#
את המונח רילוקיישן אני מכירה מעולם העבודה. בשנים בהן חברות גלובליות הן בעלות אתרים במדינות שונות, די נפוץ להעביר עובד – על משפחתו וחפציו – לעבודה במדינה אחרת. ישראלים, שחלום חייהם הוא לגור באחת ממדינות השפע הם "חומר טוב" לרילוקיישן. הם מצטיינים בהייטק, בעלי מוסר עבודה גבוה, לומדים מהר ומשתלבים היטב בפוליטיקה הארגונית של החברה. הם גם מעשיים. רבים מהמועברים לארצות הברית פותחים שם בהליכים מקבילים לקבלת אזרחות אמריקאית. שיהיה. ואז כאשר מסתיימת תקופת הרילוקיישן, או שהתפקיד כבר לא מעניין או מתגמל כראוי, הם מחפשים עבודה אחרת, באופן חוקי. נגמר הרילוקיישן. נולדו אזרחים חדשים. אגב אמריקה רק מרוויחה מהאזרחים החדשים המשכילים, שלא היא גידלה וחינכה. הם יודעים איך למשוך קטרים תקועים קדימה.

זוג ישראלים כזה הוא מיכאל ולילך. הוא טיפוס מצטיין, ואחרי 12 שנים בארה"ב שהתחילו ברילוקיישן, הוא CEO בחברה אמריקאית המפתחת נשק סודי ומתוחכם. הם חיים טוב בבית יפה עם בריכה, בפרבר יוקרתי בפאלו אלטו, מצאו את מקומם, הם חושבים. הבן שלהם בן 16 לומד בתיכון אמריקאי טוב, החיים יפים. ולילך? בארץ היא עשתה דוקטורט בתחום הביולוגיה. שם היא עובדת במשרה חלקית מאד בבית אבות. מארגנת סדנאות קולנוע לדיירים. היא מסיעה את הבן שלה לבית הספר וממנו, מכינה ארוחות צהריים וערב ויש לה יותר זמן פנוי משטוב לה.

לילך המספרת את הסיפור, היא טיפוס שאינו יודע להצמיח שורשים או ליצור חברויות סתמיות. מסיבות שאינן נהירות לה עד הסוף היא שמחה לקפוץ על ההזדמנות לעבור לארץ אחרת, רחוק מהחברים, המשפחה והפחד – זה מה שהיא חשבה. היא התמסרה לגידול וטיפוח בנה. מלמדת את עצמה להתעניין במה שמעניין אותו, הולכת סביבו על קצות האצבעות, מחזרת אחריו במרץ כשהפחד הענק והלא-מבוטא שלה הוא, שהוא לא יאהב אותה. היא אינה מסיקה מסקנות מחייה: ילדים גדלים. ועוזבים. ולפעמים מתרחקים חצי גלובוס מהוריהם האוהבים. ולהפוך את חיי הילדים לסיבת החיים המרכזית של ההורים – יהיו ההורים הליקופטרים ככל שיהיו - זו בחירה שתוצאותיה עצובות תמיד. וחייהם של לילך מיכאל ואדם נמשכים להם, עד שגורם מאיים נכנס למערכת, ומטריד.

הספר קריא, עם סיפור מושך ואפשרי, עוסק בתחומים כלל לא קלילים ומושכים. תרבות המאצ'ו הישראלית, החברות הישראלית מול הקשרים בחברה האמריקאית, הורות, במיוחד ההתנגשות בין הרצון שהילד יחזיר, שלא יהיה פראייר, לבין רצון לגדל אדם שאינו משתמש באגרופים לפתור בעיות. כסף, משפחה. ציפיות. בעיקר ציפיות.

אהבתי את ספריה הקודמים של גונדר-גושן שקראתי, כאשר "לילה אחד, מרקוביץ'" היה מופלא בעיני. אני אוהבת את השפה הישירה בה היא כותבת, את טוויית הסיפור, את האיזון הנכון בין חלקיו השונים של הסיפור, את הסוף האירוני. בספר הזה קצת התעצבנתי משימוש יתר במטבע לשון "הילד שלי", כשמדובר בנער בן 16, שהוא כבר לא ילד, גם אם הוא רזה וחְנון. אבל אלה באמת זוטות. ארבעה כוכבים ניתנו לספר בזכות, בלי פקטור.

זה הספר השני של איילת גונדר-גושן שאני קורא, אחרי ספר הביכורים הנפלא שלה "לילה אחד, מרקוביץ".

