אתחיל ואומר כי לא קראתי הרבה מיצירתו של פול אוסטר: לפני שנים קראתי את "איש בחושך" ואולי עוד אחד מספריו וזהו. מר ורטיגו המתין לי זמן רב על המדף ועתה לקחתי אותו ליד בין היתר מכיוון שהמוות (מותו של אוסטר כמובן) כידוע לכולנו הוא מקדם מכירות מצוין.

הספר הוא שילוב קסום של הרבה ריאליזם ומעט פנטסיה, כאשר בחלק של הפנטסיה משתמש לדעתי אוסטר כמטאפורה – היכולת להתרומם ולעוף. אוסטר בוחן את הפיכתו של ילד רחוב (וולט) לפרפורמר קסום, כאשר יש מי המשמש לו כדמות אב וגם כמנהל משימה קשוח – המאסטר היהודי. זהו סיפור על החלום האמריקאי ואשליותיו, על עלייתו של וולט לגדולה והנפילה שלאחר מכן, במקביל להתפכחות מן המרדף אחרי ההצלחה בארץ האפשרויות, התפכחות אשר מקורה בנפילה הבלתי נמנעת. לאחר הנפילה נאלץ וולט להמציא את עצמו מחדש מספר פעמים, כך שזהו גם סיפור על חוסן נפשי וכושר הסתגלות.

התקופה בה מתרחשת העלילה היא בין שנות העשרים של המאה הקודמת למחצית השנייה של אותה מאה והסיפור משלב בתוכו אירועים היסטוריים אמיתיים מאותה תקופה: השפל הגדול, השתוללות ה-KKK בדרום, הגזענות, חוק היובש, מלחמת העולם השנייה ועוד.

אני חייב לציין כי לקראת סופו של הספר מצאתי דמיון רב בין עלילתו של מר ורטיגו לסיפורו של פורסט גאמפ: שני הסיפורים לוקחים אותנו הקוראים למסעות רגשיים עמוקים ועוסקים בדמויות רגילות לכאורה אשר חוות סיפורי חיים יוצא דופן. יכולתם של וולט & פורסט לסבול קשיים, להמציא את עצמם מחדש ובסופו של דבר למצוא משמעות, הופכת בעייני את הסיפורים שלהם לבלתי נשכחים. כמובן יש כאן גם את התלות שלהם במנטור המראה להם את הדרך: וולט גיבורינו והמאסטר היהודי בספרו של אוסטר, לעומת אימו של פורסט גאמפ (סאלי פילד בסרט), ג'ני (רובין רייט הנהדרת) וסגן דן בפורסט גאמפ, מה שמזכיר כמובן את האימרה כי "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו".

וינסטון גרום כתב את ספרו (שלדעתי לא תורגם לעברית) כמה שנים לפני אוסטר כך שבהחלט ייתכן כי אוסטר הושפע ממנו. בכל אופן כתיבתו של אוסטר נהדרת, הסיפור חזק וברור לי כי אקרא עוד מכתביו.

5 כוכבים ללא היסוס.

