגים נצמדו אל הפוני אדום הרעמה שלי מאחור. הם נשרכו אחרי כמו כלבלבים: הנסיך השלישי דואן וו ואחיו דואן ון, שארשת פניהם נראתה לי מדוכדכת ויהירה לחלופין, הנסיך השני דואן שואן השברירי והנסיך הרביעי דואן מינג הטיפש. חוץ מהם כללה הפמליה גם את המורה שלי, הנזיר ג'ואה קונג, ופרשים לבושים מדים ארגמניים.
הניסיון הראשון לפגוע בי במהלך חיי כקיסר אירע בזירת הציד. אני זוכר כיצד צבי חום צהבהב חלף ביעף לפני הפוני שלי, פרוותו היפה מנצנצת מבעד לשיחים, אך כאשר שחררתי את הרסן ופניתי לרדוף אחריו שמעתי את צעקותיו של ג'ואה קונג מאחור, זהירות, חץ של מתנקש! הפניתי את ראשי בדיוק כשהחץ המורעל שפשף את הנוצה הלבנה שעל קסדתי. זיעה קרה שטפה באחת את גופם של כל העומדים מסביב.
גם אני ניתרתי בבהלה. ג'ואה קונג הדהיר אלי את סוסו, תפס אותי בידיו והרכיב אותי על אוכפו. רועד מפחד הסרתי את הקסדה לבנת הנוצה וגיליתי כי החץ שבר את נוצת אווז הבר הצחורה. מי ירה עלי את החץ? שאלתי את ג'ואה קונג, מי רוצה להרוג אותי? הוא הביט סביבו לעבר מורדות ההרים והיערות, שתק ארוכות ואז ענה, האויב שלך. מי הוא האויב שלי? שאלתי. ג'ואה קונג חייך וענה, תסתכל בעצמך, מי שהתחבא הכי רחוק הוא האויב שלך.
גיליתי שארבעת אחי החורגים נעלמו פתאום. הם בוודאי מסתתרים מאחורי סבך עצים ביער. חשדתי שהנסיך הראשון, דואן ון, הוא שירה את החץ מן המארב, מכיוון שהוא היה הקשת הטוב מבין חמשת האחים, וגם מכיוון שרק דואן ון הערמומי והזדוני יכול לתכנן ניסיון התנקשות מושלם כזה.
כאשר תקעו החצוצרנים בקרנות המעוטרות כאות לציידים לשוב לארמון, היה דואן ון הראשון להדהיר את סוסו חזרה. אייל היה תלוי על כתפו, ומסוסו השתלשלו עוד חמש שש ארנבות ופסיונים. אשפת החצים שלו היתה מכוסה בדמן השחור של החיות המתות, וגם גלימתו הלבנה היתה מוכתמת בדם. כאשר הבטתי בחיוכו המתנשא וברכיבתו מלאת ההוד תקפה אותי פתאום תחושה מוזרה. אולי דבריה של הגברת יאנג שנקברה עם הקיסר היו אמת, דואן ון דומה מאוד לקיסר המנוח, והוא גם נראה כמו קיסר שיה החדש, ואילו אני לא דומה כלל לא לזה ולא לזה.
האם הוד מעלתו צד משהו? שאל אותי דואן ון ממרום סוסו בפנים שלווים, איך זה שאין אף חיה על הסוס של הוד מעלתו?
כמעט פגע בי חץ של מתנקש. אתה יודע מי ירה אותו? שאלתי.
לא יודע. שערה לא נפלה מראשו של הוד מעלתו ואילו אני קשת מעולה, זה בוודאי לא החץ שלי. דואן ון השתחווה קלות, אך על פניו נותרה ארשת של בוז.
אם זה לא אתה אז זה בטח דואן וו. אני לא אסלח למי שירה את החץ הזה, אמרתי ונשכתי את שפתי. הצלפתי בשוט ללא רחמים, והפוני אדום הרעמה שעט מזירת הציד. רוח הסתיו ייללה באוזני, והעשב היבש בעמק השמיע קול פצפוץ תחת פרסות הפוני. לבי היה קר וחרב כמו הר טונג צ'ה בסתיו. החץ הפחיד אותי וגם עורר את חמתי, ולכן החלטתי להטיל על דואן ון ודואן וו עונש זהה לזה שהטילה הגברת מנג על דאי ניאנג ולצוות על התליין לכרות את אצבעותיהם, וכך לא יוכלו עוד להתרברב בפני על מיומנותם בחץ וקשת.
ניסיון ההתנקשות עורר סערה גדולה בארמון. במהלך ישיבת החצר ביום המחרת מיררה אמי בבכי ודרשה מהגברת חואנג פו ומהשרים למצות את הדין עם דואן ון ודואן וו. ואילו הגברת חואנג פו עתירת הניסיון שמראהּ אומר אצילות ורוחב לב, ניחמה את הגברת מנג ואמרה, ראיתי הרבה דברים מן הסוג הזה, לא צריך לאבד את העשתונות. אי אפשר לצאת בהאשמות שווא נגד דואן ון ודואן וו על סמך השערות בלבד. יש לי כמובן דרכים לחשוף את המתנקש, וכאשר האמת תצא לאור, הוא יקבל את העונש המגיע לו. הגברת מנג התעלמה מדבריה של הגברת חואנג פו מכיוון שחשבה שהגברת מגנה תמיד על שני האחים, והתעקשה להביא את דואן ון ודואן וו לחקירה באולם פָאן שִׂין. הגברת חואנג פו, לעומת זאת, סירבה לערב עניינים פרטיים עם ענייני החצר הרשמיים. ראיתי את השליח שאמור למסור את הצו עומד מבוהל ומבולבל לרגלי המדרגות ומתלבט מה לעשות. המראה שעשע אותי ופרצתי בצחוק. הן הגיעו למבוי סתום. לפתע פתאום השתנתה ארשת פניה של הגברת חואנג פו מאדיבות לזעם, והיא הרימה את מטה אריכות הימים הארגמני עשוי עץ האלגום כאות לשרים לעזוב. אחר כך ראיתי כיצד היא מניפה את המטה שבידה בקשת ומטילה אותו על תסרוקתה המהודרת של אמי. הגברת מנג צווחה בקול צרוד ומפיה ניתך מטר של קללות המוניות וגסות שכמותן נשמעות רק בשוק.
קפאתי על מקומי בפחד. השרים שהיו בדרכם החוצה מאולם פאן שין עמדו על המדרגות והסבו את ראשיהם להציץ במחזה. ראיתי את הגברת חואנג פו רועדת מזעם, היא ניגשה אל הגברת מנג ודחפה את קצה מטה אריכות הימים לפיה. את מי את מקללת בפה הזה שלך? צעקה הגברת חואנג פו ודחפה את המטה. איך הייתי עיוורת כל כך לתת למשרתת עלובה שכמותך, בת למוכר טופו, להפוך לקיסרית. עד עכשיו לא הצלחת להיפטר מניבולי הפה שלך, איך את לא מתביישת לשבת באולם פאן שין?
הגברת מנג החלה למרר בבכי, והניחה לגברת חואנג פו להמשיך לנעוץ את המטה בשפתיה שוב ושוב. אני לא אקלל עוד, אמרה בבכי, לכו לכם לקשור קשר נגד דואן באי אם אתם רוצים, הרי לא תנוחו עד שאמות.
דואן באי הוא לא הבן שלך, הוא שליט ממלכת שיה. אם שוב תפרי את כללי הטקס ביבבות שלך, גערה בה הגברת חואנג פו בחומרה, אסלק אותך חזרה אל בית אביך מוכר הטופו. ממילא הדבר היחיד שאת יודעת לעשות כמו שצריך הוא להכין טופו, בוודאי לא להיות קיסרית שיה.
הריב ביניהן התחיל לשעמם אותי, וניצלתי אפוא את המהומה כדי לחמוק החוצה. כשהתקרבתי לעץ האוסמנטוס הגבוה רץ לעברי חייל במדים, וכשראה אותי נפל על ברכיו. האויב פלש לשטחנו, ומפקד הגבול המערבי דְזוֹ שלח איגרת דחופה להוד מעלתו. העפתי מבט באיגרת שהחזיק בידו, על שלוש הנוצות הנעוצות בה, ואמרתי, זה לא מעניין אותי, לך תביא את האיגרת לגברת חואנג פו. קפצתי ותלשתי ענף ריחני מעץ האוסמנטוס והצלפתי בו בישבנו של החייל המשתחווה לפני. הבעיות שלכם לא מעניינות אותי, אמרתי והתרחקתי משם. כל היום אתם מביאים לי את זה ואת ההוא, עושים לי כאב ראש. האויב פלש? אז למה שלא תתקפו חזרה?