הפעם מסופר על משפחת שוסטר, משפחה ישראלית שביצעה רילוקיישן לארה"ב בשל עבודתו של אב המשפחה כבכיר בחברה טכנולוגית סודית שקשורה למוצרים ביטחוניים. הסיפור מסופר בגוף ראשון, מבעד לעיניה של לילך אשתו של מיכאל, יוצא סיירת מטכ"ל, ובנה אדם בן ה- 16.

עלילת הספר נסובה על מותו של ג'מאל בעיצומה של מסיבת כיתה. ג'מאל, היה נער שחור שלמד בביה"ס של אדם וחבר בתנועת "אומת האיסלאם", או לכל הפחות מושפע ממשנתה.
אדם מוצא עצמו מהר מאד כמי שנחשד באספקת סמים שגרמו למותו של ג'מאל, לפחות ע"י הסביבה הקרובה ותלמידי ביה"ס, כיוון שידוע היה לכולם שהוא חווה התעללות מידיו של ג'מאל, הוא אף נשמע אומר שהוא רוצה להרוג את ג'מאל ולכן לכאורה היה לו מניע לרצוח אותו.

החשד לרצח מתניע סדרת פעולות תגובה, בעיקר כלפי אדם ומשפחתו, שכוללת בין השאר עליה במתחים הבין גזעיים, אנטישמיות ואלימות בוטה.

לחייו של אדם, משפחתו ושאר התלמידים היהודים בביה"ס, נכנס אדם בשם אורי זיו, יוצא הסיירת בעצמו, אשר מעביר להם חוג בהגנה עצמית. אותו אורי יתגלה בהמשך כדמות די מרכזית בסיפור.

אני אוהב את כתיבתה של גונדר-גושן, שיודעת לספר סיפור מרתק מתחילתו עד סופו. הספר מעלה שאלות כמו עד כמה אתה מכיר את האנשים שאמורים להיות הקרובים לך ביותר? אהבתי את התיאורים שלה על היחסים המורכבים בתוך המשפחה ומחוצה לה על רקע כל מה שקרה, את ההתמודדות של המשפחה, בתוך הקהילה הישראלית ומחוצה לה, ואני ממליץ בחום על הספר הזה.