מר ורטיגו הוא ספר ה-WOW המוחלט של אוסטר. מרקחת כזו הוא רקח לנו, ללקק את האצבעות. מאסטר יהודי, בן ארבעים וארבע כשאנו פוגשים אותו, שמוצא הוריו מהונגריה, "קוטף" את וולט ממדרכות סנט לואיס. וולט בן תשע, פרחח אנאלפאבית, שחיי הלילה הם חיי היום שלו ומאסטר יהודי סבור שיש לו את המתת ומציע לו להצטרף אליו. ארבעים וארבע ותשע, גבר וילד, לא נשמע שממש הולכים יחדיו, גם לא ב-1927 ובכלל. אבל הם הלכו. וולט ילד קשוח ומאסטר יהודי אמן המילים הצליח בכל זאת לשכנע אותו, בעיקר כשהזכיר את דודו סְלים ודודתו פג וציין שהם רק רואים בוולט מטרד ופה נוסף להכיל. גם מכות מצד הדודים לא חסרו בתמונה.
וולט מצטרף למאסטר יהודי ובביתו הוא מוצא גם את אמא סו האינדיאנית ואיסופוס השחור בן החמש עשרה, הכפוף מעט. מאסטר יהודי בהחלט יודע את מי לקטוף ממדרכות אמריקה.
ומה מבטיח מאסטר יהודי לוולט? שיילמד אותו לעוף. וולט ילד קשוח, ראה דבר או שניים בחיים, אבל להפוך לציפור לא חשב. ואכן, אחרי שטיגן אותו קשור למוט בשמש, מנע שינה, עינה אותו בשלושים ושלושה שלבים, שאמא סו הרחומה סברה שזה מוגזם, וולט נשכב על הארץ כדי פשוט לבכות מרה על בחירתו. משסיים לחוש אומלל ומסכן על בחירתו הנוראה, חש שהוא פשוט מרחף. אמנם רק כמה סנטימטרים מהרצפה, אבל מי סופר. אז התחילו האימונים האמיתיים באגם הסמוך, רק כדי לחזור במרוצה ולגלות שהקו קלוקס קלאן חגגו באותו זמן בבית ואיסופוס ואמא סו שוב לא יזכו לראות אור יום. גם בקריאה שניה ההלם היה נוראי. החצר האחורית של אמריקה הנוצצת אינה חצר נעימה ולא משחקים בה ללא השגחת הורים והמשטרה. האימונים פסקו, אבל מאסטר יהודי הצליח לקושש עצמו מהצער, לחזור לאימונים. וולט מצדו העניק לאמריקה מופע ריחוף שהסעיר את האומה מחוף לחוף. אבל לא לעולם חוסן. העניין הקטן הזה של גיל ההתבגרות ובזה תם העניין, תמה היכולת האנושית לעוף כמו ציפור, אבל לא תם העניין עם סלים הדוד, שעוד נזכה לראותו פעמיים אחרי שכבר הצליח פעם אחת לחטוף את וולט.
החלום של וולט לכבוש את הוליווד אחרי שכבר כבר את במות הוודוויל נתקע. החיפוש אחר סלים לקח כמה שנים, אבל השתלם ותם עניין סלים. וולט מוצא עצמו בחברת עבריינים, ממשיך דרכו עם דרכם, מקים לעצמו מועדון לילה נוצץ בשם מר ורטיגו ובסוף, אחרי עוד מהפכים כהנה וכהנה, מוצא עצמו שוב עם מרת ויד'רספון, ידידתו של מאסטר יהודי, שליוותה אותם כל עוד וולט היה צעיר. היא שבה ופגשה את וולט כשדרכו היתה דרך הפשע והוא בחליפה ועניבה ומגולח למשעי, אבל הוא דחה בנימוס הצעה שהיה כדאי אולי שיבחר בה ולא בחר.
את כל זאת אנו למדים דרך 13 מחברות אותן כתב וולט הזקן בביתה של מרת ויד'רספון, שפורסמו לאחר מותו. עוד כהנה וכהנה עברו עליו עליות ונפילות בספר בלתי נשכח, סיפור על רוח האדם ועל אמריקה, זו הנוצצת וזו המאיימת.
אוסטר יודע לספר סיפור, סיפור מסעיר שמסופר כמעט כלאחר יד על גדולת האדם ויותר על נפילותיו.
התרגום זורם היטב בדרך כלל והוא מעשה ידיהם של אלי הירש ודן דאור. במקור, אוסטר כותב במשלב גבוה. בתרגום כדאי להמנע ממילים כמו קלווסה, זמבורה ובמבה. פשוט לא לעניין וזה גם לא מצחיק. וכן, מהטמטום שנקרא אמונות תפלות בהחלט כדאי להמנע. זה קו פרשת המים הבא להראות מי מתרגם אמיתי ומי מתחזה.