הסתובבתי בארמון ללא מטרה, ולבסוף עצרתי מול קדירת האלכימיה של הקיסר המנוח. קדירת הברונזה הבהיקה בבוהק ארגמני עז באור קרני השמש האחרונות, והיה נדמה לי שאני רואה במעומעם גלולה חומה מסתחררת במים הרותחים, ושהקדירה, שהאש תחתיה כבתה מזמן, עדיין מפיצה ריח מוזר של תרופות ושל אדים לוהטים. בתוך רגעים ספורים היתה גלימתי האדומה המעוטרת פיתונים ספוגת זיעה - קדירת האלכימיה של הקיסר המנוח תמיד גרמה לי להזיע כך. כאשר הצלפתי בענף האוסמנטוס בקדירה המסתובבת, צץ לפתע מאחוריה המשרת סון שין. הוא הופיע במפתיע, כמו רוח רפאים. ניתרתי כנשוך נחש. על פניו של סון שין נותרה אותה הבעה של צער ושיגעון, והוא החזיק בידו חץ שבור שביקש להעניק לי. היכן מצאת את החץ השבור? שאלתי בתדהמה.
בהר טונג צ'ה. בזירת הציד, סון שין הצביע בידו לצפון מערב. זה חץ מורעל, אמר, ושפתיו הבקועות מיובש רעדו כעלה נידף.
נזכרתי שוב בתקרית במסע הציד, ופתאום נתקפתי ייאוש. יורה החץ זכה עתה בהגנתה של הגברת חואנג פו, והחץ המורעל נפל במפתיע לידיו של סון שין המשוגע. לא ידעתי איך מצא אותו סון שין, ולא ידעתי מדוע הוא מבקש למסור לי אותו.
זרוק את החץ, אמרתי לסון שין, אני לא רוצה אותו, אני יודע מי ירה אותו.
חץ המתנקש כבר נורה, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה. סון שין זרק בקלילות את החץ השבור, ועיניו שוב נמלאו דמעות עכורות.
הזקן המשוגע סון שין סקרן אותי, האומללות שלו האירה את עיני. מכל המשרתים והעבדים בארמון אהבתי את הזקן המשוגע סון שין, ולמורת רוחן של סבתי ושל אמי פיתחתי כלפיו יחס חיבה יוצא דופן משחר ילדותי, ולעתים קרובות גררתי אותו לשחק איתי קלאס.
אל תבכה. הוצאתי מטפחת וניגבתי את לחייו של סון שין. תפסתי את ידו ואמרתי, בוא נשחק קלאס, המון זמן לא שיחקנו קלאס יחד.
נשחק קלאס, בקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה, מלמל סון שין, יישר את ברכו השמאלית וקפץ על האריחים הרבועים, אחת, שתיים, שלוש, בקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
התוכנית שלי להעניש את דואן ון ואת דואן וו לא יצאה אל הפועל, מפני שאף אחד מהתליינים לא העז לבצע את המשימה. כמה ימים לאחר מכן, כאשר ראיתי את דואן ון ואת דואן וו פוסעים יד ביד לפני אולם פאן שין, לא יכולתי שלא לחוש ייאוש עמוק. ידעתי שסבתי היא שחיבלה בתוכניותי, ועתה נמלאתי תרעומת עליה. חשבתי בלבי שמאחר שממילא אני עושה דברהּ, עדיף שתהיה היא קיסרית שיה.
הגברת חואנג פו שהיתה ערה לדכדוך שלי, קראה לי לסור לצד מיטתה באולם גִ'ין שׂיוּ, ובחנה אותי בשתיקה. פניה הנקיים מאיפור נראו כחושים וזקנים שלא כרגיל, עד שהיה נדמה לי שגם היא תצטרף בקרוב לקברים הקיסריים שבהר טונג צ'ה.
מדוע נפלו פניך, דואן באי? היא חפנה את ידי, האם הצרצר שלך מת? שאלה.
אם אני ממילא עושה את כל מה שאת אומרת, בשביל מה לי להיות קיסר שיה? התמלטה מפי צעקה, ולא ידעתי מה לומר עוד. הגברת חואנג פו הזדקפה במיטתה, זעם ותדהמה נשקפו מפניה, ומבלי משים נסוגותי צעד לאחור. מי אמר לך לבוא לומר זאת? פתחה בחקירה נוקבת, האם זו הגברת מנג או שמא המורה שלך ג'ואה קונג? היא שלחה את ידה ותפסה במטה אריכות הימים שניצב ליד המיטה, ואני, מחשש שתכה אותי בראשי, נסוגותי עוד צעד אחורה, אך בסופו של דבר במקום להכות אותי, צייר המטה מעגל באוויר ונחת על ראשה של אחת המשרתות. למה את עוד כאן? אמרה, הסתלקי מכאן מיד.
כשראיתי את המשרתת הקטנה יוצאת אל מחוץ לפרגוד בעיניים אדומות, פרצתי גם אני פתאום בבכי. דואן ון ירה עלי חץ מורעל במסע הציד, אמרתי, אבל את לא הענשת אותו, אם ג'ואה קונג לא היה מזהיר אותי, הייתי מת.
כבר הענשתי אותם, את ארבעת האחים שלך, הלקיתי כל אחד מהם שלוש פעמים במקל, זה לא מספיק?
זה לא מספיק, המשכתי לצעוק, אני רוצה שיכרתו לדואן ון ולדואן וו את האצבעות כדי שלא יוכלו עוד לירות חצים מורעלים.
ילד טיפשון. הגברת חואנג פו הושיבה אותי על המיטה, ליטפה ברכות את אוזני, ועל שפתיה הופיע שוב חיוך קל של חיבה. דואן באי, חמלה היא המידה הראשונה במעלה של קיסר, אל לו להיות אכזרי או עריץ. הסברתי לך זאת כבר כמה פעמים, איך זה שאתה כל הזמן שוכח? מלבד זאת דואן ון ואחיו גם הם צאצאיה של שושלת שיה הגדולה, הם יורשי העצר של הקיסר. אם תכרות את אצבעותיהם, כיצד תתייצב בפני רוחות האבות? וכיצד תסביר זאת לפקידים בארמון ולפשוטי העם?
אבל לדאי ניאנג כרתו את האצבעות משום שהרעילה את הדייסה, התווכחתי.
זה לא אותו דבר. דאי ניאנג היא משרתת עלובה, ואילו דואן ון ושאר האחים הם בשר מבשרו של קיסר שיה, והם גם נכדי האהובים. אני לא יכולה להרשות שסתם כך יכרתו להם את האצבעות.
ישבתי בראש מורכן לצד הגברת חואנג פו, והרחתי את ניחוח המושק מעורב בריח פטריית הריישי שנדף מגלימתה. על חגורת הדרקון והפניקס שלה היה תלוי רוּ יִי משובב עין, שקוף ובוהק, עשוי ירקן, ואני רציתי כל כך לתלוש אותו ולתחוב אותו לכיסי, אך למרבה הצער לא מצאתי בי את האומץ הדרוש.
דע לך, דואן באי, שבארמון שיה הגדול קל לעלות לכס הקיסרות, אבל קל גם להדיח קיסר. זכור תמיד את דברי.
הבנתי את דברי התוכחה האחרונים של סבתי. יצאתי בצעדים גדולים מאולם ג'ין שיו, וירקתי בזדוניות לעבר גינת החרציות שלפני האולם. זקֵנה ארורה, הלוואי שתמות, קיללתי בסתר. למדתי לקלל כך מאמי. אך הקללה לבדה לא הצליחה לפרוק את המרמור שלי, ולכן קפצתי אל תוך הגינה היקרה ללבה ורמסתי כמה גבעולים של פרחי חרצית צהובים. כשהרמתי את ראשי גיליתי לפתע את המשרתת הקטנה שהוכתה עומדת מתחת לכרכוב הגג ונועצת בי מבט משתאה. חבורה כחולה הופיעה על מצחה, במקום שבו פגע בה מטה אריכות הימים של הגברת חואנג פו. הרהרתי בדברי ההטפה שלה על נדיבות הלב והחמלה וחשבתי בלבי עד כמה הם מגוחכים. נזכרתי באמרה ששיננתי בזמן שלמדתי באולם ג'ין שאן - כאשר מעשים אינם תואמים לדברים, הם מביאים לידי מפלתו של אדם. לבי אמר לי שמילים אלה מתארות היטב את אישיותה של הגברת חואנג פו.
