****


אולי בגלל שאני בן שתי דקות לארבעים, התקופה המהורהרת הזאת שתוקפת גברים, על פי השמועה, וגורמת להם לעזוב את הבית בשביל ברמנית בת עשרים, לקחת שיעורי טיסה או לקנות אופנוע כבד, ובכלל לחשוב מה לעזאזל, ולמה. כן, אולי בגלל זה הספר הזה הצליח לגעת בי בשמונה מאות דרכים שונות.
אני בפאניקה על זמן. תמיד הייתי. מודע לזמן שעובר, שאני עושה את מה שאני עושה, שילדים גדלים בו נורא מהר ואנשים מבוגרים מזדקנים

הספר מספר על נלסון צעיר בן 23 שיוצא ביחד עם שני חבריו לסיבוב הופעות של תאטרון. למחזה אותו הם מציגים קוראים הנשיא האידיוט.
לנלסון מספר בעיות: אביו מת, אחיו הבכור נטש לארצות הברית וחברתו נפרדה ממנו.
הכל נפתר כאשר יוצא נלסון יחד עם להקת תאטרון בה חברים הנרי שהוא גם המחזאי וגם הבמאי ושחקן וותיק המכונה פטלרגה.
להקת התאטרון נודדת בין יישובים קטנים בדרום אמריקה. במהלך העלילה עובר נלסון מהפך תודעתי כמ

לבד בתיאטרון המוות, ספרו הפנומנלי הקודם של הייז, פורסם בחו"ל ב-2013 ואט אט זלג לישראל ופורסם באיחור מפלצתי של שנתיים. שוב עברו עשר שנים ובחו"ל פורסם שנת הארבה בנובמבר 2023. לו היו חושבים בידיעות ספרים לפרסמו מיד בישראל, משום העניין בלבד בתיאטרון המוות, מי היה בכלל מתייחס אליו אחרי השבעה באוקטובר? אז חיכו וחיכו, ופרסמו באפריל 2025 כשחלק מחנו של הספר זו איראן המפלצתית, המתגלה עד מהרה ביוני אותה שנה

לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם כלפי בנה: לאחר שכל מאמציה של מרתה ברומפמן לגמול את בנה בן האחת עשרה ממציצת אצבע עולים בתוהו, היא מתנפלת

אני חושבת שגיליתי את סוד הקסם - מה הופך ספר שנכתב לפני מאה שנה ויותר לספר קלאסי גם בימינו

ולקריאה מענגת בו.

הקסם הינו :אהבת הסופר עד כלות בגיבורי הסיפור שלו ולא חשוב אם הם הולכים על שניים או על ארבע ,הקסם השני ההיכרות

הישירה והבלתי אמצעית של הסופר באישיותם ובהליכותיהם של גיבורי סיפורו .רק מי שכותב מתוך אהבה גדולה שכזאת ומתוך ידע

שכזה -ספרו יהפוך לקלאסיקה של כל הזמנים .

הספר הזה

בשעת הקריאה של עמודי הספר האחרונים צלצל הטלפון בביתי. מצאתי את עצמי קופץ כנשוך נחש (או יותר נכון, במקרה שלי, כעקוץ עקרב...). מזמן לא נבהלתי כל כך למשמע צלצול טלפון תמים, והדבר נזקף לזכותו של הספר. או בעצם לחובתו, אילו הייתי לוקה בלבי עקב כך... בספר הזה אין ולו רצח אחד לרפואה, במרכזו לא עומדת תעלומת פשע מזוויע, אין בו כלל התרחשויות על טבעיות מזרות אימה, ובכל זאת הוא הצליח להפחיד אותי כהוגן. בכך מתב

כשקראתי אותו עכשיו - לא הספר שאת כריכתו אתם רואים, אלא זה שיצא ב 2012 בהוצאת פן ובתרגומו של <mark>יואב כ"ץ</mark> - הבנתי כמה דברים שלא הבנתי כשקראתי אותו בעבר, בהוצאת ספריית הפועלים. הבנתי שהוא רלוונטי מתמיד. השפה המיושנת בספר שיצא ב 1958, קצת מסתירה. אבל סביר שגם השנים שחלפו מאז קראתי אותו לראשונה תרמו לתובנה הנוספת, וודאי גם המלחמות החדשות שהצטרפו אלינו מאז נכתב.

הספר מתרחש בתחילת שנות החמישים של המאה הק

זה מתחיל בשירותים של מסעדה. סאשה רוחצת ידיה ומבחינה בתיק שהשאירה בחוץ האישה שמשתינה בתא הסמוך. האמון העיוור של אישה כזאת במקום כמו ניו יורק מרגיז אותה והיא גונבת את ארנקה. אם כי זה לא מדוייק , סאשה היא קלפטומנית.
אין באמת דמות ראשית בספר הזה , הוא מורכב מסיפורים שבכל אחד מהם ניצבת דמות אחת עיקרית , לעיתים זו דמות שהיתה משנית בסיפורים קודמים או דמות חדשה שמאירה זויות חדשות של דמויות שקדמו לה , אבל

עד גיל מסויים אנחנו חיים לנצח. עד אותו גיל אין לנו ספק שהחיים שלנו - והמראה שלנו - לעולם לא ישתנו. אנחנו רואים רק את עצמנו ואת הדומים לנו. אנחנו לא רואים זקנים. חולי וזיקנה לא שייכים לעולמנו. נערים יכולים לאתר את בן גילם בתוך המון הומה אדם. ראייתם מסננת את כל "המבוגרים" ומעלימה את המיותר. והנעורים מבזבזים בלי הכרה את נכסי הנעורים - את הכושר, הבריאות והיופי. רק כשאתה עובר גיל מסויים אתה מתחיל לה