המערב הפרוע מעולם לא היה נראה כה פרוע...





פעם היה לי חלום שחזר על עצמו, באותה גירסה בדיוק, ולא מעט פעמים הוא הופיע לי בשנתי.
ובחלומי, אני עף. אני זוכר כיצד ניפנפתי בידיים למעלה למטה למעלה למטה, בלי לעצור, מהר מהר, כמו איזה אהבל. מהירות הניפנוף הייתה כה חזקה ונחושה, שהיא גרמה לי להתרומם מעל לפני הקרקע - אני עף! הראיתי בגאווה לקהל כלשהו שצפה בי, קהל שאת פניו לא ראיתי בבהירות כי זה לא העיקר בחלום והעיקר בחלום הזה הוא אני. אני עף! הידד, אני עף!

לצערי, ואני נאלץ להעיב פה על החגיגה, אין לי כוחות על ואני לא יכול לעוף באמת. וגם אם איזה מאסטר יהודי אומר שכן, ושאני באמת ובתמים מסוגל לעוף, זה רק סיפור בידיוני, וקיים הבדל בין מה שקורה במציאות לבין מה שקורה בבידיון (גם אם המאסטר היהודי אומר שלא, שאין הבדל...).
אבל, וזה אבל גדול, אני כן יכול לצאת מהבור. כמו שוולט היה בהתחלה סתם וולט ורק בהמשך הפך להיות "וולט נער הפלא", גם אנחנו יכולים לקחת את עצמנו בידיים ולהפוך במו ידינו את חיינו לטובים יותר, מוצלחים יותר, ובעיקר אחרים יותר.
אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים, למשל, אם תהיה לי בת זוג, או אם אעבוד בעבודה כמו "המבוגרים", זה היה נראה לי חלום כמו החלום לעוף (וכולי תקווה שבעוד שנה שנתיים תשאלו אותי אם אני מאמין שאני לומד תואר באוניברסיטה...).

כי בסופו של דבר, זה סיפור על הבחירות שלנו בחיים, על התהפוכות שבהם, סיפור מקסים על נער לא כל כך מקסים עם חיים לא כל כך מקסימים, שבעזרת מאסטר יהודי, מהגר שחור מאפריקה ואישה אינדיאנית, מגלה את עצמו האמיתי מחדש, ויוצא איתם, ובעיקר עם המאסטר היהודי ועם עצמו, למסע הרפתקאות, מסע שבהתחלה מרגיש כמו ספר מיסטי ורוחני סטייל פואלו קואלו, אחר כך הופך למערבון פרוע של המערב הפרוע עם ניחוח אמריקני מובהק סטייל אינדיאנה ג'ונס, ובסוף מסתיים עם איזושהי תובנה (סטייל פול אוסטר? לא יודע, זה רק הספר הראשון שלו שיוצא לי לקרוא, וכנראה גם לא האחרון! אשמח להמלצות על ספרים אחרים שלו שכדאי לי להמשיך איתם) - מסע שהופך את וולט לאדם אחר ממה שהיה כשהתחיל אותו, ממש כאילו נולד מחדש. מסע שבמהלכו ייצא מהבור, אך גם ייכנס לתוכו מחדש ולא מעט פעמים. מסע שהוא בעצם הכאפה המצלצלת שבחיים שלנו, מסע שלא נגמר לעולם וכל סוף בו הוא התחלה חדשה.

הספר הזכיר לי בסיגנון שלו את "התפשן בשדה השיפון" של סלנג'ר. לא יודע, משהו בתמימות הנערית של הגיבור ובזיק הפרוע. מר ורטיגו הוא ספר קלאסי ומופתי, כתוב קולח, קל להתחבר לדמויותיו הצבעוניות, התוססות, האנושיות והנוגעות שבו. סיפור העלילה מרתק, מותח, מסופר ומסודר ומאורגן היטב בדיוק בקצב הנכון (אני זוכר כל סצנה וסצנה שבו לפי הסדר שלה, מכאן אפשר להבין שאין בו רגע דל אחד בספר).
בשורה התחתונה - ספר שנותן מעוף לדימיון, תרתי משמע. מומלץ בחום!