האמריקאים האלה, לא מסוגלים לבטא 'ח' פונים אליה 'לִילָה' ולא לילך. בעלה התרגל לביטוי שמו כ'מיכַּאֵל' ומציג את עצמו כך, לא מתקן. באמריקה זה נחשב בלתי מנומס. לילך (המספרת) מתעקשת להציג עצמה בשמה האמיתי. לבנם שנולד בארץ האפשרויות קראו אדם שעובר היטב בשתי השפות.
הזוג שוסטר חי 17 שנה בפאלו אלטו, עמק הסיליקון. החיים הטובים. סביבה מבוססת, שכונה מטופחת, בית גדול מתוחזק היטב בידי עובדת זרה. הכלב הבלתי נמנע העונה לשם 'כלב'. מיכאל ששירת ביחידה מובחרת יושב על משרה טובה וכסף בלי עין הרע. מעגל קרוב של עוד ישראלים. כמוהם, יש מי שעשו רילוקיישן לאמריקה בעקבות הקריירה. ההורים יותר ישראלים מאמריקאים ובנם להפך. גדל כילד אמריקאי בין ילדים כמוהו, כעת הוא תלמיד תיכון וענני החשד והסערה מתחשרים ממעל.
ג'מאל ג'ונס מת במסיבה. לא ברור בוודאות ממה, אולי סמים. או מי אשם, אם בכלל. אבל זה לא מרגיע את החשדות, ההאשמה השקטה. ג'מאל היה נער שחור שאימץ את האיסלאם וחסיד התנועה המיליטנטית 'ניישן אוף איסלאם'. כאילו לא די בזה, האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער כשפול ריד, נער שחור מאזור קשה יותר- 'הצד הלא נכון של המסילה' בסלנג- פוגע בבטן הרכה של הקהילה היהודית. תקשורת הפוליטיקלי קורקט הצבועה מנסה להציג אותו כקרבן הנסיבות אחרי ש'הלבנים האלה' קנו בזול בתים באיסט פאלו אלטו כולל זה בו גר ודחקו אותו להתקרב לכנופיות ולרחוב. אוי, המסכן. מה הוא אשם.
אורי זיו, ישראלי החי במקום ואב לתלמידה. בדומה למיכאל יוצא יחידה מובחרת וקצין מעוטר. אחרי תקריות נוספות הוא מציע ללמד את הנערים הישראלים הגנה עצמית וקרב מגע. הוא כריזמטי, יודע לסחוף את הנערים ולילך נוכחת לחרדתה שהאימונים שלו רחוקים משסברה.
כנשים אחרות בקהילה הישראלית העובדות או מתנדבות על תקן רכזות ויועצות לזה או אחר לילך הינה רכזת תרבות בבית אבות. אבל עולמה הבטוח מתערער נוכח האלימות, הילד שגידלה משתנה מול עיניה. היא תיחשף לאמיתות קשות אודותיו שיערערו את תחושת הביטחון ויטילו אותה למערבולת חשש וכאב אימהי. גם אורי, מסתבר, אינו שה תמים.
הספר אינו רק על הטירוף אליו נקלעו המשפחה והקהילה. הוא על המרחק, הזרות, הניתוק מדור הסבים שרואים את נכדיהם שגדלים בעולם כה שונה בתמונות, שיחות סקייפ וביקורים מזדמנים. דור הביניים שעדיין נושם את הארץ בה נולדו, גדלו, עשו צבא ושרו את שיריה. דירתם בתל אביב, הבית בחיפה שם גרים הורי לילך והקיבוץ בו גדלו מיכאל ואחיו אסי. הפער בין ישראל החברמנית והדוגרית מוכת הפיגועים ואמריקה הקורקטית שגם אחרי שנים רבות בה קשה להתרגל למרות הנוחות והכסף הטוב מול השכר בישראל.
הנימוס המלאכותי, התקינות הפוליטית שבא לך לתלוש את השיער. העוגה 'אמייזינג' גם אם שמו בה מלח במקום סוכר והילד או המתבגר תמיד 'וונדרפול' גם כשהוא מתנהג כמו דרעק קטן. הקירבה בין מי ששירתו יחד ב'איזראלי ארמי' שקשה לאמריקאים להבין. בביקור מולדת נהג המונית דורש סכום פסיכי ומוריד לאחר מיקוח קל עם לילך. 'בשבילך, נשמה'. זה שבקליפורניה יסתכל עליך כעל משוגע אם תתמקח. אני לא חבר שלך.
כמה שעות טיסה ואיזה עולמות שונים.
קראתי כמעט ללא הפסקה כמו ספריה הקודמים של המחברת. סוחף ומרתק, חושף בהדרגה את הנפשות הפועלות.
'אף פעם לא ידעתי מתי נמתחה הגדר הזו- מיכאל ואני בצד אחד, אסי ויעל בשני- אבל היה ברור לי שהיא עשויה מכסף'

