ההיכרות הראשונה שלי עם כתיבתו של דרור משעני החלה מתוך רצון פשוט לנסות סופר חדש שאני לא מכירה, אחרי שהבנתי שהוא כותב מצוין. ניגשתי אל "האיש שרצה לדעת הכל" ללא ציפיות מוקדמות, והרושם הראשוני אכן היה של מפגש עם טקסט חביב ביותר – סיפור שנפרש בנינוחות ומביא איתו הוויה מקומית מובהקת ותחושה "ישראלית בקטע טוב". אלא שככל שהקריאה התקדמה, התברר שהאפרוריות המכוונת והארציות הזו הן למעשה רשת פסיכולוגית מתוחכמת, המעידה על הבנה דקה של חוקי הז'אנר ושל נפש האדם.
העלילה עוקבת אחר המפקח אברהם אברהם, שחוזר מחופשה ממושכת בבריסל ישירות אל חקירת רצח מורכבת של אישה בדירה בתל אביב. בעוד החשוד המיידי מחזיק באליבי שנראה מושלם ובלתי ניתן לפיצוח, נשזר בתוך המצוד המשטרתי קו עלילה מקביל ומסקרן במיוחד: סיפורם של קובי, גבר אוסטרלי, ואשתו הישראלית מלי, הנושאים איתם משקעים כואבים מטראומה קשה שעברו. ככל שהחקירה מתקדמת, עולמם של בני הזוג והחיפוש המשטרתי הולכים ונשזרים זה בזה באופן פיזי ונפשי כאחד.
כוחו הגדול והאמיתי של הספר טמון באיכות הכתיבה, ברמת הליטוש ובקצב שלו. משעני כותב בשפה זורמת, רהוטה ובגובה העיניים; היא אינה מתיימרת להיות מיוסרת או גבוהה מדי, אלא נקייה ומדויקת, ללא מילים מיותרות או קישוטיות שנועדה רק כדי להרשים. עבורי, האינדיקציה המובהקת ביותר להנאה אמיתית מטקסט היא המוכנות לשהות בתוכו מבלי לדלג על אף משפט או לנסות לרוץ קדימה אל השורה התחתונה. כאן, כל שורה נקראה בכיף ובנחת, פשוט מפני שהכתיבה מצליחה לחדור בו-זמנית גם אל המוח וגם אל הלב, והתוצאה היא ספר קצבי שפשוט בלעתי מתחילתו ועד סופו.
אהבתי מאוד את המבנה של הספר. משעני משחק בכישרון רב עם נקודות המבט של אברהם החוקר ושל מלי, ומייצר מרוץ שליחים נרטיבי חכם: ברגע שהעלילות נפגשות פיזית, פרק אחד מסתיים וזה הבא אחריו מתחיל בדיוק מאותה נקודת זמן – אך מחליף עדשה ומאיר את אותן שניות ממש מנקודת המבט השנייה. המבנה המקביל הזה מייצר מתח פסיכולוגי מצוין, שאינו נשען על מניפולציות זולות. זהו ספר שבו זהות הרוצח ברורה לקורא בשלב מוקדם יחסית, ובכל זאת הדחף להמשיך לקרוא רק מתעצם. המרדף אינו אחר פתרון הטריק, אלא אחר הבנת המניע; בעוד שבתחילה ניתן לחשוב שקובי פשוט מנסה למצוא את האנס, בהמשך מתגלה תסבוך פסיכולוגי עמוק בהרבה של אדם שפשוט "חייב לדעת הכל".
בתוך כך, דמותו של אברהם אברהם מתגלה במלוא המורכבות שלה דווקא בשל היותה "אנטי-בלש". בתחילת הדרך קשה להבין מה מעניין באדם הממוצע והמהסס הזה, שחף מכל כריזמה הוליוודית או גאונות מנקרת עיניים. אך הצמצום שלו הוא שמאפשר לדרמות שמסביב לתפוס את קדמת הבמה. הספר נחתם באפילוג פתוח ועדין המעתיק את הפוקוס למריאנקה, בת זוגו של אברהם, הנמצאת בבריסל. מבט מקרוב על הסצנה הזו חושף את הסדקים השקטים שנפערו ביחסה אל אברהם החוקר, ואת החלטתה לעזוב את הבית לעבר הרפתקה חדשה, בזמן שהוא נותר שקוע בעיוורון ובחקירותיו בישראל. הסוף הפתוח הזה מותיר תהודה רגשית חמוצה-מתוקה על המרחקים הנפשיים שנותרים פתוחים, גם כשהתיק המשטרתי נסגר בהצלחה.