באותו רגע נכנסו דואן ון ודואן וו בשער אולם ג'ין שיו שצורתו כחצי ירח. קפצתי מתוך גינת החרציות וחסמתי את דרכם. פניהם המופתעים העידו כי לא ציפו לראות אותי שם.
למה באתם לכאן? תקפתי אותם בגסות.
באנו לבקר את סבתנו, אמר דואן ון ללא יהירות או ענווה.
איך זה שאתם אף פעם לא באים לבקר אותי? אמרתי והחלקתי את גבעול החרצית על סנטריהם.
דואן ון שתק, ואילו דואן וו נעץ בי מבט זועף. התקרבתי אליו ודחפתי אותו, והוא מעד ונסוג צעד אחורה, ולאחר שנעמד חזרה על מקומו, המשיך לנעוץ בי את עיניו הקטנטנות. קטפתי עוד חרצית וזרקתי אותה לעבר פניו. אם תעז להמשיך להסתכל עלי ככה, אצווה לעקור לך את העיניים.
דואן וו הסב את פניו והמשיך לעמוד שם ללא ניע, ולא העז להביט בי שוב. דואן ון שעמד לידו החוויר, דמעות נצצו בעיניו, ושפתיו הקפוצות, הדקיקות כשל אישה, האדימו כדם.
לך לא עשיתי כלום, למה אתה נראה מסכן? אם יש לך אומץ, הסתובבתי לעברו ואמרתי בהתגרות, תירה בי שוב חץ, אני מחכה לך.
דואן ון הוסיף לשתוק, הוא משך את דואן וו ממני, והם פנו לרוץ לעבר אולם ג'ין שיו. הבחנתי שהגברת חואנג פו עומדת במסדרון, וכנראה היתה עדה לכל התקרית הזו. בעודה עומדת שם ונשענת על מטה אריכות הימים, לא הצלחתי לקרוא בפניה השלווים אם היא מברכת על מעשי או מסתייגת מהם. אך מכיוון שהוקל לי, כבר לא היה לי אכפת.

בבוקר שבו הלך הקיסר האב לעולמו, כוסה הכול במעטה עבה של כפור, והשמש היתה תלויה כחלמון שבור מאחורי פסגת הר טוֹנג צְ'ה. קראתי את שיעור הבוקר לפני אולם ג'ין שָאן, ולהקת אנפות לבנות התרוממה מיער הווּ ג'יוּ וריחפה בגובה נמוך. הן סבבו לרגע את הפרוזדורים האדומים ואת הגגות השחורים של אולם ג'ין שאן, והותירו אחריהן ציוצי צער רפים וכמה נוצות. הבחנתי בכך שלשלשת נוזלית אפרפרה ניתזה על מפרקי ידַי, על שולחן האבן ועל הספרים.
זו לשלשת ציפורים, אדון. הנער המשרת ניגב את מפרקי ידי במטפחת משי ואמר, הסתיו מעמיק והאדון צריך להיכנס ללמוד בארמון.
הסתיו מעמיק, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שׂיֶה, אמרתי.
באותו רגע נכנסו לאולם ג'ין שאן משרתים מהארמון ובפיהם הבשורה על מותו של הקיסר. הם החזיקו בידיהם את דגל הפנתר השחור של ממלכת שיה, לגופם בגדי אבל לבנים, ולראשם סרטי אבלות שהתנפנפו לאטם ברוח. מאחוריהם צעדו ארבעה משרתים שנשאו אפריון ריק, ואני ידעתי שבאפריון הזה אלקח חזרה אל הארמון. שם אעמוד בקרב אנשים שאני מכבד ואנשים שאני מתעב, ואשתתף בהלוויית הקיסר.
תיעבתי את המת, אף שהיה אבי ושלט בממלכת שיה שלושים שנה. ארונו היה מונח כעת במרכז אולם דֶה פֶנג, מוקף באלפי פרחי חיננית זהובים, והחיילים השומרים על הארון נִדמו בעינַי לעצי ברוש בחלקת קבר. עמדתי על המדרגה העליונה של אולם דה פנג, לשם הובילה אותי סבתי, הגברת חוּאָנְג פוּ, אך לא רציתי לעמוד שם, לא רציתי להיות קרוב כל כך לארון. אחַי החורגים עמדו מאחור, וכשהפניתי את ראשי ראיתי אותם שולחים אלי מבטים עוינים. למה הם תמיד מביטים בי כך? לא אהבתי אותם. העדפתי להסתכל על קדירת האלכימיה של הקיסר, העשויה ברונזה, שעמדה עתה גלויה לנגד עיני, בודדה לצד קיר הארמון. האש תחתיה טרם כבתה, מהשיקוי שבתוכה היתמרו אדים כבדים, ומשרת זקן הזין את הגחלים בעצי בעירה. הכרתי את המשרת הזקן הזה, סוּן שִׂין, שיצא פעמים רבות למדרון הקרוב לאולם ג'ין שאן כדי לכרות עצי הסקה. כאשר היה רואה אותי היו פניו נשטפים דמעות, והוא היה כורע על ברך אחת, מצביע לעבר ממלכת שיה בסכין שבידו ואומר, הסתיו מעמיק ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
מישהו הִכה בפעמון הגדול התלוי בפרוזדור, והאנשים לפני אולם דה פנג כרעו ברך באחת. מאחר שכרעו, כרעתי גם אני. שמעתי את קולו העז והצרוד מזִקנה של שר הטקס מפר את הדממה. הקיסר המנוח הותיר צוואה. הותיר צוואה. צוואה. צוואה.
כאשר סבתי, הגברת חואנג פו, כרעה לצדי, ראיתי רוּ יִי (מעין מוט בצורת האות S ובראשו דוגמת ענן, לב או פטרייה. סמל למזל ולכוח) עשוי אבן ירקן ומגולף בצורת פנתר משתלשל מחגורתה. הוא היה מונח כעת על המדרגה, במרחק נגיעה ממני, והסיח את דעתי. שלחתי את ידי בחשאי כדי לתפוס ברוּ יִי ולקרוע את הרצועה שהיה תלוי עליה, אבל הגברת חואנג פו כמו קראה את מחשבותי, הסיטה את ידי ולחשה בסמכותיות, תקשיב לצוואה, דוּאָן בָּאי.
לפתע שמעתי את שר הטקס הוגה את שמי, קולו הרצין והוא הקריא, הבן החמישי דואן באי יתמנה ליורשו של קיסר שיה. רחש עבר בקהל שלפני אולם דה פנג, וכשהפניתי את ראשי ראיתי את חיוכה שבע הרצון והנינוח של אמי, הגברת מֶנְג. בקֶרב הפילגשים היו מי שפניהן הביעו אדישות, ואחרות שפניהן הביעו כעס ואכזבה. ארבעת אחַי החורגים החווירו. דוּאָן שׂוּאָן נשך בחוזקה את שפתיו, דוּאָן מִינְג מלמל משהו, ואילו דוּאָן ווּ גלגל עיניו בבוז. רק דוּאָן וֶן שמר על ארשת שלווה, אבל אני ידעתי שהוא מאוכזב יותר מכולם. הוא הרי רצה בכל מאודו לרשת את כס הקיסר, והוא בוודאי לא שיער בנפשו שהקיסר האב יוריש אותו לי. גם אני לא שיערתי כך. מעולם לא שיערתי שביום מן הימים אני עשוי להפוך כך לפתע פתאום לקיסר שיה. והרי סון שין, המשרת הזקן הממונה על קדירת האלכימיה, אמר לי, הסתיו מעמיק, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה. אבל מה כתוב בצוואה? הם רוצים להושיב אותי על כיסאו המוזהב של הקיסר. לא ידעתי מה המשמעות של כל זה. הייתי בן ארבע עשרה, ולא הבנתי מדוע נבחרתי לרשת את הקיסר.