יש לי נטייה לשמור חסד לסופרים שאני אוהב, כלומר אוהב את הדברים שהם כותבים, את המילים הרוחשות על הדף הלבן, את המשפטים הניתזים, את הפסקאות הגדושות, הדיאלוגים השנונים. כשספר מסוים של סופר כלשהו או סופרת, מוצאים חן בעיניי, אני אתחיל לחקור, לחפש אחר ספרים נוספים, אקרא עוד מהם. כלומר זה עובד לשני הכיוונים: דבר חדש שהולך ובא עם הזמן, או סופר שכבר עומדים מאחוריו ספרים נוספים. הספר הראשון שנחשפתי אליו של איילת גונדר גושן הוא 'לילה אחד מרקוביץ'', שסחף אותי בעלילה שבו, אך בעיקר בהבנת נפש האדם הניבטת בתבונתה של גונדר גושן. משם המשכתי לספרים אחרים, עקבתי בציפייה אחר ספר חדש שיוצא. והנה הגיע זמנו של 'רילוקיישן'. מילה לועזית. עיתוק בעברית. אז מיכאל ולילך העתיקו את מגוריהם מישראל לארצות הברית, יחד עם בנם אדם. הם נמצאים בקליפורניה, מיכאל עובד בהייטק ולילך בבית אבות. שניהם שם, אך עדיין לא ממש שם. ללילך, קוראים לילה (לאמריקאים קשה לבטא 'ך') ולמיכאל, מיכּאל. לילך מציגה כך את שמה, למרות שממשיכים לקרוא לה לילה ומיכאל לא מתקן. מניח להם לקרוא לו כך. במילים אלו, יחד עם פסקה בודדת שבה מתואר החשש של איך אדם שוסטר בנם, יכול לרצוח את ג'מאל ג'ונס. כלומר, יחד עם הרצח, אשר האמריקאים חושדים שאדם הוא הרוצח, הספקות של לילך, מגיעה הפסקה בה מתוארים השמות של לילך ומיכאל ואיך באמת קוראים להם באמריקה. איך לא מבטאים את שמם נכון וכיצד מיכאל לא מתקן אותם ולילך עוד איכשהו מנסה. מיכאל הוא זה שכבר התרגל, הפך להיות חלק מהמקום, לילך היא זו שעדיין נטועה רגל בישראל, במדינה האחרת, בזהות היהודית, מחפשת את מקומה, אישית, מקצועית, משפחתית. וזה לא ההבדל היחיד ביניהם. העלילה מתפתחת, תחת החשדנות באדם שעשה מעשה רצח, תוך כדי חוג של קרב מגע שאדם הולך אליו, אותו מעביר אורי, חייל לשעבר בסיירת מטכ"ל. בתוך לילך מתהווה הספק, לאיטו, כמו קליפות של עץ אקליפטוס. לילך היא המעורערת, מטילת הספק, הלא בוטחת, החושדת ומיכאל הוא הרציונלי, זה שבוטח, לא חושד, אינו מטיל ספק וגם אם יש כזה הוא אינו מאפשר לו לצמוח ולגדול. לילך היא אי רציונלית, מצמיחה ומטפחת ספקות זעירות, אשר אצלה הולכות וגדלות. הסיפור אף חושף אותנו לאירועים שהתרחשו בישראל, מה שהוביל את לילך ומיכאל לבצע רילוקיישן – עיתוק (אולי לבסוף המילה תיכנס לשימוש אצלי). מלחמת לבנון השנייה הותירה צלקות ולא אחשוף יותר מכך. ארץ ישראל פצועה מוכה אך גם אהובה "אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאשה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים", מספרת לילך. היא רוצה לברוח ממלחמות, מכאבים לא רצויים, לחפש מסתור והגנה והאירוניה היא, שבאמריקה, החופשית והליברלית, הכל יכולה – למי שברשותו מספיק כסף, מתגלה הגזענות, האנטישמיות, השנאה, המלחמה. מלחמה מבית, בתוכה נמצא הילד שלה, אדם (אולי שם המעיד על האפשרות שזה יכול לקרות לכל אדם, בן אנוש, בכל זמן). לילך ניסתה לברוח מהארץ, והנה עומד למולה אורי, דמותו של האיש המגן, החזק, המכין גדרות ותיל. זה השולח את ילדי החוג לפטרל, זה המחנך לדרך של הגנה שהיא מתקפה. אורי הוא סמל למה שהיא ברחה ממנו כביכול, והנה הוא זה שמנסה לשמור עליה. לילך מתנגדת לדרך זו, אך משלימה איתה. היא כבר חלק ממנה. אין לה ברירה.
זה סיפור על חיפוש של בית. מקום להיות בו. מקום להרגיש בו נוח. מקום לחיות בו ללא חששות. ללא פחדים: "אולי אף פעם לא אהיה בבית, לא פה ולא שם", ממלמלת לעצמה לילך. כי זו היא, נטולת הספקות, מלאת ההרהורים, כוויות שאינן מתרפאות, פצעים שאינם מגלידים. היא שבורחת, נמצאת במנוסה, אך לא באמת יכולה לברוח. וזו גם הארץ אשר לילך נמצאת בה, חושדת, מחטטת, לא באמת מאפשרת. כשלילך מספרת על ניסיון לפגוש מטפלת, היא כותבת על כך שסיימה את הטיפול עקב הבדלים בין תרבותיים. המטפלת משיבה לה במילים האלה: "הבעיה האמיתית היא שאין לך שפה לדבר בה עם עצמך, כי נראה לי, לילה, שאת מרגישה קצת זרה בכל מקום, לא רק באמריקה".
וזה סיפור על בגידה. בגידה של הארץ בלילך, היא זו אשר גרמה לה לטראומה ולטרגדיה. בגידה של לילך ומשפחתה בארץ, אלה הם שנוסעים ובורחים למקום אחר, בזמן שהארץ גידלה אותם, הפיחה בהם חיים. ומפאת רצון לא לחשוף יותר מדי פרטים, אפסיק כאן למנות את הבגידות.
השפה של גונדר גושן קולחת, רצופת מתח, משוועת, בעלת דימויים שופעים, מדויקים, נכונים. שפה מושכת, מפתה, כפי שאמריקה יכולה להיות. הבנת דקויות נפש האדם אשר מתגלה לפרקים - נמצאת ומחלחלת, היחסים ביניהם, המחשבות, השרעפים, האהבות, השנאות, המרווחים של בין רגשות, נספגת לעיתים בתוך הסיפור שנבנה והמתח שנוצר. ולפעמים זה מספיק. אין צורך ביותר מכך. למרות הציפיות שהיו לי. כי עלילה טובה, כתיבה קולחת, שפה עשירה, יכולים להספיק ולהוות נחמה לנפש פצועה בפתחה של עונת האביב המבוששת לבוא.