בשורה התחתונה, "האיש שרצה לדעת הכל" הוא מותחן פסיכולוגי חכם, מקורקע וחביב ביותר. הוא מוכיח כי ספרות זורמת וטובה אינה זקוקה לדרמות מאולצות כדי להפוך ל-Page-turner אמיתי שמכבד את האינטליגנציה של הקורא ומחזיק אותו מרותק ומעורב עד העמוד האחרון.
קיבל 5 כוכבים כי פשוט נהניתי... גם אם זו לא יצירת מופת...

ציפיות גבוהות וסקרנות ראשונית שליוו את הכניסה ל"מועדון הרצח של יום חמישי" מאת ריצ'ארד אוסמן, התפוגגו לחלוטין ככל שהעמודים נקפו. מה שהחל כהבטחה למותחן בריטי שנון ואינטליגנטי, התגלה כחוויה ספרותית שלא מצליחה להחזיק מים ומותירה את הקורא תלוי באוויר.
במרכז העלילה עומדת רביעיית גמלאים בכפר פנסיונרים יוקרתי, המשעשעת את עצמה בפענוח תיקי רצח ישנים, עד שפשע אמיתי ונוכחי מתרחש ממש מתחת לאפם. האטמוספירה רוויה בהומור יבש ואנגלוסקסי טיפוסי, והכתיבה עצמה אכן חביבה מאוד, קולחת ומנוסחת היטב ברמת המשפט הבודד.
אולם, חן סגנוני ותחכום מילולי אינם תחליף לעמוד שדרה עלילתי מהודק. הספר סובל מעומס יתר של קווי עלילה מקבילים ומקוטעים, וממצעד בלתי פוסק של שמות ודמויות הצצים חדשות לבקרים כאילו הדברים אמורים להיות מובנים מאליהם. הפיזור המבני הזה מייצר תחושת תלישות ומסמס את המתח הסיפורי במקום ללבות אותו. הדמויות, למרות פוטנציאל הקסם שלהן, נותרות פונקציונליות על לוח השחמט של הסופר, ואינן מצליחות לייצר תהודה רגשית עמוקה או עומק פסיכולוגי שיניעו חוויית קריאה ממגנטת באמת. עבור מי שמחפש סיפור קצבי אך בעל משקל, התוצאה מרגישה מפוזרת וסטרילית.
שורה תחתונה: שנינות חביבה ומעטפת אסתטית שאינן מצליחות לחפות על עלילה ארגמנטרית ודלילה. ספר קליל שלא מצדיק התמדה למי שמחפש ספרות איכותית עם בשר ועומק.

כשהתחלתי לקרוא את "מיכאלה" של מירה מגן, הגעתי עם מערכת ציפיות מוגדרת מאוד. אחרי קריאת "אחותו של הנגר", ספר אחר שלה, שהצטייר בעיניי עד כה כפסגת יצירתה, ציפיתי לפגוש שוב את הדרמה המשפחתית המוכרת, הסמיכה והמלנכולית מעט שמגן מצטיינת בה. אולם, "מיכאלה" שבר לחלוטין את תקרת הזכוכית של הציפיות הללו והוכיח את עצמו כבר מהדפים הראשונים כרומן בועט, תזזיתי ופנומנלי, שמצליח להיות קצבי וקריא להפליא מבלי לאבד גרם מהעומק הפסיכולוגי החריף שלו.
העלילה נפתחת באישון לילה, כאשר אחות אלכוהוליסטית, חסרת כול ופרועה, מובלת על ידי שוטרים אל סף ביתה של אחותה האמידה והמוצלחת, מיכאלה. האחות בעלת החיים המושלמים לכאורה משכנת את הסוררת ביחידת דיור בחצרה הסטרילית, בתנאי קשוח של גמילה. אל סיר הלחץ המשפחתי הזה מצטרפת במהרה אימן של השתיים, ששהתה שנים במוסד פסיכיאטרי בעקבות "רומן סוער שניהלה עם אלוהים". החצר הבורגנית המטופחת הופכת בן רגע לחממה רגשית מבעבעת, שבה הפסאדות עומדות למבחן קריטי.
