לפני זמן מה אכלנו באחת ממסעדות הגורמה הנחשבות ובן זוגי סוף סוף אמר לי משפט
שלקח לי 20 שנות נישואים לשמוע אותו אומר זאת. הוא אמר: " עכשיו אני מבין מה זה אומר טעמים מדויקים באוכל ". למי שמערבב קוטג' עם שוקולד וליד מלפפון חמוץ ממש הופתעתי
וניפחתי חזי בגאווה כאילו אני השף יוסי שטרית בכבודו ובעצמו. אותו דבר עם פול אוסטר, זה לא קשור רק לטעם אישי בספרים. זה קשור למידת הדיוק שאומן מביא את הקורא כיד בידי היוצר כראות נפשו כאילו אנחנו בובה על חוט ומפזר מנעד חושים שמפילים אותך לקרשים. בערך כמו שחקן טוב בסרט. אתה שונא את הגיבור ואז אוהב אותו ולפעמים בז לו אבל בא לך לחבק אותו. צוחק ובוכה ותזמורת שלמה מלווה אותך עד הסוף. בסוף אתה יוצא עם חיוך דבילי של אושר וסחוט רגשית.
הכריכה על הספר של מר ורטיגו מסבירה ומגלה טפח על התחלה וכשחושבים על זה, זהו המוטיב הראשי בכל ספריו, רגל ענקית ( של מבוגר מן הסתם ) דורכת על גוף מניטורי כשל תינוק. זו ההפרעה הראשית של אוסטר. הוא מתעסק תמידית בכח של החזקים על החלשים. בודק את הגבולות הבלתי נראים כמה כח ומה מידת ההשפעה שיש למבוגר על ילד? חשבתי על זה שסופר יש לו כח כל לברוא כל יצור ולהפיח בו חיים בעלילה ואז לומר לקורא "נו לך תתמודד".
*****************************************
העלילה די סבוכה וכרגיל הדמיון הפרוע של אוסטר השתולל שוב . ילד יתום בן 9 בשם וולט, מטונף מהרגליים ועד הראש, שאוכל מהיד לפה וחי ברחובות ( מזכיר קצת את אוליבר טוויסט) פוגש יום אחד מבוגר חשוד שקיבל את השם המפואר "מאסטר יהודי" שמנסה לשדל אותו לבוא אתו. מבטיח לו את הירח והכוכבים ושילמד אותו לעוף אם יעבוד קשה. כמה זה קל לקחת ילד שכל כך זקוק ליד חומלת מלטפת ואוהבת מהרחובות במיוחד כשאומרים לו שלאף אחד לא יהיה אכפת אם הוא יעלם או ימות. ושאף אחד לא שם יריקה עליו וסביר להניח שעד סוף החורף הוא לא ישרוד את הקור.
הספר הוא סיפורו של וולט נער הפלא ומה קרה לו בעקבות התפנית הגדולה של חייו. וכלום ממה שאגלה כאן לא מכסה ולו בקצת מהתהפוכות שעבר. מה הוא נתן ולקח וכמה איבד. איך נקבר בחיים ושרד, איך קיצצו לו אצבע ושרד, ואפילו שרד את הקלוקס קלאן המטורפים ששרפו לו את החבר הכי טוב בחיים. איך נשבר פיזית ונפשית וברח 3 פעמים או יותר ....אוסטר אלוף האשליות נותן לנו בכל קטע בספר אשליה חדשה שתפייס את רוחנו, כדי שנמשיך הלאה..
וכמו בחיים עצמם כך בספר, פתאום יש הכל ופתאום הכל נלקח. כסף, בריאות, אהבה...אוסטר לא בוחל בכלום. הספר בעיקר על איך מתחילים בכל פעם מחדש עם הקלפים שהחיים מזמנים. כמה כח צריך בשביל להתחיל מחדש ולבנות את ההיכל שבתוכנו והאמונה שנהיה בסדר.
ולכן כל הזמן פשוט צריך לומר תודה על הקיים. הכי בנאלי שיש אני יודעת .
**************************************
קטע מהספר שאהבתי, המאסטר היהודי קרא ללא הרף שפינוזה בלטינית, ויום אחד וולט שאל אותו
למה הוא חוזר וקורא אותו ספר יחיד שוב ושוב.
והתשובה: " מפני שאף פעם לא מגיעים אל תחתיתו. ככל שתצלול עמוק יותר, תגלה בו יותר, ייקח לך יותר זמן לקרוא אותו.". " אתה שותה את היין, מחזיר את הכוס לשולחן, והפלא ופלא, אתה לוקח אותה שוב ומגלה שהיא עדיין מלאה."
ספר מכושף ומדהים רוצו לקרוא


