*** הסקירה מוקדשת לסקאוט שהזכירה לי את עצם קיומו של הספר, ולחברי האתר שביקורותיהם המשבחות מפה לפה ומקיר לקיר גרמו לי רגע לעצור ולהגיד: "למה לא, בעצם?"

את הספר סיימתי לקרוא לפני מספר ימים, ורק כעת אני כותבת עליו ביקורת.
ראשית אציין, שהוא בעיני, ספר מדהים, אחד היפים שיש. (אני חבה תודות למסמר עקרב ולמחשבות על ההמלצה)
לקח לי זמן ארוך במיוחד לקרוא אותו, וזאת מפני שבכל סוף של פרק, עשיתי הפסקה בת מספר ימים כדי לעכל את המסופר, ולחשוב על הסיום הקשה של כל פרק ופרק (הספר מכיל ארבעה פרקים).
אתמול, הבן שלי (בן 8.5) חזר מביה"ס ואמר לי כך: "היום לא היה לי כל כך נעים בביה"ס. אני לא כל כך רוצה לספר לך, אבל, אני מוכן לכתוב לך"
וולטר קלרבורן רולי כותב את סיפור חייו, מילדות ועד זקנה.
יש בכתיבה משהו מזכך, כתיבה עוזרת לעתים להמחיש דברים שלא נוכל להביעם בעל-פה.
וולט עבר בחייו כל כך הרבה אירועים, חלקם מסמרי שיער. הוא היה רק ילד, בגיל של הבן שלי, כשאיש אחד המכונה "מאסטר יהודי" אוסף אותו אליו ומכשיר אותו לחיים.
מכשיר אותו? זו שאלה שקצת קשה לענות עליה. וולט לומד לעוף. מעוף פיזי, רגשי ורוחני. הוא נודד ברחבי ארה"ב, אנו מתוודעים דרך הסיפור שלו למקומות שונים בארה"ב, לתקופה של לפני ובזמן המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, ואח"כ גם (מעט) לתקופה של מלחה"ע ה-2 ומאוחר יותר. הספר מדבר על ערכים כמו: חברות, אהבה, משפחה, מוות, מהו עושר, האם יש לכסף ערך, ואיך וולט ואיך אנחנו מתייחסים לכל אלו.
מה כל אחד באמת צריך בחיים.
עיצוב הכריכה בעיניי מרשים, כי בקית' הרינג יש הרבה תמימות, צבעוניות שטוחה ואחידה, והספר אף הוא מוצג, לכאורה בתמימות, נושא עמו רבדים מאוד עמוקים על מהות החיים.
מומלץ.
וכהרגלי, אשב לי בנחת ואקרא כעת את כל הביקורות שנכתבו עליו.
ככה.