הציפיות שלי מאיילת גונדר-גושן הגיעו עם סימן שאלה מובנה. אחרי "להעיר את האריות" – ספר שהתהדר בנקודת זינוק מבריקה אך נמתח בהמשכו כמו מסטיק – הגעתי אל "רילוקיישן" בזהירות מרובה. ב-70 העמודים הראשונים החשש הזה כמעט התממש; הטקסט הרגיש נגיש, קולח, אך מעט "רגיל". אלא שדווקא מתוך השגרה הבורגנית הזו, גונדר-גושן טמנה מלכודת פסיכולוגית מתוחכמת, וכשהיא נסגרה – אי אפשר היה להניח את הספר מהיד.
העלילה מעתיקה משפחה ישראלית מיושבת אל הבועה המהודרת, המנומסת והמנוכרת של עמק הסיליקון. המעבר החלק הזה נסדק באחת כאשר נער שחור, בן כיתתו של הבן אדם, מת בנסיבות מסתוריות במסיבה. מכאן והלאה, הספר זונח את שאלות הבלשות הקלאסיות וצולל אל תוך המגרש הביתי של המחברת: פסיכולוגיה קלינית חריפה של חרדה, הורות וזרות.
כוחו הגדול של הספר טמון בדינמיקה המשפחתית המדויקת והמצמררת באמינותה. הניגוד המהדהד בין האם, שמוצפת בחרדות אימהיות ראשוניות ויצריות ומפרקת כל הבעת פנים של בנה לחשדות, לבין האב, שמחזיק תמיד בהסברים רציונליים, קרים ונטולי חרדה, מייצר מתח פנימי מבריק. התוספת של אורי, מדריך הקרב מגע הכריזמטי שחשדנות מובנית מלווה את דמותו מהרגע הראשון, מוסיפה שמן למדורת הפרנויה ומחדדת את השאלה ממי באמת צריך להגן על הילדים שלנו. השילוב בין המנטליות הישראלית החשופה לבין הקודים האמריקאיים המרוחקים משמש מנוע מושלם לסיפור, והופך את הדרמה לישראלית מאוד, אך כזו שעוברת בצורה מעודנת וחלקה בגרון.
הסיום של הספר הוא לא פחות ממעשה אמנות. ההחלטה להותיר את גורלו וסיפורו של ג'מאל מעורפלים מעט אינה חולשה עלילתית, אלא בחירה מבריקה שמבהירה מהו המרכז האמיתי של היצירה. השאלה הבלשית "מה באמת קרה שם" מפנה את מקומה לטרגדיה האמיתית והאוניברסלית: חוסר התקשורת המוחלט בין הנוער להורים שלהם, והתהום הפעורה ביניהם. זהו הפחד הגדול ביותר שלנו כהורים – לגלות שהילד שגדל בביתנו הפך לזר מוחלט שאין לנו גישה אל עולמו הפנימי.
שורה תחתונה: רומן פסיכולוגי מהודק, אינטליגנטי וממגנט. ספר שמתחיל במסע סוציולוגי מעבר לים ומסתיים בריסוק רגשי מדויק שמכה ישר בבטן של כל הורה. חמישה כוכבים.

סיפורם של משפחה ישראלית אשר עשתה רילוקיישן לפני הרבה שנים לארה"ב במסגרת נפלאות ההי טק הישראלי בשילוב החלום האמריקאי.
הסיפור לא עוסק ממש במורכבות הרילוקיישן ולא בתהליך עצמו כמובן כי זה דבר נתון .
כן יש התייחסות לאנטישמיות... איך יהודי תמיד בסכנה להרגיש זר ולא שייך וכשכל זה מצטרף גם לגיל ההתבגרות של בנם היחיד אשר חווה קשיים חברתיים מתקבל הסיפור הנ"ל.
כמה את מכירה את הבן שלך? כמה את הסביבה שלו? כמה בכלל אפשר להכיר כשאתם במדינה שהיא הכל אבל לא ממש הבית שלך?