סבתי, הגברת חואנג פו, רמזה לי למהר לקבל לידי את הצו. פסעתי צעד קדימה, ושר הטקס המבוגר התנודד לעברי עם כתר הפנתר השחור בידיו, חוט של ריר נמתח מזוויות פיו. מראהו היה מדאיג. הזדקפתי מעט על קצות האצבעות, הרמתי את ראשי וציפיתי לחוש את משקל הכתר מונח עליו. מבוכה ובושה אחזו בי, ושלחתי מבט נוסף לעבר קדירת האלכימיה שליד הקיר המערבי של הארמון, שם על הרצפה ישב סון שין ונמנם. אמנם הקיסר האב כבר לא יזדקק לשיקוי האלמוות, אבל האש תחת הקדירה הוסיפה לבעור. מדוע היא עדיין בוערת? שאלתי, אבל איש לא שמע אותי. כתר הפנתר כיסה באטיות ובכבדות את ראשי וקרירות התפשטה בקודקודי. לפתע פתאום עלתה זעקת שבר מן הקהל: לא, זה לא הוא, הוא לא קיסר שיה החדש. אישה פרצה משורת הפילגשים, היתה זו הגברת יָאנְג, אמם של דואן ון ודואן וו. היא פילסה את דרכה בקרב הקהל מוכה התדהמה, עלתה במדרגות ורצה היישר אלי. היא חטפה את הכתר מראשי כמוכת טירוף והצמידה אותו לחזה. הקשיבו לי! קיסר שיה החדש הוא הבן הבכור דואן ון, לא הבן החמישי דואן באי! בעודה צווחת, הוציאה הגברת יאנג נייר אורז מבגדה ואמרה, יש בידי את צוואתו החתומה של הקיסר המנוח. הקיסר המנוח מינה את דואן ון לקיסר שיה החדש, לא את דואן באי. מישהו זייף את הצוואה.
שוב פרצה מהומה בקרב הקהל שעמד לפני אולם דה פנג. כשראיתי את הגברת יאנג מחבקת בחוזקה את הכתר לחזהּ, אמרתי לה, קחי אותו אם את רוצה. אני לא רציתי בו כלל. תכננתי לנצל את התוהו ובוהו ולהסתלק, אבל סבתי, הגברת חואנג פו, חסמה את דרכי. השומרים כבר תפסו את הגברת יאנג אחוזת השיגעון ומישהו חסם את פיה בסרט אבלות. הם סחבו אותה למטה ועזבו במהירות את אולם דה פנג הגועש. הייתי המום, לא ידעתי מה הסיבה לכל זה.
ביום השישי להכתרתי הוצא ארונו של הקיסר האב מן הארמון. תהלוכת ההלוויה האין סופית שַׁצְפה לעבר מרגלותיו הדרומיים של הר טונג צ'ה, שם שכנו הקברים של קיסרי שיה הקודמים וגם קברו של אחי התאום דוּאָן שׂיֶין, שמת בינקותו. בדרך הבטתי בפעם האחרונה בגופת הקיסר. הקיסר ששלט פעם בממלכת שיה, הקיסר האמיץ והיהיר, ברוך הכישרון והנועז, שכב עתה כענף רקוב ומצומק בארון מעץ נָאן מוּ. פחדתי מן המוות. פעם חשבתי שהקיסר הוא אלמותי, אבל עתה הוא ללא כל ספק מת, בארון הקבורה האדיר. הארון היה מלא בחפצי קבורה, ובהם כלי זהב וכסף, ירקן, ברקת וסוגים שונים של אבנים יקרות. היו בהם גם חפצים רבים שמצאו חן בעיני, כמו חרב נחושת קצרה משובצת אבני אודם. כמה רציתי להתכופף ולקחת אותה, אך ידעתי שאני לא יכול לחמוד כראות עיני את חפצי הקבורה של הקיסר.
המרכבות נעצרו בעמק לפני הקבר והמתינו לבואם של המשרתים הנושאים את ארונותיהן האדומים של הפילגשים אשר ייקברו לצד הקיסר. ישבתי על סוסי וספרתי בסך הכול שבעה ארונות אדומים. שמעתי שאמש, באישון לילה, ציוו על הפילגשים להתאבד בתלייה בעזרת בד משי לבן. עתה סודרו ארונותיהן האדומים מלמעלה למטה וממזרח למערב סביב הקבר, כך שיצרו תצורה מבשרת טובות כשל שבעת כוכבי "הדובה הגדולה" הַקַדים לירח. שמעתי גם כי הגברת יאנג צוותה אף היא להתאבד ולהיקבר עם הקיסר, אך היא סירבה, ונסה יחפה בארמון עד אשר תפסו אותה שלושה שומרים, כרכו סביבה בכוח בד משי לבן וחנקו אותה. כאשר העלו את שבעת הארונות האדומים אל קבר הקיסר, נשמע קול חבטה עמום מתוך אחד מהם, וכל העומדים נתקפו חלחלה והחווירו. לאחר מכן ראיתי במו עיני כיצד מתרומם לאטו מכסה הארון, ולמרבה ההפתעה התרוממה מתוכו הגברת יאנג. שערה הפרוע היה מלא בנסורת ובחול אדום ופניה לבנים כנייר, כוחה לא עמד לה עוד לצעוק כמו שצעקה כמה ימים קודם לכן. היא נופפה בפעם האחרונה בצוואתו של הקיסר לעבר הקהל, ואז מיהרו המשרתים למלא את הארון בחול ומסמרו אותו מחדש. ספרתי, הם נעצו במכסה הארון תשעה עשר מסמרים ארוכים.
כל הידע שלי על ממלכת שיה מקורו בנזיר ג'וּאֶה קוֹנְג. הוא המורה שמינה לי הקיסר בעודו בחיים. ג'ואה קונג היה רחב אופקים, אמן החרב והחנית, שהפליא לפרוט על הצ'ין ולשחק צ'י, והיה צייר וקליגרף מוכשר. בימים ההם, כאשר שקדתי על לימודי באולם ג'ין שאן, ג'ואה קונג תמיד היה לצדי. הוא סיפר לי על ממלכת שיה בת מאתיים השנה המשתרעת על פני תשע מאות לי, על פועלם של שליטי העבר ועל המפקדים שנפלו בשדה הקרב, הוא מנה את רכסי ההרים ואת הנהרות בממלכה, וגם סיפר כי תושביה מתפרנסים בעיקר מגידול דוחן, מציד ומדיג.
בשנה שבה מלאו לי שמונה, התחלתי לראות שדונים לבנים. בכל פעם שהייתי מדליק את העששית היו השדונים קופצים אל שולחן הכתיבה שלי, אפילו על המשבצות של לוח הצ'י הם היו מקפצים, ומטילים עלי אימה. כאשר שמע על כך ג'ואה קונג הוא מיהר להגיע, ובהינף חרב סילק את השדונים הלבנים. מאז היום ההוא רחשתי הערצה למורי ג'ואה קונג.
זימנתי את ג'ואה קונג לבוא מאולם ג'ין שאן אל הארמון. הבעה אומללה נשקפה מפניו כאשר קד לפני. בידיו החזיק את "מאמרות קונפוציוס" שאחדים מדפיו מקופלים בפינות. כמה חורים נפערו בגלימת הנזיר שלו, וסנדלי הקש שלו היו מכוסים בוץ שחור.
מדוע זה מופיע לפני המורה עם ה"מאמרות"? שאלתי.
טרם סיימת לקרוא את ה"מאמרות", סימנתי לך את הדפים, ואני מגיש את הספר לקיסר שיה בבקשה שיסיים לקרוא אותו, אמר ג'ואה קונג.
אני כבר קיסר שיה, מדוע אתה ממשיך להטריד אותי בלימוד?
אם קיסר שיה לא ימשיך בלימודיו, אשוב לתרגל במנזר קוּ ג'וּ.
אסור לך לחזור למנזר, צעקתי פתאום, לקחתי את ה"מאמרות" מידיו של ג'ואה קונג וזרקתי אותו כלאחר יד לעבר המיטה המלכותית, אני אוסר עליך לעזוב אותי, אמרתי, מי יסלק עבורי את השדונים אם תלך? השדונים הלבנים כבר גדלו, והם יכולים להיכנס למיטת האפריון שלי.
הנערות המשרתות העומדות משני צדדי החניקו צחקוקים, והייתי בטוח כי הן צוחקות על הפחדנות שלי. בחמת זעם חטפתי נר דולק מן הפמוט והעפתי אותו אל פניה של אחת מהן. אסור לצחוק. מי שיצחק עלי שוב, צעקתי בתקיפות, אשלח אותו להיקבר עם הקיסר.
בחצר הארמון עמדו פרחי החרצית במלוא פריחתם ברוח הסתווית, ולכל מלוא העין השתרע הצבע הצהוב הדוחה המפיץ ריח מוות.