לפני זמן מה אכלנו באחת ממסעדות הגורמה הנחשבות ובן זוגי סוף סוף אמר לי משפט
שלקח לי 20 שנות נישואים לשמוע אותו אומר זאת. הוא אמר: " עכשיו אני מבין מה זה אומר טעמים מדויקים באוכל ". למי שמערבב קוטג' עם שוקולד וליד מלפפון חמוץ ממש הופתעתי
וניפחתי חזי בגאווה כאילו אני השף יוסי שטרית בכבודו ובעצמו. אותו דבר עם פול אוסטר, זה לא קשור רק לטעם אישי בספרים. זה קשור למידת הדיוק שאומן מביא את הקורא כיד בידי היוצר כראות נפשו כאילו אנחנו בובה על חוט ומפזר מנעד חושים שמפילים אותך לקרשים. בערך כמו שחקן טוב בסרט. אתה שונא את הגיבור ואז אוהב אותו ולפעמים בז לו אבל בא לך לחבק אותו. צוחק ובוכה ותזמורת שלמה מלווה אותך עד הסוף. בסוף אתה יוצא עם חיוך דבילי של אושר וסחוט רגשית.
הכריכה על הספר של מר ורטיגו מסבירה ומגלה טפח על התחלה וכשחושבים על זה, זהו המוטיב הראשי בכל ספריו, רגל ענקית ( של מבוגר מן הסתם ) דורכת על גוף מניטורי כשל תינוק. זו ההפרעה הראשית של אוסטר. הוא מתעסק תמידית בכח של החזקים על החלשים. בודק את הגבולות הבלתי נראים כמה כח ומה מידת ההשפעה שיש למבוגר על ילד? חשבתי על זה שסופר יש לו כח כל לברוא כל יצור ולהפיח בו חיים בעלילה ואז לומר לקורא "נו לך תתמודד".
*****************************************
העלילה די סבוכה וכרגיל הדמיון הפרוע של אוסטר השתולל שוב . ילד יתום בן 9 בשם וולט, מטונף מהרגליים ועד הראש, שאוכל מהיד לפה וחי ברחובות ( מזכיר קצת את אוליבר טוויסט) פוגש יום אחד מבוגר חשוד שקיבל את השם המפואר "מאסטר יהודי" שמנסה לשדל אותו לבוא אתו. מבטיח לו את הירח והכוכבים ושילמד אותו לעוף אם יעבוד קשה. כמה זה קל לקחת ילד שכל כך זקוק ליד חומלת מלטפת ואוהבת מהרחובות במיוחד כשאומרים לו שלאף אחד לא יהיה אכפת אם הוא יעלם או ימות. ושאף אחד לא שם יריקה עליו וסביר להניח שעד סוף החורף הוא לא ישרוד את הקור.
הספר הוא סיפורו של וולט נער הפלא ומה קרה לו בעקבות התפנית הגדולה של חייו. וכלום ממה שאגלה כאן לא מכסה ולו בקצת מהתהפוכות שעבר. מה הוא נתן ולקח וכמה איבד. איך נקבר בחיים ושרד, איך קיצצו לו אצבע ושרד, ואפילו שרד את הקלוקס קלאן המטורפים ששרפו לו את החבר הכי טוב בחיים. איך נשבר פיזית ונפשית וברח 3 פעמים או יותר ....אוסטר אלוף האשליות נותן לנו בכל קטע בספר אשליה חדשה שתפייס את רוחנו, כדי שנמשיך הלאה..
וכמו בחיים עצמם כך בספר, פתאום יש הכל ופתאום הכל נלקח. כסף, בריאות, אהבה...אוסטר לא בוחל בכלום. הספר בעיקר על איך מתחילים בכל פעם מחדש עם הקלפים שהחיים מזמנים. כמה כח צריך בשביל להתחיל מחדש ולבנות את ההיכל שבתוכנו והאמונה שנהיה בסדר.
ולכן כל הזמן פשוט צריך לומר תודה על הקיים. הכי בנאלי שיש אני יודעת .
**************************************
קטע מהספר שאהבתי, המאסטר היהודי קרא ללא הרף שפינוזה בלטינית, ויום אחד וולט שאל אותו
למה הוא חוזר וקורא אותו ספר יחיד שוב ושוב.
והתשובה: " מפני שאף פעם לא מגיעים אל תחתיתו. ככל שתצלול עמוק יותר, תגלה בו יותר, ייקח לך יותר זמן לקרוא אותו.". " אתה שותה את היין, מחזיר את הכוס לשולחן, והפלא ופלא, אתה לוקח אותה שוב ומגלה שהיא עדיין מלאה."