הברקתה הגדולה של מגן טמונה בבחירה המבנית המתוחכמת: למרות שהספר נושא את השם "מיכאלה", המיקרופון נמסר כולו לרונה, האחות החבולה. רונה היא מספרת פנומנלית. המונולוג הפנימי שלה – הראש שעובד על "אוטוסטרדה" חסרת ברקסים – הוא מלאכת מחשבת של שנינות חריפה והומור שחור וקורע מצחוק, המתבטא למשל בכינוי הלעגני "הוסטל" שהיא מדביקה ליחידת המגורים בה היא גרה עם אמה, כמו 2 חוסות. מגן משכילה לפרק את מנגנון החבלה העצמית של רונה בצורה כירורגית; חוסר הטיפוח המכוון שלה והמשיכה שלה לגברים משולי החברה אינם סתם מניירה, אלא שריון פסיכולוגי שנועד לנהל את הכישלון מראש כדי להתגונן מפני דחייה.
התהודה הרגשית הגבוהה של היצירה מגיעה לשיאה דווקא דרך הדיאלוג והחשבון הנוקב שיש לדמויות עם השמיים. רונה אינה מקנאה בכסף, במעמד או בילדים של אחותה – לכל אלה היא בזה באמת. היא נשברת ומפתחת קנאה קיומית, כמעט תנ"כית (במודל של רחל ולאה), רק מול החסד והאהבה האפלטונית הטהורה שמיכאלה זכתה לה עם יקי. הכעס של רונה על הקב"ה שקיפח אותה בחלוקת המשאבים הרגשיים חושף נפש המדממת מצמא לאהבה ומשמעות.
לקראת ישורת הסיום, מגן מהדקת את הברגים והחצר הסטרילית קורסת לחלוטין. בנה הבכור של מיכאלה בועט במוסכמות, בורח מהבית ושואף להצטרף לנוער הגבעות – בעיטה רדיקלית שמתכתבת עם האנרכיה של רונה ומנפצת את אשליית הבית המושלם. כאשר מיכאלה השבורה, שמתגלה בעצמה כבעלת מורכבות נפשית עמוקה וכואבת, מודה בפני רונה שהיא מקנאה בה, המעגל נסגר בעוצמה מטורפת. מתברר שדווקא מי שנגעה בתחתית מחזיקה בחירות פנימית ובאותנטיות שמיכאלה יכלה רק לחלום עליהן בתוך כלא הציפיות שלה.
הסיום של הספר מעניק קלוז'ר מהמם ומספק מאין כמוהו. התהליך של רונה מרהיב דווקא משום שהיא לא עוברת סדנת הגמשת אישיות בנאלית; היא מתרככת, מורידה את ווליום הציניות ומגלה חמלה עמוקה ומפעימה כלפי האשליה המשיחית והתמימה של אמה המשתקמת, אך נשארת נאמנה לחלוטין לקול הפראי והלא-מתפשר שלה. לצד הוקרת תודה מוסרית לדמותו של הבעל, ערן, שעומד איתן מול השברים, הספר נחתם כחוויה ספרותית טוטאלית.
בשורה התחתונה: "מיכאלה" הוא יצירת אמנות מבריקה, חכמה וממגנטת שלא ניתן להניח מהיד. מירה מגן רקחה רומן אנושי חשוף שמצליח להצחיק, להכאיב ולייצר תזוזה עמוקה בנשמה, תוך שמירה על עברית עשירה ומדויקת להפליא. חובת קריאה לכל מי שמחפש ספרות מקור במיטבה.

המפגש עם יצירתו של אשר קרביץ מציב מראש ציפייה לקול ספרותי ייחודי, שנון ואינטליגנטי. אל "לכתוב כמו אלוהים" הגעתי עם הציפייה לפגוש את הסגנון המוכר והאהוב של "הכלב היהודי" – אותו שילוב מנצח בין חוש הומור מפותח לבין עלילה בעלת משקל וסיפור רקע רציני יותר. בפועל, הספר לקח אותי למחוזות שונים לחלוטין והתגלה כמותחן קצבי, קליל, חכם וממזר, דומה יותר ל"רצח בחצר", אבל שונה ממנו. הוא מוכיח שגם בלי כובד משקל דרמטי תהומי, כתיבה משובחת יכולה למגנט את הקורא ולהפוך ל-Page-turner אמיתי שלא רוצים להניח מהיד.