הוריתי בעבר לגנן לעקור את כל החרציות בגן, והוא הבטיח לעשות כן אך דיווח על כך בחשאי לסבתי, הגברת חואנג פו. רק לימים נודע לי ששתילת החרציות בכל רחבי הגן נעשתה במצוותה, היא העריצה חרציות והיתה בטוחה שניחוחן המתקתק מועיל לסחרחורת שלה. פעם סיפרה לי אמי בסוד כי בסתיו רוב המאכלים של הגברת חואנג פו מכילים חרציות, ושהיא מצווה אז על טבחי הארמון להכין מהן מנות קרות ומרקים, שהם בעיניה הסוד לאריכות ימים ולריפוי מחלות. ואני לא חשבתי כך. חרציות תמיד הזכירו לי גופה קרה וצפודה, ולעניות דעתי אכילת חרציות היתה מבחילה כמו אכילת בשר רקוב של אדם מת.
לקול הפעמונים והתופים זימנתי את השרים ואת הפקידים אל החצר לסקור את המזכרים שהוגשו לקיסר. הגברת חואנג פו והגברת מנג ישבו משני צדדי כל הישיבה כולה. כל הדעות שהבעתי היו תוצר של מבט ששלחו אלי או של לחישה שלחשו לי. אף על פי שדי היה בגילי ובידע שלי כדי להיפטר משלטון אחורי הקלעים של שתי הנשים הללו, הייתי שבע רצון מהמצב. שמחתי על שהן חסכו ממני את ייסורי ברירת המילים ואת הצורך לאמץ את מחשבתי. כלוב צרצרים היה מונח על ברכי, ומדי פעם בפעם היו צרצוריו הרמים של הצרצר שחור הכנפיים קוטעים את ישיבות החצר המשמימות הארכניות. אהבתי צרצרים, ודאגתי היחידה היתה שמא בימי הסתיו ההולכים ומתקררים לא ימצאו עוד שומרי הארמון צרצרים שחורים פראיים כאלה בהרים.
לא אהבתי את השרים ואת הפקידים שלי. הם היו ניגשים בחיל ורעדה אל גרם המדרגות האדום המוביל אל כס הקיסר, ומעלים את בעיית המזון והקצבאות של חילות הצבא בגבולות או את שאלת יישום שיטת "השדה השווה" בשָאן נָאן. הם לא סתמו את הפה והגברת חואנג פו לא הרימה את מטה אריכות הימים עשוי עץ האלגום, לכן לא יכולתי לסיים את הישיבה. גם אם הייתי חסר סבלנות לא נותרה לי ברירה אלא לשבת שם, וכמו שאמר לי פעם הנזיר ג'ואה קונג, חיי הקיסר חולפים עליו בפטפוטי סרק, ברכילויות ובשמועות.
בנוכחות השרים שמרו הגברת חואנג פו והגברת מנג על ארשת מכובדת ומנומסת, ונהגו זו בזו כמו זוג משמַים המנהל היטב את ענייני הממלכה, אך בכל פעם שהסתיימה ישיבת החצר הן פרצו בוויכוחים סוערים, ופעם אחת, אך יצאו השרים מאולם חֶנְג יָאנְג, סטרה הגברת חואנג פו לגברת מנג. הופתעתי. ראיתי את הגברת מנג מליטה את פניה ונמלטת אל מאחורי הפרגוד. היא מיררה שם בסתר בבכי, וכשהלכתי אחריה היא אמרה בבכי, זקנה ארורה, הלוואי שתמות.
פניה היו מעוותים מהשפלה ומטינה, פנים יפים וחשוקי שפתיים. מיום שאני זוכר את עצמי, לא מש המבע המוזר הזה מפניה של אמי. היא היתה חשדנית ורדופת חרדות מטבעה. היא חשדה, למשל, שאחי התאום דואן שׂיין הורעל למוות, ונשוא החשדות שלה היתה פילגשו האהובה של הקיסר המנוח, דָאי ניָאנְג. בשל חשדות אלה קטעו לדאי ניאנג את עשר אצבעותיה והיא הושלכה אל הארמון הקר המטונף. ידעתי שזה המקום שבו נענשו הפילגשים שפשעו.
חמקתי אל הארמון הקר שנמצא בירכתי מתחם הארמון. רציתי לראות את מראה ידיה קטועות האצבעות של דאי ניאנג. הארמון הקר אכן היה מקום אפל, קר ומדכא, שחצרו מלאה טחב וקורי עכביש. הצצתי מבעד לחלון העץ לעבר דאי ניאנג השקועה בתרדמה. היא שכבה על ערימת קש, ולצדה סיר לילה שבור ומעופש. הצחנה החמוצה שמילאה את הארמון הקר עלתה מתוך הסיר הזה. דאי ניאנג התהפכה כך שידה האחת נגלתה אלי. היד היתה מונחת ברפיון על ערימת הקש, מוארת בקרן שמש שחדרה מן החלון. צורתה דמתה לעוגייה שחורה, והגלד המוגלתי משך זבובים שעטו על הגדם הפצוע.
לא ראיתי את פניה של דאי ניאנג, ומכיוון שנשות הארמון היו מרובות כעננים, גם לא ידעתי מיהי. סיפרו לי שדאי ניאנג היתה הפילגש שהפליאה לפרוט על הפִּי פּה. חשבתי לעצמי שאין זה משנה מיהי, ברגע שקטעו את עשר אצבעותיה, היא לעולם לא תוכל לשוב ולנגן בפי פה. תהיתי אם בחגיגות ובשמחות מעתה והלאה שוב תהלך בגנים בחורה יפהפייה שתחזיק פי פה בידיה ותפרוט ניגונים חינניים ושמימיים. לא הטלתי ספק בכך שדאי ניאנג שיחדה את אחד הטבחים ופיזרה ארְסֶן בדייסה המתוקה של אחי התאום דואן שׂיין. אבל עלו בלבי חשדות בנוגע לסיבה שבגללה איבדה את עשר אצבעותיה. חקרתי את אמי, וזו היססה זמן מה ולבסוף ענתה, אני שונאת את הידיים שלה. תשובתה לא הניחה את דעתי, לכן הלכתי ושאלתי גם את מורי ג'ואה קונג. ג'ואה קונג אמר, מובן מאליו, ידיה של דאי ניאנג ידעו לפרוט על מיתרי הפי פה מנגינות מופלאות, ואילו הגברת מנג לא יכולה לנגן בפי פה.
עד שעליתי לכס השלטון נכלאו כאחת עשרה פילגשים מודחות בארמון הקר שביער הווּ טוֹנְג. כאשר ירד הלילה קולות הבכי שעלו מן הארמון הקר זמזמו באוזני, הם הוציאו אותי מדעתי, אך לא היה בידי לעשות דבר כדי להפסיקם. היו אלו נשים בעלות אופי משונה, שהתכחשו לחיים ולמוות. במשך היום הן כיסו את ראשיהן וישנו, ואילו באמצע הלילה ניעורו לחיים, ויללות בִּכיין הנדכא זעזעו את ארמון שיה הישן שנת ישרים. הדבר הטריף את דעתי, אך לא יכולתי להורות לשומרים לסתום את פיותיהן בכדורי כותנה, מכיוון שאסור היה להיכנס לארמון הקר סתם כך. מורי ג'ואה קונג המליץ כי אתייחס לקולות הללו כאל חלק מקולות הלילה הרגילים של הארמון, והוסיף שלמעשה הקולות האלה דומים לקול הגונג של שומר הלילה מחוץ לחומות, וכמו ששומר הלילה חייב להכות בגונג כדי להודיע על השעה, כך גם הפילגשים בארמון הקר מוכרחות לקדם את השחר בקול בִּכיין. אתה קיסר שיה, אמר לי ג'ואה קונג, עליך ללמוד להבליג מעט.
עצתו של ג'ואה קונג לא היתה מובנת לי. אני קיסר שיה, מדוע עלי להבליג מעט? למעשה, ההפך הוא הנכון, בידי הכוח להשמיד את כל מה שאני מתעב, ובכללו את קולות הבכי המגיעים מיער הוו טונג באישון לילה. יום אחד קראתי לתליין של הארמון ושאלתי אותו מה ניתן לעשות כדי להפסיק את קולות הבכי של הנשים, והוא ענה שכל שצריך לעשות הוא לכרות את לשונותיהן ואז הן לא יבכו עוד. הוספתי ושאלתי אם כריתת הלשון עלולה להרוג אותן, והתליין ענה שאם כורתים כמו שצריך, אז לא. אז לך תכרות, אמרתי לו, איני רוצה לשמוע עוד את הצווחות המבעיתות שלהן.
