“#
תשעה אנשים – מכל שדרות העם, כמו שאומרים, – מתכנסים בבית מפואר ומודרני הנמצא באי קטן וחשוף מול חופי דבון. שניים מהם, נשואים זה לזו, הם המשרתים המטפלים במוזמנים. חלק מהמוזמנים סבורים שנשכרו לעבודה, חלקם סבורים שהגיעו לנופש חינם, ואחד אפילו קיבל סכום מסויים כהוצאות.... איש מהם אינו בודק בציציות ההזמנה.
ייאמר שהם פחות חשדניים מאיתנו, שכבר נתקלנו במספיק סיפורי נוכלים, שדמויותיה של כריסטי, גם הנוכלים שבהם, לא ממש נתקלו בהם. ובנוסף העובדה, שתקשורת בין אנשים בתקופה בה נכתב הסיפור - הוא ראה אור לראשונה ב 1939 - לא היתה כה פשוטה ומיידית כמו וואטסאפ וטלפון נייד, שהיום הם מובן מאליו. מכתב – על נייר, במעטפה עם בול, מכתב בתוך בקבוק שנשלח לים, מברק שמחייב הגעה למברקה, טלפון קווי נדיר שאינו מצוי בכל מקום... ואיתות מורס שבאותה תקופה קל היה למצוא את מי שיפענח והיום, אללי, כבר לא.
כריסטי כמו כריסטי מתארת את הסיפור כמין תשבץ שחובבי החידות ייהנו לפתור. היא אינה מתעכבת במיוחד על הדמויות שלה, שרובן נשארות בגדר תפקידן: יש שם גנרל בדימוס בצבא, איש משטרה, רופא, שופט, הרפתקן, נוכל. שלוש מהדמויות הן נשים, שהסטיריאוטיפים יפים להן: משרתת, צדקנית יראת-שמים, וצעירה נאה. ומה הטיעון של כריסטי? יש פשעים שאי אפשר להוכיח אותם, או שאי אפשר להעניש עליהם כי הם פשעים נגד המוסר, לא נגד החוק. ספרי לנו על זה, כריסטי. ממש לא היכרנו את הקונספט.
מן הסתם קראתי את הספר בעבר, אולי יותר מפעם. פרט למסגרת העלילה לא זכרתי אותו. יש להניח שגם בעוד מספר שבועות או חודשים לא אזכור אותו בדיוק. אבל אזכור בהחלט את מסגרת העלילה ואת היכולת הוירטואוזית של כריסטי להמציא עלילה שלמרות שהיא בלתי אפשרית בעליל, תשכנע את קורא הסיפור שהיא אותנטית. הפטנט שלה הוא לא לבזבז מלים מיותרות על ניתוח הדמויות ללא שום תיאור "פסיכולוגי" וללא מתח או אימה. היא מתרכזת במהלך העניינים של אי, ים סוער, אנשים שאינם יכולים לברוח מגורלם, חוסר אמצעי קשר והבנת הקורא שהפושע הוא כמובן הזולת, אבל הגהינום הוא המצפון של מי שיודע מה הוא עשה ויודע שהעונש שיגיע – מגיע לו.”