איילת גונדר גושן כותבת יפה סך הכל אבל עם חיסרון אחד שדי חזר על עצמו:
הסופרת כותבת הרבה פעמים כמו סיפור מתח ואתה מרגיש שהנה הולך לקרות משהו..הלב שלי מתחיל לדפוק ושום כלום.
מבחינתי זה הדבר שהוריד לספר הזה כוכב. הוא עושה הרבה טיזרים אבל בסוף העסק מתברר כלא כלום.
בשלב מסויים זה התחיל לעצבן.
ככל שהתקדמתי בקריאת הספר אני ציפיתי שהוא יילך למקום מסויים מבחינת העלילה. היה לי כל הזמן תחושה שהספר מכוון לשם אבל לאכזבתי רוב הקטעים בספר הם סתם קטעים של הרמה להנחתה...
אז מספר עם פוטנציאל לסיפור מתח טוב או אמירה מעניינת הוא בסוף ספר טיסה ממש סבבה.

זה ספרה הראשון שקראתי. אחפש ספרים אחרים שלה.

psychological thriller
(גונדר-גושן היא פסיכולוגית). הספר מאוד מותח וקריא (גמרתי לקרוא אותו ביומיים) עם תפניות מפתיעות בעלילה. המספרת בעלת השם הישראלי הקשה להגייה בארה"ב – לילך- היגרה עם בעלה-מיכאל- מישראל לעמק הסיליקון לפני 17 שנה בעקבות עבודתו של מיכאל, ושם הם מגדלים את בנם אדם בן ה 16. פיגוע בבית הכנסת המקומי ומותו החשוד של נער שחור במסיבה בה השתתף אדם, מציתים רצף אירועים שמחייבים את לילך להתמודד עם גילויים של אנטישמיות וגזענות וכן לתהות עד כמה היא באמת מכירה את בנה ובעלה. הספר, אם כן, עוסק בהרבה נושאים כבדים ואקטואליים: הגירה, יחסי הורים-ילדים, גזענות, חינוך מיליטריסטי ועוד. בהקשר זה, יצאתי די מאוכזבת מהטיפול שלו בנושאים אלה.
למשל, הצורה בה גונדר-גושן מתארת את הקהילה הישראלית בארה"ב (באופן ספציפי הקהילה בעמק הסיליקון) ואת חווית הרילוקשיין.
"חברויות של טבע זה מה שיש לך בארץ- את פוגשת מישהי, בתיכון או בצבא או באוניברסיטה, אתן מתאהבות, התאהבות כזו של בנות, טוטאלית ובלי סקס, והכל מצוין. ויש חברויות של שבי, תחשבי,' היא אמרה, ' שנפלת עם הנשים כאן בשבי המצרי. כמו הטייסים שישבו יחד בכלא. אני בטוחה שהטייסים האלה, גם אם לפני זה הם לא סבלו אחד את השני, התגבשו כדי לשרוד. בדיוק כמונו, נשות הרילוקיישן בשבי האמריקאי שלנו'"
זה לא שהתיאור בהכרח לא נכון, אני בטוחה שהוא מייצג את החוויה של נשים ישראליות מסוימות שמוצאות עצמן ברילוקשיין בעקבות העבודה של הבעל. אך התיאור הזה מופיע כבר באין ספור ספרים אחרים (של מאיה ערד למשל) . והוא גם לא בהכרח נכון לכל הנשים הישראליות שהיגרו לארה"ב עם בעליהן. ואם נעבור לנימה אישית: יצא לי בעשרים השנים בהן אני גרה בארה"ב לפגוש נשים ישראליות שלא חיבבתי במיוחד ולא הייתה לי כל בעיה לא להתחבר איתן גם אם הן ניסו להתחבר איתי. לא מרגישה שום אחוות גורל איתן, לא שבי אמריקאי ולא נעליים. מה שחסר בספרים ישראלים זה תיאור שונה ופחות סטראוטיפי של חווית ההגירה והרלוקיישן – אך לא תמצאו את זה בספר של גונדר-גושן .
הנה עוד דוגמה:
"רוב הנשים כאן ריכזו משהו. אני הייתי רכזת תרבות בבית אבות. איתי בשכונה היו רכזת העשרה של גני הילדים היהודיים סן מטאו, ורכזת מנהלית של הג'י-סי-סי. נשים שלא שפר עליהן גורלן לרכז דבר-מה- בכל זאת, גם לריכוזיות יש גבול- נאלצו לעבור לקטגוריה נחותה יותר: יועצת. היו יועצות שינה ויועצות, ויועצות הנקה, ויועצות לגמילה מחיתולים. והיו גם מטפלות זוגיות, מטפלות באמנות.
וחוץ מהרכזות, היועצות והמטפלות, היו האמניות, כל מוסך שני הוסב לסטודיו: קדרות, שיפוץ רהיטי וינטג', הדפסי משי. כמו מבוגרים שנותנים לילדה לשקוע במסיבת תה דמיונית, מעודדים אותה לנהוג כאילו בובות הפלסטיק הן אורחים אמיתיים, ככה טיפחו הגברים את האמונה שלנו, נשות הסיליקון ואלי, שיש לנו עבודה אמיתית. נשארנו בבית, אבל בלי להיות עקרות בית. המצאנו לנו מילים אחרות שיסתירו אותנו מפנינו."

