****
זו הפעם השלישית שאני קורא את הספר הזה, שמטבע הדברים אני שומר לו פינה חמה בלב, פשוט כי הוא רווי בקסם ובאהבה, שני חומרים שיכולים להפוך כל ספר בינוני למשהו משובח בהרבה. הופתעתי לגלות אותו על המדף שלי, ואז נזכרתי שקניתי אותו לפני כמה שנים, כי ידעתי שאתגעגע ועוד אשוב אליו. וצדקתי.
יש כאן רומן חניכה מהטובים שנכתבו (לעניות דעתי), המספר את סיפורו הצבעוני להפליא של וולטר ראלי, "וולט נער הפלא", שעשה את הבלתי ייאמן והצליח לעוף, לרחף ממש, בשנות העשרים העליזות של המאה הקודמת. בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא מדובר בספר פנטסטי או מופרך, אלא באגדה ריאליסטית מקסימה וממזרית, מלאה הומור ורגש, שטובלת בגעגוע למה שהיתה אמריקה פעם, עוד לפני שאובמה כיבס אותה בהרתחה וטראמפ הבטיח להחזיר אותה לגדולתה. אמריקה הפכפכה, גסה ותמימה, זונה פוריטנית, של קאובויז, אינדיאנז, פושעים רחבי לב, כושים (כשזה עוד היה ממש בסדר להגיד את זה) ועוד הבלים פולקלוריסטיים שאפשר להביט עליהם ללא חשש דרך הצעיף המגונן של הנוסטלגיה.
נדמה שאז עוד היה בה משהו, באמריקה.
חוץ מהתימה המרכזית בספר, שהוא סוג של "עלייתו ונפילתו" (תרתי משמע, ואולי יותר מתרתי), "מר ורטיגו" הוא בפשטות סיפור ממש טוב. כבר לא מספרים סיפורים כאלה, שלא מתביישים להתבטא בלא-מעט מילים גסות ולהתפאר בפרחחות הטבעית ושובת הלב שלהם.
הנקודה היחידה לחובתו של הספר נעוצה בכך שנראה שלפול אוסטר נמאס מתישהו לכתוב אותו, אז הוא התפזר, כדרכו לפעמים, לכל מיני סיפורי בייסבול פושרים, וכשנגמר לו ה"מוג'ו" נחפז מר אוסטר לסיים את הסיפור מהר מהר, בקצב לא טבעי ולא נעים. אם בשלושת רבעי הספר הראשונים מתוארות חמש או שש שנים מחייו של "וולט נער הפלא", אז עשר שנים נוספות תופסות כמעט את כל שאר העמודים, וממש בחמישה האחרונים דחוסות עוד חמישים שנות חיים, כאילו אוסטר סיים לארוז את המזוודה ואז נאלץ לדחוף אליה עוד שלושים חולצות, למקרה שיהיה קר. לא עושים ככה.
לזכותו ייאמר, שאת החלק הראשון הוא כתב נהדר, והמילה החותמת של הספר היא תמצית מזוקקת של גאונות צרופה.
*****
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