במרכז העלילה עומד קונפליקט מטא-ספרותי משעשע ומסקרן: סופר המוצא עצמו מסובך עד מעל הראש לאחר שגנב תסריט מרופא, רק כדי לגלות שהעלילה הבדיונית שגזל היא למעשה מציאות חיה, נושמת ומסוכנת. מנקודת הזינוק הזו, הספר טווה מבנה דינמי של "סיפור בתוך סיפור", כאשר המבט נע באופן ממזרי מהסופר המסתבך אל עולמה של רופאה תמימה, שבעלה רימה אותה וגנב ממנה את כל עולמה. שזירת קווי העלילה המקבילים מייצרת אטמוספירה קלילה, קולחת ומלאת תנועה.
לב קסמה של היצירה טמון בווירטואוזיות הלשונית שלה. קרביץ בשום אופן לא מתפשר על רמת הניסוח; הוא מפליא להשתמש בשפה גבוהה ועשירה, המשלבת ביטויים תנכיים נפלאים המעשירים את הטקסט ומעניקים לו עומק אינטלקטואלי. הנס הגדול של הספר הוא שלמרות השפה הגבוהה, הטקסט פשוט "עף" וזורם בלי למצמץ. אורכו המהודק של הספר – כ-300 עמודים בלבד – מתברר כבחירה מבנית נבונה ומדויקת; כל עמוד נוסף היה עלול למתוח את הסיפור כמו מסטיק, אך כאן הקצב נותר מהיר, מהודק ואפקטיבי.
אמנם העלילה דמיונית לחלוטין, רוויית צירופי מקרים מוזרים ומתאפיינת בפיענוח לפרקים דבילי ומשעשע של התעלומות – אך זהו בדיוק סוד חינו של הספר, שאינו לוקח את העלילה שלו ברצינות תהומית. לצד הקלילות הזו, הספר מצליח לייצר תהודה רגשית אותנטית בזכות העולם הפנימי של הדמויות. הלב יוצא באופן מיוחד אל הרופאה התמימה – אישה המשקפת רציונליות ומדע, אך כושלת פעם אחר פעם בזיהוי הנוכלים בחייה. הניגודיות הזו מעניקה לה נשמה והופכת אותה לדמות נוגעת ללב. הספר אינו מתיימר לחולל ריסוק רגשי סוחט דמעות, אלא מספק חוויית קריאה ממגנטת, אינטליגנטית ומשעשעת, שמחזיקה את המתח הפנימי בלי לזלזל לרגע בתבונתו של הקורא.
בשורה התחתונה: "לכתוב כמו אלוהים" הוא ספר מתוק, חכם ומבריק. זוהי יצירה קולחת ושנונה המוכרת את קסמה בזכות שפה עשירה ומבנה עלילתי ממזרי, ומיועדת לכל מי שמחפש ספרות מהירה, קצבית ואיכותית שפשוט תענוג לקרוא ברצף אחד.

"שקרים גדולים בעיירה קטנה" של דיאן צ'מברליין נפתח עם הבטחה גדולה ומסקרנת. הציפייה הייתה למפגש עם מספרת סיפורים מיומנת, כזו שיודעת לעצב דמויות עגולות, להיכנס לנימי קולן הפנימי ולהציע דרמה חכמה, קצבית וכזו שקשה להניח מהיד. ואכן, הרושם הראשוני מחמיא לכתיבה; השפה רהוטה, הניסוחים יפים והידיים האוחזות בהגה העלילה הן ללא ספק ידיים של כותבת מוכשרת. אלא שככל שהעמודים נוקפים, מתברר שמבחן המציאות מורכב בהרבה, והחוויה כולה נותרת תלויה על בלימה בין פוטנציאל עצום לבין ביצוע מכני ומעייף.