כמו כולם, גם אני עוקבת בפייסבוק אחרי חברות שלי בישראל מהתיכון מהצבא ומהאוניברסיטה, וראה זה פלא – רבות מהן יועצות, מטפלות, קאוצ'ריות, מעבירות סדנאות ואומניות (עם סטודיו בחצר). בניגוד לגונדר-גושן, אני לא חשה כל התנשאות כלפיהן ולא רואה בכך משהו נלעג. אני גם לא מתרשמת שהן בהכרח הגיעו לעיסוק זה משום ש"גברים" דחפו אותן לשם כמו "שנותנים לילדה לשקוע במסיבת תה דמיונית". מיותר לציין שיש גם לא מעט גברים (בארה"ב ובישראל) שהם מטפלים, קאוצ'רים או אומנים. במילים אחרות, גונדר – גושן גולשת כאן לתיאור מתנשא ושוביניסטי.
חבל.
ההיבט בספר של גונדר-גושן שהכי דיבר אלי הוא ההיבט של יחסי אימהות- בנים על רקע חינוך מיליטריסטי שניתן לבנים מגיל מסוים. מעניין שהיא מרגישה צורך להציג את זה דווקא בהקשר של חוג קרב מגע שגבר ישראלי בוגר סיירת מעביר לחבורת ילדים יהודים "חנונים" בפלו-אלטו - שהרי בישראל הסיטואציה הזאת היא כמעט ברירת המחדל. חברות שלי שגרות בישראל מדברות גלויות על החשש מההליכה של הבן ליחידה קרבית. לא כולן מעוניינות שהבן העדין שלהן יהפוך לחייל "מורעל" שנלחם והורג (לפעמים גם חפים מפשע). המעבר הזה מהילד העדין של אמא לגבר הלוחם הופיע כמובן כבר ביצירות קודמות (לאו דווקא מנקודת המבט של האם). למשל, בסרט "ואלס עם בשיר" יש קטע יפה בו אחד החיילים באמצע הקרב בלבנון נזכר איך הוא היה עוזר לאמא שלו לאפות עוגיות. שני ספרים שנוגעים בנושא זה הם "דופק" של יניב איצקוביץ ו"מנצחת" של ישי שריד. בספר של גונדר-גושן המדריך הישראלי מעודד את הבנים להכות אחד את השני ולהתעלל בחיות כחלק מהפיכתם לגברים קשוחים שיוכלו להגן על עצמם ועל אחרים (ועל המולדת כמובן). כמו שריד, היא מציגה גישה אמביוולנטית לנושא, אך לא מוסיפה שום תובנה מעניינת על מה שכבר נכתב בנושא.
בקיצור: אני לא מתחרטת שקראתי את "רילוקשיין" . אם אתם מחפשים ספר מתח מהיר שיעביר לכם טיסה טרנסאטלנטית (אולי בדרך לרילוקשיין) – כדאי לשקול אותו. רק אל תחפשו בו תובנות מעמיקות או מקוריות על הנושאים הכבדים בהם הוא עוסק.