ספר מכושף ומדהים רוצו לקרוא

את הספר הזה מצאתי בספריית רחוב א', וגיליתי בו חותמת של ספריית רחוב ב', בעמוד שלאחר מכן מצאתי הקדשה מ- 16 באפריל 2003 "לדדי שלי, ספר טוב, טוב אמיתי! תהנה ממנו, אוהבת המון א.פ.". אני עצמי קראתי את הספר מזמן ולא זכרתי ממנו כלום, אז לקחתי כדי לרענן את זכרוני ולהשלים את סדרת סקירות אוסטר שאצלי בדף.

"הייתי בן שתים עשרה כשהלכתי על מים בפעם הראשונה". כך פותח אוסטר מפיו של וולטר (וולט) רולי, ומעוניין שהקורא יחשוב מיד על ישו. למעשה כוח העל של וולט אינו הליכה על מים כי אם היכולת הקסומה לעוף, וזה מה שמשך אליו את האיש התמהוני, ספק יזם ספק נוכל המוכר בספר בתור "מאסטר יהודי". אם שני הפרטים האלה לא מספיקים, מתברר לנו כי כדי להצליח לעוף בפועל נדרש וולט בן התשע, לשעבר יתום מקבץ נדבות מסנט לואיס, לעבור 33 שלבים של חניכה עד שהוא מגיע למימוש המתת הגדולה שאיתה הוא נולד - היכולת לעוף.

וולט עובר את השלבים הקשים מאוד. זה הדבר היחיד שזכרתי מהספר אם כי לא זכרתי שהמדובר בספר הזה - אחד השלבים כולל קבורה בתוך בור אדמה, וזו רק דוגמה לאחד מהם. בשאר הזמן הוא מתגורר עם מאסטר יהודי בסוג של תא כמו משפחתי יחד עם אינדיאנית שמנה שהיא "האמא" וגאון שחור בשם איסופוס שאותו מאסטר יהודי מייעד לגדולה אקדמית בתור סוג של אח בוגר, וכולם מתפרנסים מעבודה חקלאית קשה שאינה מותאמת לאף אחד מהם ומעבירים את זמנם עד לפריצה הגדולה. וולט מצליח לעוף בסופו של דבר, ושאר הסיפור הוא סיפור עלייתו לשיא עסקי השואו ביזנס ונפילתו מהם, בעקבות המחיר שהיכולת לעוף גבתה מהבריאות שלו. תחילת הספר בשנות העשרים של המאה העשרים, וחוץ מהשעיית האמון הבסיסית שעליה הוא מבוסס יתר התיאורים התקופתיים של דרום מערב ארצות הברית בשנות השפל הגדול, איסור האלכוהול, הרדיפה הגזעית ועוד.

העלילה עוברת טוב מאוד, אם כי לי אישית חסר העיקר מהספר - אתה כבר עף, למה אתה לא מתאר את העולם כפי שנגלה אליך מלמעלה? עם זאת הוא מתאר היטב את הקושי הרב באימון ובמשמעת אישית הנדרשת כדי להוציא כישרון גנוז מהכוח אל הפועל, את מצבי התודעה הכרוכים, ואת הנפילות הבלתי נמנעות. בשלב כלשהו אוסטר מתעייף ומריץ את הגיבור, מספר העלילה הכותב אותה בהיותו בן 77, על פני עשרות שנים ביעף, אבל זה מילא. זה לא ספר "אוסטרי" טיפוסי כי אין בו אניגמטיות וחלומיות (היכולת לעוף היא נתון בסיסי ולא חידתי בכלל למרות המשמעויות האלגוריות הכרוכות בה), אלא יותר עלילת מערב פרוע פרועה בהתאם, והוא גם לא מאוד דכאוני. זה לא הספר הכי טוב שקראתי, אפילו לא האוסטר הכי טוב שקראתי, עובדה שלא זכרתי ממנו כלום, אבל הוא ספר טוב דיו.