### תמצית העלילה
במרכז הרומן עומדים שני צירי זמן המצטלבים סביב יצירת אמנות אחת בעלת סודות אפלים. בעבר, בשנת 1940, בעיצומה של תקופה שמרנית וחונקת בצפון קרוליינה, אנה דייל, ציירת צעירה ומבטיחה, מגיעה לעיירה קטנה כדי ליצור ציור קיר ומביאה עימה רוח של חדשנות ומורכבות שמערערת את הממסד המקומי. בהווה, מורגן כריסטופר, סטודנטית לאמנות שחירותה נלקחה ממנה בעקבות תאונה, אשמה ושהות בכלא, משוחררת באופן מפתיע תחת תנאי נוקשה אחד: עליה לשחזר את אותו ציור קיר מסתורי של אנה תוך לוח זמנים דוחק, עבור עיזבונו של אמן מפורסם שנפטר.

לב הבעיה בספר אינו נעוץ באיכות המילים, אלא במנוע שמניע אותן. צ'מברליין בחרה במבנה סימטרי קשיח של פינג-פונג קבוע – פרק לעבר ופרק להווה. בשלבים מוקדמים זה אולי נראה כמו פאזל מהונדס כהלכה, אך במהרה המבנה הזה הופך למעמסה מתישה. התפרים המלאכותיים בין הפרקים בולטים מדי; בכל פעם שהקורא מצליח להתמקם בנוחות בתוך הראש של דמות אחת, המבנה תולש אותו משם ומאלץ אותו לבצע אתחול מנטלי מעייף ולעבור למסילה השנייה. במקום לייצר מתח, המכניות הזו מייצרת "ברקס" מלאכותי קבוע.
התשישות הזו מתעצמת לנוכח קצב עלילתי סטאטי ומנמנם, במיוחד בחלקו המרכזי של הספר. היצירה סובלת מבעיה קשה של מיחזור חומרים: הדמויות, שאמנם עוצבו בתחילה בצורה מעוררת אמפתיה, נקלעות ללופ מחשבתי חזרתי. מורגן דשה שוב ושוב באשמתה על התאונה ובטראומת המאסר שלה, אנה חוזרת על אותן החרדות מול מוסכמות העיירה, על הגעגועים לאמא ותחושות הרשמה על מותה, והעלילה מסרבת לדחוף אותן קדימה לפעולה ממשית.
אמנם הספר נוגע בסוגיות חברתיות ונפשיות רבות משקל – כמו גזענות ממסדית אכזרית בדרום, פמיניזם ראשוני וצביעות אנושית – אך הטיפול בהן נותר בגדר "ליד". הנושאים מוגשים בצורה סטרילית, כמעט כתפאורה, ומפספסים את מבחן התהודה הרגשית העמוקה. הספר אינו מצליח להרעיד את הלב או לייצר את אותו חיבור פנימי מטלטל שיצירה בעלת נפח כזה אמורה להנפיק.
הניסיון לפצות על הסטטיות הזו מגיע בישורת האחרונה בצורה חפוזה ומאולצת. בשליש האחרון של הספר, הסופרת שולפת פתאום תפנית אקסטרימית ואלימה מאוד של תקיפה מינית מצד הצייר המקומי החזק. הטוויסט הזה, על אף שהוא מספק הסבר טכני למפנה הוויזואלי המטריד שקיבל הציור, מרגיש מנותק לחלוטין מהאטמוספירה הכללית שנבנתה עד אז. זוהי מניפולציה עלילתית זולה, השימוש בטראומה כה קשה ככלי עבודה טכני בלבד בשירות פתרון התעלומה, רק מדגיש את היעדר העומק הפסיכולוגי האמיתי.
הסיום עצמו חותם את תחושת הפספוס וגולש אל מחוזות אופרת הסבון. הכל מסתדר בסוף בצורה מושלמת, נוסחתית ומתקתקה מדי, שבה הרעים נענשים, הטובים מוצאים מזור אולטימטיבי, והבעיות המורכבות נפתרות באורח פלא. הקלוז'ר ההרמטי הזה מעיד על פתרון חפוז ומסחרי שמסרב להישאר נאמן למורכבות החיים או לצלקות האמיתיות של הדמויות.
### שורה תחתונה
"שקרים גדולים בעיירה קטנה" הוא ספר חביב וסביר, הכתוב היטב ברמה הטכנית והלשונית, אך רחוק מלהיות מופתי או מרגש. קוראים המחפשים דרמה פסיכולוגית עמוקה, נוקבת ובעלת תהודה רגשית גבוהה ימצאו את עצמם מול מוצר הוליוודי מהונדס מדי, שמחמיץ פוטנציאל אדיר לטובת נוסחה מסחרית צפויה.