רילוקיישן, ירידה מהארץ, חזרה אל הגלות. הנושא הזה הוא בעל נפח פוליטי מאוד משמעותי בשיח הישראלי לאורך השנים: מנפולת של נמושות ועד הנהירה אל הדרכונים הזרים בשנים האחרונות וכל האיומים על ירידה מהארץ בעקבות הבחירות האחרונות. גם אני השתעשעתי עם הרעיון לאורך שנים, מטאבו אסור שמא סבא שלי ישמע ויגלה שאני רוצה לחזור לאדמת אירופה המגואלת בדם עמנו ועם פטירתו הנושא הפך ליותר שגור בשיחות שלי עם אימי ועם בן זוגי ועם המשחק במחשבה שאולי יום אחד גם אנחנו נמצא אותנו שם, מנסים להקים בית חדש.

אל הספר הזה הגעתי מתוך רצון לקרוא משהו קליל, סיימתי ספר כבד והייתי צריך משהו קצר וקריא ולמרות שזהו ספרה השלישי של גונדר-גושן משום מה "נפלתי" לחזות שסיפקה לי כריכתו האחרוית של הספר והייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר מתח קליל. גונדר-גושן ידועה ביכולתה לקחת נושאים מורכבים שגם ככה נמצאים במחלוקת בשיח היומ-יומי ולהצליח לפרק אותם לגורמים עוד יותר קטנים. בספרה השני "להעיר אריות" היא פירגה לגורמים את נושא הפליטים/מבקשי המקלט ממדינות אפריקה בתקופה שנושא הגירוש ומתקן חולות היו שגורים בפיו של כל אזרח. כשתנועת המי-טו תפסה תאוצה היא הוציאה את הספר "השקרנית והעיר" ושיחקה על יחסי הכוח בין המינים. והפעם היא לקחה את "החלום הישראלי" שיהיו כאלו שיקראו לו חלום בלהות, המעבר וההצלחה בחו"ל, הירידה מהארץ אל עבר מציאות חלומית כביכול. בספר אנו נחשפים למשפחת שוסטר שבנם אדם יליד אמריקה נחשד בגיל 16 בהריגתו של חברו לכיתה ג'מאל. אמנם הסיפור הזה מהווה סיפור רקע מתמיד לאורך כל 300 העמודים של הספר אבל הסיפור האמיתי כאן הוא נושא ההגירה: החלום ושברו. יש כאן ניסיון של לילך שוסטר כל הזמן להתרחק מהישראליות והכישלון שלה במפגש מחודש אם אותם פחדים שהיא חשבה שהיא השאירה בארץ, המילטנטיות והגבריות הצבאית שמתחילה מבעלה ולאט לאט היא רואה ניצוצות של אותה התנהגות גם אצל בנה, תחושת הביטחון שהולכת ומתפוררת, התמודדות מול אנטישמיות ובדידות בתוך קהילה זרה ומנוכרת. כשאדם בשם אורי מדריך קרב מגע מגיע לשכונה בה היא גרה כדי להתחיל בקורס בעקבות פיגוע שהתרחש בבית הכנסת הקרוב מערכות היחסים בין כל בני המשפחה משתנים ועולה השאלה האם האדם אינו תבנית נוף מולדתו?

זהו ספר מותח שלא מרפה אך לאו דווקא בגלל קו העלילה הבלשי אלא מהשאלות המוטחות בקורא שוב ושוב וגם כשהיה נדמה לי שדעתי די יציבה בנושא ההגירה דעותי התהפכו, התפרקו ונבנו במעגל שלא נגמר עד הסוף שהוציא אותי מהורהר. בביקורות שלי אני נוטה לא לצטט מתוך הספרים אך הפעם הייתי חייב:

"אחרי שעברנו לאמריקה חלמתי לפעמים שאנחנו עדין גרים בדירה הישנה שלנו בתל אביב. אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאישה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים." (עמ' 234)

שמו של הספר אינו מעיד על תוכנו. גם שמו וגם תחילתו של הספר עשו רושם שהסיפור קשור או בנוי על קשיי הקליטה של המהגרים לארה"ב, על בעיות הקליטה של הילדים, של האישה, של הבעל: קשיי התאקלמות...
אומנם הסיפור מתרחש בביתם של מהגרי עבודה ישראלים, ואומנם יש בו נגיעות לחייהם אי שם ב"גולה", אך עיקרו הוא סיפור מתח תעלומתי.
הספר בנוי היטב ככל ספרי המתח ותעלומה המתפתחים אט אט ובסופו של דבר בא סיומו המפתיע. הספר מרתק, סיימתי אותו כמעט בנשימה אחת. מומלץ לאוהבי הסוגה הזו, או לאלו המחפשים כיצד להעביר את הזמן הטיסה.