הפקודה בוצעה בסודיות מוחלטת, ורק אני והתליין היינו בסוד העניין. התליין בא אלי לאחר מכן ובידו חבילה נוטפת דם עטופה בנייר. הוא פתח אותה לאטו ואמר, מעתה הן לא ישמיעו עוד קול בכי. העפתי מבט לעבר החבילה, והלשונות הבכייניות של פילגשי החצר נראו לי כמו מנה מעוררת תיאבון של לשונות חזיר בסויה. שילמתי לתליין כמה מטבעות כסף והשבעתי אותו שלא יספר על כך לגברת חואנג פו. אם תשאל, עליו לומר לה שהן נשכו לעצמן את לשונותיהן בטעות.
בלילה ההוא הייתי חסר מנוחה. כצפוי כל קול לא עלה מהארמון הקר והוא נותר דומם, וחוץ מאוושת רוח הסתיו והעלים הנושרים, ומהנקישות שבישרו מעת לעת את השעה בשעון המים, שררה דממת מוות בארמון שיה. התהפכתי במיטה המלכותית, טרוד במחשבות על הלשונות שציוויתי לכרות לנשים האומללות הללו, ולרגע נחרדתי, עתה לא עינה כל קול את אוזני, ובכל זאת שנתי נדדה אפילו יותר. המשרתת שלרגלי המיטה נעמדה למשמע הקולות. האם הוד מעלתו מבקש ללכת להתפנות? הנדתי בראשי. למראה אורם העמום של פנסי הרחוב והשמים הכחולים ארגמניים שניבטו אלי מן החלון, עלו לנגד עיני דמויותיהן של הנשים בארמון הקר, משתוקקות לבכות אך קולן לא נשמע. מדוע שקט כל כך? גם כששקט אני לא מצליח להירדם. תביאי לי את כלוב הצרצר שלי, אמרתי למשרתת.
המשרתת חזרה עם כלוב הצרצר האהוב שלי בידיה, ומאז נרדמתי מדי לילה כשאני מאזין לצרצוריו הצלולים של הצרצר שחור הכנף, אך בלבי קיננה חרדה. הרי הסתיו יחלוף בקרוב, ובשלג הראשון ימות צרצר המחמד הגדול שלי, ואיך אעביר אז את הלילות הארוכים האלה?
הפשע שהוריתי עליו לתליין טרד את מנוחתי. עקבתי בסתר אחר תגובותיהם של הגברת חואנג פו, של ראש הממשלה ושל השרים, אך נראה שהם לא יודעים על המקרה. יום אחד עם תום הישיבה בחצר שאלתי את הגברת חואנג פו אם ביקרה לאחרונה בארמון הקר, וסיפרתי לה שהנשים ההן נשכו לעצמן את הלשון. הגברת התבוננה בי בחיבה זמן ארוך, ולבסוף נאנחה ואמרה, אז זאת הסיבה שבלילות האחרונים שררה דומיית מוות, לא יכולתי לעצום עין. האם סבתא אוהבת לשמוע את קולות הבכי האלה באמצע הלילה? שאלתי. אם כרתו אז כרתו, היא אמרה בחיוך צופן סוד, רק שבשום פנים ואופן לא יתפשטו השמועות אל מחוץ לארמון. כבר ציוויתי על הנוגעים בדבר, שמי שידבר, יכרתו לו את הלשון.
אבן נגולה מעל לבי. מצאתי נחמה בידיעה שבסופו של דבר שיטות הענישה של סבתי, הגברת חואנג פו, זהות לשלי, אך בו בזמן גם התאכזבתי מעט. כנראה לא עשיתי שום דבר רע. כרתִּי את לשונותיהן של שלוש עשרה הנשים בארמון הקר, אבל הגברת חואנג פו לא חשבה כלל שנהגתי שלא כשורה.
קדירת האלכימיה מהברונזה נותרה עומדת לצד אחד מקירות הארמון, ואף על פי שהגחלים תחתיה כבר דעכו, הברונזה שצִּבעה השתנה למגע אצבע עדיין להטה. הקיסר המנוח השתמש תדיר בשיקויי אלמוות, ואת האלכימאי הביא מממלכת פֶּנְג לָאי המרוחקת תמורת ממון רב. שיקויי האלמוות מפנג לאי לא יכלו להאריך את חייו של הקיסר, שהיה משועבד לתאוות הבשרים ושבריאותו היתה רופפת, ובלילה לפני שהלך לעולמו נמלט האלכימאי מן הארמון, ובכך הוכיח שהטבליות שהבטיחו ריפוי מחלות ואריכות ימים לא היו אלא תרמית.
שְׂערו של סון שין כבר האפיר, ולקול אוושת רוח הסתיו הוא צעד הלוך ושוב לפני הקדירה, מתכופף ומרים שאריות עצי בעירה ואפר. בכל פעם שעברתי ליד קדירת האלכימיה, היה סון שין מתקרב אלי על ברכיו כשהוא חופן אפר בידיו, ואומר לי, האש כבר כבתה, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
ידעתי שהמשרת הזקן סון שין משוגע. היו שביקשו לסלק אותו מן הארמון, אבל אני עצרתי בעדם. לא זו בלבד שאהבתי את סון שין, אלא שגם אהבתי לחזור על נבואות הפורענות שלו. הייתי מתבונן זמן רב באפר שחפן בידיו אשר נותר מתהליך הזיקוק, ואומר, האש כבר כבתה, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
כאשר התגודדו סביבי הסריסים והפקידים המתרפסים והמחייכים בחנופה, הייתי נזכר לעתים קרובות בפניו המדוכדכים ושטופי הדמע של המשרת הזקן סון שין, והייתי אומר להם, מה מצחיק אתכם? האש כבר כבתה, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
בסתיו היתה זירת הציד לשדה בור, ששיחים ועשבים צמחו בו עד לגובה הברכיים. על מדרון ההר ריצדו להבות האש שהובערה כדי להבריח את חיות הבר, בעמק שמתחת להר טונג צ'ה עמד ריח של עשב חרוך, וארנבות, איילים וצבאים נסו בבהלה בינות לתמרות העשן. מן העמק עלו לסירוגין קולות החצים המפלחים את האוויר ותרועות הציידים.
אהבתי את הציד השנתי. כמעט כל הגברים בני המעמד העליון השתתפו בציד השנה, והרוכבים שאחזו בקשת וישבו הכן על סוסיהם היו רבים מספור. אחי החורגים נצמדו אל הפוני אדום הרעמה שלי מאחור. הם נשרכו אחרי כמו כלבלבים: הנסיך השלישי דואן וו ואחיו דואן ון, שארשת פניהם נראתה לי מדוכדכת ויהירה לחלופין, הנסיך השני דואן שואן השברירי והנסיך הרביעי דואן מינג הטיפש. חוץ מהם כללה הפמליה גם את המורה שלי, הנזיר ג'ואה קונג, ופרשים לבושים מדים ארגמניים.
הניסיון הראשון לפגוע בי במהלך חיי כקיסר אירע בזירת הציד. אני זוכר כיצד צבי חום צהבהב חלף ביעף לפני הפוני שלי, פרוותו היפה מנצנצת מבעד לשיחים, אך כאשר שחררתי את הרסן ופניתי לרדוף אחריו שמעתי את צעקותיו של ג'ואה קונג מאחור, זהירות, חץ של מתנקש! הפניתי את ראשי בדיוק כשהחץ המורעל שפשף את הנוצה הלבנה שעל קסדתי. זיעה קרה שטפה באחת את גופם של כל העומדים מסביב.
גם אני ניתרתי בבהלה. ג'ואה קונג הדהיר אלי את סוסו, תפס אותי בידיו והרכיב אותי על אוכפו. רועד מפחד הסרתי את הקסדה לבנת הנוצה וגיליתי כי החץ שבר את נוצת אווז הבר הצחורה. מי ירה עלי את החץ? שאלתי את ג'ואה קונג, מי רוצה להרוג אותי? הוא הביט סביבו לעבר מורדות ההרים והיערות, שתק ארוכות ואז ענה, האויב שלך. מי הוא האויב שלי? שאלתי. ג'ואה קונג חייך וענה, תסתכל בעצמך, מי שהתחבא הכי רחוק הוא האויב שלך.
גיליתי שארבעת אחי החורגים נעלמו פתאום. הם בוודאי מסתתרים מאחורי סבך עצים ביער. חשדתי שהנסיך הראשון, דואן ון, הוא שירה את החץ מן המארב, מכיוון שהוא היה הקשת הטוב מבין חמשת האחים, וגם מכיוון שרק דואן ון הערמומי והזדוני יכול לתכנן ניסיון התנקשות מושלם כזה.