אל הספר החדש של ליסה ג'ואל ניגשתי עם הערכה מוקדמת ואשראי חיובי מוצדק. ספריה הקודמים, ובהם "ואז היא נעלמה" ו"המשפחה בקומה העליונה", הוכיחו כי היא מסוגלת לייצר עלילות מתח אפקטיביות, קצביות ובעלות עניין פסיכולוגי מוחשי. הציפייה לפגוש שוב דרמה אנושית מותחת ומגובשת התפוגגה לצער הרב כבר בשלביו המוקדמים של הספר, כאשר הרושם הראשוני לא עמד במבחן המציאות והותיר תחושה חריפה של אכזבה מחוסר המשקל של היצירה.
תמצית העלילה
הסיפור נפתח במפגש מקרי בין אליקס, פודקאסטרית מצליחה, לבין ג'וסי, אישה המנהלת חיים פרבריים שגרתיים למדי. הגילוי המשותף כי השתיים נולדו באותו היום ובאותה השנה יוצר חיבור מיידי, וג'וסי מציעה לאליקס להקליט פודקאסט תיעודי על חייה, העומדים כביכול בפני תפנית גדולה. אלא שככל שהקלטות הראיונות מתקדמות באולפן הביתי, הסיפורים שג'וסי חושפת חורגים מהנורמה ומציגים מערכת יחסים מורכבת ומטרידה מאוד עם בעלה המבוגר, קשר המבוסס על פער גילים קיצוני שהחל עוד בהיותה קטינה.

הקושי המרכזי ביצירה זו נעוץ באיכות הכתיבה, שמרגישה הפעם דלה, שטחית וחסרת השראה. נדמה כי ג'ואל בחרה לוותר על העומק והליטוש שאפיינו את עבודותיה הקודמות, לטובת ניסיון מלאכותי לרכוב על גל אופנתי ומסחרי של עולם הפודקאסטים ופשע. המבנה העלילתי מוגש בצורה פשטנית, והקצב המהיר אינו מפצה על חוסר היציבות של הטקסט ועל התפרים הגסים של העלילה.
במישור הפסיכולוגי, הדמויות נותרות שטוחות ופונקציונליות, ללא אותה "נשמה" הכרחית שגורמת לקורא לפתח אליהן זיקה או עניין אמיתי. חמור מכך, הספר עושה שימוש בנושאים רגישים וכואבים, כמו ניצול קטינות ופערי כוחות קיצוניים, אך ורק כדי לייצר זעזוע מיידי ואפקט של הלם. במקום טיפול כירורגי, מדויק ומעמיק בתמות הללו, הן משמשות כתפאורה בלבד עבור עלילה צהובונית ורדודה.
חוויית הקריאה נותרת סטרילית ומעוררת התנגדות, שכן היא נעדרת כל תהודה רגשית אמיתית או תחכום פנימי. המבנה חסר המשקל והתחושה שהסיפור נשען על מניפולציות זולות במקום על דרמה פסיכולוגית מוצקה, מובילים להחלטה מנומקת לנטוש את הקריאה בשלב מוקדם, מתוך הבנה שהמשך העלילה אינו מציע קלוז'ר ראוי אלא רק הקצנה של אותו קו סנסציוני ומאולץ.
שורה תחתונה
מוצר מתח מסחרי ורדוד שמחליף עומק פסיכולוגי. קוראים שמחפשים כתיבה מלוטשת, אמינות ודמויות בעלות נפח, יתאכזבו לגלות יצירה נוסחתית שאינה מכבדת את האינטליגנציה של קוראיה. מומלץ לוותר ולחסוך את הזמן.

כדי ליהנות מהספר הזה, הייתי חייבת לעשות שינוי בראש, להחליף דיסקט ולא לצפות לשחזור של העומק והחנק הפסיכולוגי של "סיפורה של שפחה". ברגע שניגשים אל "העדויות" כאל יצירה שעומדת בפני עצמה – זה לגמרי עובד. זו אמנם לא כתיבה פנומנלית, רחוק מזה, אבל זו כתיבה קולחת, מהירה וכיפית מאוד לקריאה שפשוט רצה בין הידיים.
הבחירה לתווך חלק גדול מהעלילה דרך נקודת המבט של שתי נערות היא קצת מבאסת, ומעניקה לספר ניחוח מובהק של ספרות נוער (YA), מה שמסביר למה הוא מרגיש לפעמים פשטני ופחות מבוגר ועמוק מקודמו. אבל ההברקה הגדולה של הספר היא ללא ספק דודה לידיה. בסדרת הטלוויזיה היא הייתה הדמות האהובה עליי ביותר – דמות מיוחדת, מרתקת ומורכבת – והיה סיפוק עצום לגלות בספר שדווקא היא זו שמתפקדת כחפרפרת שמפילה את גלעד מבפנים. המהלך הזה פשוט תפור על האופי המחושב והחזק שלה.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שחלקו האחרון של הספר הופך להוליוודי מדי, לא ריאליסטי ומאוד קיטשי. המפגש המיוחל עם ג'ון בסוף היה קצר מדי ולא מספק, והיה פספוס אדיר בכך שלא ניתן שום מקום או סגירת מעגל לאבות של אגנס וניקול (בדיוק כמו שבספר הראשון הדמויות האלו נדחקו הצידה ולא קיבלו במה).
בשורה התחתונה – למרות הפספוסים בסוף וההרגשה שהעסק נסגר בצורה קצת קלה מדי, מדובר במותחן פוליטי קצבי, זורם ומהנה שמספק סגירת מעגל טובה. 4 כוכבים.

הגעתי אל "סיפורה של שפחה" כשאני מצוידת בהיכרות עמוקה עם העיבוד הטלוויזיוני המופתי. הייתי בטוחה ששום דבר כבר לא יוכל להפתיע אותי, הרי קווי העלילה המרכזיים של הספר חופפים כמעט במדויק לעונתה הראשונה של הסדרה. אולם, מרגע שפתחתי את הספר בשבת, נשאבתי אליו לחלוטין ולא יכולתי להניח אותו מידיי עד לעמוד האחרון. מדובר ביצירה פנומנלית, עוצרת נשימה ממש.
בקצרה, העלילה מעתיקה אותנו אל מציאות דיסטופית מצמררת, שבה ארצות הברית הפכה למדינת הלכה קיצונית ודורסנית בשם "גלעד". במציאות חדשה זו, נשים מופשטות מכל זכויותיהן ומחולקות למעמדות נוקשים. הגיבורה, שלפרד (ג'ון), היא "שפחה" – אחת הנשים הפוריות הבודדות שנותרו בעולם מוכה זיהום, שתפקידה היחיד והכפוי הוא לשמש כלי קיבול להבאת ילדים עבור המפקד ואשתו.
הכתיבה של מרגרט אטווד היא מלאכת מחשבת חושית ועוצמתית. היא אינה מסתפקת בתיאור יבש של המתרחש, אלא מייצרת תחושת מחנק קלסטרופובית ופיזית ממש. תחושות הבידוד והפחד הקיומי מועברות בדיוק כה חד ואכזרי, עד שהרגשתי את חווייתה של הדמות הראשית עמוק בתוך הקרביים שלי.
עם זאת, הפער בין הספר למסך הוא תהומי ומעורר מחשבה. ג'ון של הספר היא ההפך הגמור מהדמות הטלוויזיונית הלוחמת. היא איננה גיבורה נועזת ובעלת ביטחון עצמי, אלא אישה רגילה, חרדה ופסיבית, שכל רצונה הוא לשרוד את המכבש הדורסני של המשטר – תובנה שהייתה קשה לעיכול אך מדויקת מבחינה פסיכולוגית. בנוסף, שאר הדמויות בספר נותרות שטחיות ומצומצמות ביחס לעומק שהוענק להן על המסך. היכן סרינה ג'וי המהפנטת (שבספר מתגלה בכלל כאישה זקנה, חולה ומרירה), המפקד, או ניק, שכמעט ואינו רלוונטי? איפה דודה לידיה האגדית? הכל מתווך אך ורק דרך מבטה המבודד והמוגבל של הגיבורה.
באמת התפלאתי שהספר ככ קצר, לעומת הסדרה שהיתה ארוכה ומפורטת...