כאשר תקעו החצוצרנים בקרנות המעוטרות כאות לציידים לשוב לארמון, היה דואן ון הראשון להדהיר את סוסו חזרה. אייל היה תלוי על כתפו, ומסוסו השתלשלו עוד חמש שש ארנבות ופסיונים. אשפת החצים שלו היתה מכוסה בדמן השחור של החיות המתות, וגם גלימתו הלבנה היתה מוכתמת בדם. כאשר הבטתי בחיוכו המתנשא וברכיבתו מלאת ההוד תקפה אותי פתאום תחושה מוזרה. אולי דבריה של הגברת יאנג שנקברה עם הקיסר היו אמת, דואן ון דומה מאוד לקיסר המנוח, והוא גם נראה כמו קיסר שיה החדש, ואילו אני לא דומה כלל לא לזה ולא לזה.
האם הוד מעלתו צד משהו? שאל אותי דואן ון ממרום סוסו בפנים שלווים, איך זה שאין אף חיה על הסוס של הוד מעלתו?
כמעט פגע בי חץ של מתנקש. אתה יודע מי ירה אותו? שאלתי.
לא יודע. שערה לא נפלה מראשו של הוד מעלתו ואילו אני קשת מעולה, זה בוודאי לא החץ שלי. דואן ון השתחווה קלות, אך על פניו נותרה ארשת של בוז.
אם זה לא אתה אז זה בטח דואן וו. אני לא אסלח למי שירה את החץ הזה, אמרתי ונשכתי את שפתי. הצלפתי בשוט ללא רחמים, והפוני אדום הרעמה שעט מזירת הציד. רוח הסתיו ייללה באוזני, והעשב היבש בעמק השמיע קול פצפוץ תחת פרסות הפוני. לבי היה קר וחרב כמו הר טונג צ'ה בסתיו. החץ הפחיד אותי וגם עורר את חמתי, ולכן החלטתי להטיל על דואן ון ודואן וו עונש זהה לזה שהטילה הגברת מנג על דאי ניאנג ולצוות על התליין לכרות את אצבעותיהם, וכך לא יוכלו עוד להתרברב בפני על מיומנותם בחץ וקשת.
ניסיון ההתנקשות עורר סערה גדולה בארמון. במהלך ישיבת החצר ביום המחרת מיררה אמי בבכי ודרשה מהגברת חואנג פו ומהשרים למצות את הדין עם דואן ון ודואן וו. ואילו הגברת חואנג פו עתירת הניסיון שמראהּ אומר אצילות ורוחב לב, ניחמה את הגברת מנג ואמרה, ראיתי הרבה דברים מן הסוג הזה, לא צריך לאבד את העשתונות. אי אפשר לצאת בהאשמות שווא נגד דואן ון ודואן וו על סמך השערות בלבד. יש לי כמובן דרכים לחשוף את המתנקש, וכאשר האמת תצא לאור, הוא יקבל את העונש המגיע לו. הגברת מנג התעלמה מדבריה של הגברת חואנג פו מכיוון שחשבה שהגברת מגנה תמיד על שני האחים, והתעקשה להביא את דואן ון ודואן וו לחקירה באולם פָאן שִׂין. הגברת חואנג פו, לעומת זאת, סירבה לערב עניינים פרטיים עם ענייני החצר הרשמיים. ראיתי את השליח שאמור למסור את הצו עומד מבוהל ומבולבל לרגלי המדרגות ומתלבט מה לעשות. המראה שעשע אותי ופרצתי בצחוק. הן הגיעו למבוי סתום. לפתע פתאום השתנתה ארשת פניה של הגברת חואנג פו מאדיבות לזעם, והיא הרימה את מטה אריכות הימים הארגמני עשוי עץ האלגום כאות לשרים לעזוב. אחר כך ראיתי כיצד היא מניפה את המטה שבידה בקשת ומטילה אותו על תסרוקתה המהודרת של אמי. הגברת מנג צווחה בקול צרוד ומפיה ניתך מטר של קללות המוניות וגסות שכמותן נשמעות רק בשוק.
קפאתי על מקומי בפחד. השרים שהיו בדרכם החוצה מאולם פאן שין עמדו על המדרגות והסבו את ראשיהם להציץ במחזה. ראיתי את הגברת חואנג פו רועדת מזעם, היא ניגשה אל הגברת מנג ודחפה את קצה מטה אריכות הימים לפיה. את מי את מקללת בפה הזה שלך? צעקה הגברת חואנג פו ודחפה את המטה. איך הייתי עיוורת כל כך לתת למשרתת עלובה שכמותך, בת למוכר טופו, להפוך לקיסרית. עד עכשיו לא הצלחת להיפטר מניבולי הפה שלך, איך את לא מתביישת לשבת באולם פאן שין?
הגברת מנג החלה למרר בבכי, והניחה לגברת חואנג פו להמשיך לנעוץ את המטה בשפתיה שוב ושוב. אני לא אקלל עוד, אמרה בבכי, לכו לכם לקשור קשר נגד דואן באי אם אתם רוצים, הרי לא תנוחו עד שאמות.
דואן באי הוא לא הבן שלך, הוא שליט ממלכת שיה. אם שוב תפרי את כללי הטקס ביבבות שלך, גערה בה הגברת חואנג פו בחומרה, אסלק אותך חזרה אל בית אביך מוכר הטופו. ממילא הדבר היחיד שאת יודעת לעשות כמו שצריך הוא להכין טופו, בוודאי לא להיות קיסרית שיה.
הריב ביניהן התחיל לשעמם אותי, וניצלתי אפוא את המהומה כדי לחמוק החוצה. כשהתקרבתי לעץ האוסמנטוס הגבוה רץ לעברי חייל במדים, וכשראה אותי נפל על ברכיו. האויב פלש לשטחנו, ומפקד הגבול המערבי דְזוֹ שלח איגרת דחופה להוד מעלתו. העפתי מבט באיגרת שהחזיק בידו, על שלוש הנוצות הנעוצות בה, ואמרתי, זה לא מעניין אותי, לך תביא את האיגרת לגברת חואנג פו. קפצתי ותלשתי ענף ריחני מעץ האוסמנטוס והצלפתי בו בישבנו של החייל המשתחווה לפני. הבעיות שלכם לא מעניינות אותי, אמרתי והתרחקתי משם. כל היום אתם מביאים לי את זה ואת ההוא, עושים לי כאב ראש. האויב פלש? אז למה שלא תתקפו חזרה?
הסתובבתי בארמון ללא מטרה, ולבסוף עצרתי מול קדירת האלכימיה של הקיסר המנוח. קדירת הברונזה הבהיקה בבוהק ארגמני עז באור קרני השמש האחרונות, והיה נדמה לי שאני רואה במעומעם גלולה חומה מסתחררת במים הרותחים, ושהקדירה, שהאש תחתיה כבתה מזמן, עדיין מפיצה ריח מוזר של תרופות ושל אדים לוהטים. בתוך רגעים ספורים היתה גלימתי האדומה המעוטרת פיתונים ספוגת זיעה - קדירת האלכימיה של הקיסר המנוח תמיד גרמה לי להזיע כך. כאשר הצלפתי בענף האוסמנטוס בקדירה המסתובבת, צץ לפתע מאחוריה המשרת סון שין. הוא הופיע במפתיע, כמו רוח רפאים. ניתרתי כנשוך נחש. על פניו של סון שין נותרה אותה הבעה של צער ושיגעון, והוא החזיק בידו חץ שבור שביקש להעניק לי. היכן מצאת את החץ השבור? שאלתי בתדהמה.
בהר טונג צ'ה. בזירת הציד, סון שין הצביע בידו לצפון מערב. זה חץ מורעל, אמר, ושפתיו הבקועות מיובש רעדו כעלה נידף.
נזכרתי שוב בתקרית במסע הציד, ופתאום נתקפתי ייאוש. יורה החץ זכה עתה בהגנתה של הגברת חואנג פו, והחץ המורעל נפל במפתיע לידיו של סון שין המשוגע. לא ידעתי איך מצא אותו סון שין, ולא ידעתי מדוע הוא מבקש למסור לי אותו.
זרוק את החץ, אמרתי לסון שין, אני לא רוצה אותו, אני יודע מי ירה אותו.
חץ המתנקש כבר נורה, ובקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה. סון שין זרק בקלילות את החץ השבור, ועיניו שוב נמלאו דמעות עכורות.
הזקן המשוגע סון שין סקרן אותי, האומללות שלו האירה את עיני. מכל המשרתים והעבדים בארמון אהבתי את הזקן המשוגע סון שין, ולמורת רוחן של סבתי ושל אמי פיתחתי כלפיו יחס חיבה יוצא דופן משחר ילדותי, ולעתים קרובות גררתי אותו לשחק איתי קלאס.
אל תבכה. הוצאתי מטפחת וניגבתי את לחייו של סון שין. תפסתי את ידו ואמרתי, בוא נשחק קלאס, המון זמן לא שיחקנו קלאס יחד.
נשחק קלאס, בקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה, מלמל סון שין, יישר את ברכו השמאלית וקפץ על האריחים הרבועים, אחת, שתיים, שלוש, בקרוב תבוא הפורענות על שושלת שיה.
התוכנית שלי להעניש את דואן ון ואת דואן וו לא יצאה אל הפועל, מפני שאף אחד מהתליינים לא העז לבצע את המשימה. כמה ימים לאחר מכן, כאשר ראיתי את דואן ון ואת דואן וו פוסעים יד ביד לפני אולם פאן שין, לא יכולתי שלא לחוש ייאוש עמוק. ידעתי שסבתי היא שחיבלה בתוכניותי, ועתה נמלאתי תרעומת עליה. חשבתי בלבי שמאחר שממילא אני עושה דברהּ, עדיף שתהיה היא קיסרית שיה.
הגברת חואנג פו שהיתה ערה לדכדוך שלי, קראה לי לסור לצד מיטתה באולם גִ'ין שׂיוּ, ובחנה אותי בשתיקה. פניה הנקיים מאיפור נראו כחושים וזקנים שלא כרגיל, עד שהיה נדמה לי שגם היא תצטרף בקרוב לקברים הקיסריים שבהר טונג צ'ה.
מדוע נפלו פניך, דואן באי? היא חפנה את ידי, האם הצרצר שלך מת? שאלה.
אם אני ממילא עושה את כל מה שאת אומרת, בשביל מה לי להיות קיסר שיה? התמלטה מפי צעקה, ולא ידעתי מה לומר עוד. הגברת חואנג פו הזדקפה במיטתה, זעם ותדהמה נשקפו מפניה, ומבלי משים נסוגותי צעד לאחור. מי אמר לך לבוא לומר זאת? פתחה בחקירה נוקבת, האם זו הגברת מנג או שמא המורה שלך ג'ואה קונג? היא שלחה את ידה ותפסה במטה אריכות הימים שניצב ליד המיטה, ואני, מחשש שתכה אותי בראשי, נסוגותי עוד צעד אחורה, אך בסופו של דבר במקום להכות אותי, צייר המטה מעגל באוויר ונחת על ראשה של אחת המשרתות. למה את עוד כאן? אמרה, הסתלקי מכאן מיד.
כשראיתי את המשרתת הקטנה יוצאת אל מחוץ לפרגוד בעיניים אדומות, פרצתי גם אני פתאום בבכי. דואן ון ירה עלי חץ מורעל במסע הציד, אמרתי, אבל את לא הענשת אותו, אם ג'ואה קונג לא היה מזהיר אותי, הייתי מת.
כבר הענשתי אותם, את ארבעת האחים שלך, הלקיתי כל אחד מהם שלוש פעמים במקל, זה לא מספיק?
זה לא מספיק, המשכתי לצעוק, אני רוצה שיכרתו לדואן ון ולדואן וו את האצבעות כדי שלא יוכלו עוד לירות חצים מורעלים.
ילד טיפשון. הגברת חואנג פו הושיבה אותי על המיטה, ליטפה ברכות את אוזני, ועל שפתיה הופיע שוב חיוך קל של חיבה. דואן באי, חמלה היא המידה הראשונה במעלה של קיסר, אל לו להיות אכזרי או עריץ. הסברתי לך זאת כבר כמה פעמים, איך זה שאתה כל הזמן שוכח? מלבד זאת דואן ון ואחיו גם הם צאצאיה של שושלת שיה הגדולה, הם יורשי העצר של הקיסר. אם תכרות את אצבעותיהם, כיצד תתייצב בפני רוחות האבות? וכיצד תסביר זאת לפקידים בארמון ולפשוטי העם?
אבל לדאי ניאנג כרתו את האצבעות משום שהרעילה את הדייסה, התווכחתי.
זה לא אותו דבר. דאי ניאנג היא משרתת עלובה, ואילו דואן ון ושאר האחים הם בשר מבשרו של קיסר שיה, והם גם נכדי האהובים. אני לא יכולה להרשות שסתם כך יכרתו להם את האצבעות.
ישבתי בראש מורכן לצד הגברת חואנג פו, והרחתי את ניחוח המושק מעורב בריח פטריית הריישי שנדף מגלימתה. על חגורת הדרקון והפניקס שלה היה תלוי רוּ יִי משובב עין, שקוף ובוהק, עשוי ירקן, ואני רציתי כל כך לתלוש אותו ולתחוב אותו לכיסי, אך למרבה הצער לא מצאתי בי את האומץ הדרוש.
דע לך, דואן באי, שבארמון שיה הגדול קל לעלות לכס הקיסרות, אבל קל גם להדיח קיסר. זכור תמיד את דברי.
הבנתי את דברי התוכחה האחרונים של סבתי. יצאתי בצעדים גדולים מאולם ג'ין שיו, וירקתי בזדוניות לעבר גינת החרציות שלפני האולם. זקֵנה ארורה, הלוואי שתמות, קיללתי בסתר. למדתי לקלל כך מאמי. אך הקללה לבדה לא הצליחה לפרוק את המרמור שלי, ולכן קפצתי אל תוך הגינה היקרה ללבה ורמסתי כמה גבעולים של פרחי חרצית צהובים. כשהרמתי את ראשי גיליתי לפתע את המשרתת הקטנה שהוכתה עומדת מתחת לכרכוב הגג ונועצת בי מבט משתאה. חבורה כחולה הופיעה על מצחה, במקום שבו פגע בה מטה אריכות הימים של הגברת חואנג פו. הרהרתי בדברי ההטפה שלה על נדיבות הלב והחמלה וחשבתי בלבי עד כמה הם מגוחכים. נזכרתי באמרה ששיננתי בזמן שלמדתי באולם ג'ין שאן - כאשר מעשים אינם תואמים לדברים, הם מביאים לידי מפלתו של אדם. לבי אמר לי שמילים אלה מתארות היטב את אישיותה של הגברת חואנג פו.
באותו רגע נכנסו דואן ון ודואן וו בשער אולם ג'ין שיו שצורתו כחצי ירח. קפצתי מתוך גינת החרציות וחסמתי את דרכם. פניהם המופתעים העידו כי לא ציפו לראות אותי שם.
למה באתם לכאן? תקפתי אותם בגסות.
באנו לבקר את סבתנו, אמר דואן ון ללא יהירות או ענווה.
איך זה שאתם אף פעם לא באים לבקר אותי? אמרתי והחלקתי את גבעול החרצית על סנטריהם.
דואן ון שתק, ואילו דואן וו נעץ בי מבט זועף. התקרבתי אליו ודחפתי אותו, והוא מעד ונסוג צעד אחורה, ולאחר שנעמד חזרה על מקומו, המשיך לנעוץ בי את עיניו הקטנטנות. קטפתי עוד חרצית וזרקתי אותה לעבר פניו. אם תעז להמשיך להסתכל עלי ככה, אצווה לעקור לך את העיניים.
דואן וו הסב את פניו והמשיך לעמוד שם ללא ניע, ולא העז להביט בי שוב. דואן ון שעמד לידו החוויר, דמעות נצצו בעיניו, ושפתיו הקפוצות, הדקיקות כשל אישה, האדימו כדם.
לך לא עשיתי כלום, למה אתה נראה מסכן? אם יש לך אומץ, הסתובבתי לעברו ואמרתי בהתגרות, תירה בי שוב חץ, אני מחכה לך.
דואן ון הוסיף לשתוק, הוא משך את דואן וו ממני, והם פנו לרוץ לעבר אולם ג'ין שיו. הבחנתי שהגברת חואנג פו עומדת במסדרון, וכנראה היתה עדה לכל התקרית הזו. בעודה עומדת שם ונשענת על מטה אריכות הימים, לא הצלחתי לקרוא בפניה השלווים אם היא מברכת על מעשי או מסתייגת מהם. אך מכיוון שהוקל לי, כבר לא היה לי אכפת.