ראוי לציין כי למרות העיסוק בתמות קשות ומטלטלות, אטווד מפליאה להעביר את הטירוף הזה בריסון מופתי ובשפה נקייה. אין כאן תיאורים גרפיים זולים, סצנות מיניות מפורשות או אלימות בוטה לשם הזעזוע. הניכור הקר והמאופק הזה הוא-הוא שמעצים את האפקט הפסיכולוגי והופך את היצירה למצמררת פי כמה.
כמי שמאחוריה רקורד קריאה עשיר ומגוון מאוד, אני יכולה לומר בלב שלם: זהו אחד הספרים העוצמתיים ביותר שקראתי בימיי. הוא מתברג ללא ספק בתוך העשירייה הפותחת של רשימת הספרים שלי מאז ומעולם. יצירת מופת ספרותית שחובה לקרוא, גם – ובעיקר – למי שסבור שהסדרה סיפקה לו את התמונה המלאה.

ההתחלה עם "הנעלמים" של הרלן קובן לא ניבאה טובות. אחרי חוויה מבריקה עם "אל תגלה" מחד, ונפילה מוחלטת עם מותחן אחר שלו מאידך, הציפיות היו פסימיות למדי. העמודים הראשונים אכן הרגישו שבלוניים, עצלניים וכמעט תעשייתיים, עם שמועות מופרכות על דמויות מהעבר וקצב פונקציונלי מדי שאיים להכריע את חדוות הקריאה. אלא שקובן, באקט של להטוטן מיומן, הצליח להניע את גלגלי השיניים של הסיפור בדיוק ברגע הנכון, ולהפוך את החשש ממוצר מדף נוסחתי לחוויית קריאה ממגנטת וסוחפת שלא זלזלה באינטליגנציה.
עלילת הספר עוקבת אחר וויל קליין, גבר החי תחת צילו של אסון משפחתי: אחיו קן הואשם בעבר ברצח ונעלם. כאשר ההווה מתרסק עם היעלמותה הפתאומית של בת זוגו, וויל יוצא למסע חיפושים כפול ומפותל. מה שמציל את הספר והופך אותו מ"עוד מותחן" לדרמה פסיכולוגית ראויה לשמה הוא איכות הכתיבה שתופסת תאוצה בחצי השני, ובעיקר העומק הפסיכולוגי של הדמות הראשית. קובן מצליח לחדור אל תוך מחשבותיו ורגשותיו של וויל, ומציב בפני הקורא קצוות פתוחים מרובים וסיפורים מקבילים שמפעילים את המחשבה ומחייבים מעורבות אקטיבית.
האמינות והנפח של הספר מקבלים משקל סגולי בזכות העוגן המוסרי שלו. הבחירה למקם את זירת הפעילות של וויל וחברו הנאמן סקוורס ב"בית החופש" – מוסד המעניק סיוע והצלה לנערים בשולי הרחוב – אינה משמשת כתפאורה שיווקית או כקישוט. היא מעניקה ליצירה ממד אידאליסטי ועומק חברתי שחודר מתחת לעור. דמותו של סקוורס, על הניגוד שבין חזותו לבין ליבו הרחב, הופכת לאחת מנקודות האור המרגשות בסיפור.
במבחן התהודה הרגשית, הספר אינו מתיימר להיות אפוס היסטורי סוחט דמעות, אך הוא רחוק מלהיות סטרילי. רגעי האובדן, כמו מותה הכואב של שילה והפרק הייחודי המובא מנקודת מבטה הפצועה, נכתבו ב"תכלס" קשוח ונקי מקיטש הוליוודי, מה שמעלה את רף הסיכון והאמפתיה. המבנה העלילתי מוביל לסדרה של תהפוכות דרמטיות בסיום, שבהן הקצוות כולם נסגרים בצורה מרגשת ומספקת, החל מגילוי האמת על זהותה וגורלה של בת הזוג ועד לקשר המשפחתי המפתיע והמרגש שמציב את הכל על מקומו בשלום.
השורה התחתונה: "הנעלמים" הוא מותחן פסיכולוגי טוב מאוד, קצבי וחכם. הוא מוכיח שלפעמים כדאי לצלוח פתיחה מגמגמת בשביל ליהנות מספר שמחזיק את המתח והעניין בצורה מעוררת הערכה, ומספק קלוז'ר ראוי ומלא רגש!