יש ספרים, שכמו שירים, מנגינות או תמונות מסויימות, מזכירים לך רגע או תקופה מסויימת בחיים. אתה חווה דז'ה וו של ריחות, תחושות, והכל כ''כ חזק ואינטנסיבי, שאתה מרגיש שלרגע אתה ממש שם.

כך זה עם "מר ורטיגו" אצלי.
בכל פעם שאני שומע את שם הספר, הסופר, או רואה את התמונה שעל כריכת הספר, אני קופץ בראשי לעבר וחווה כמעט את אותה הצמרמורת אותה חוויתי כשקראתי את השורות האחרונות של הספר המדהים הזה.

אם יש ספר שהייתי יכול להמליץ עליו לכל גיל, בכל מצב, ולכל אחד ואחת - זה "מר ורטיגו" של פול אוסטר.
לעניות דעתי - חוצה גבולות, אדיר, כיפי ופשוט נפלא.

אני באספת הורים מביט במורה של הבן שלי ונראה שהיא קצת במצוקה. היא מתפתלת בכיסא ונראה שהיא מחפשת את המילה הנכונה. כשהיא מצאה, היא פתחה את פיה והתחילה למנות את הדברים החיוביים בילד, ע"פ הספר "הילד שלכם מקסים...הוא חברותי... " אני חסר סבלנות חושב לעצמי, כן, כן תגיעי כבר לעניין העיקרי, ואז היא מגיעה לעניין, היא קצת נבוכה היא זזה באי נוחות על הכיסא "...התחושה שהבן שלכם...לפעמים קצת לא אתנו הוא קצת..."

"מרחף" אני אומר בכדי להוציא אותה ממצוקתה . "כן, הוא קצת מרחף" היא אומרת בקול מתנצל. היא ממשיכה ומדברת על קשייו של הילד וכיצד ניתן לעזור לו. היא לא אומרת את זה במפורש אבל משתמע מדבריה שאולי כדאי להיבדק אצל נוירולוג ילדים. שבוע לאחר מכן אנחנו נמצאים באבחון אצל נוירולוגית שקובעת שיש לו הפרעות קשב וריכוז, לכן היא ממליצה לתת לו לריטלין. אנחנו יוצאים מהאבחון עם מרשם ביד, מסתבר שבאופן מקרי לחלוטין יש בית מרקחת בתוך המרפאה אז כבר קנינו מהם את הכדורים.

כל הלילה אני ואשתי דנים במתן הכדורים לילד. אחרי טעונים לכאן ולכאן, ההחלטה נפלה אנחנו נותנים לו בציפייה שהוא יחזור להיות "עם שתי רגליים על הקרקע" . בבוקר לפני בית הספר אני מוציא את חפיסת הכדורים לוקח כדור אחד וקורא לבני. אני אומר לו שהוא צריך לקחת תרופה לפני בית הספר, הוא מביט בי ואומר "אבל אבא אני לא חולה". אתם שואלים מה עשיתי? התשובה בהמשך...

על מה הספר?

תוכלו לקרוא בתקציר...

על מה הספר בעיני?

אם אני אעשה סקר בין כל הילדים בעולם איזה כוחות על טבעיים אתם בוחרים? אני בטוח ש 9 מתוך 10 יבחרו בתעופה. מה יש בתעופה שגורם לכך כך הרבה ילדים לפנטז עליה?

ילדים מגלים את העולם דרך צמצום. אנחנו המבוגרים כל הזמן מגדירים להם דברים פיסיים, חוקים, התנהגות, גבולות וכו'. התעופה היא העדר חוקי טבע (כח משיכה) וגבולות (הגדרות אנושיות).

כאן נכנס הסופר פול אוסטר ובונה רומן התבגרות דרך יכולת תעופה של ילד בשם וולטר. בעיני התעופה היא משל לדימוין ויצירתיות. לא במקרה הסופר בוחר בילד יתום כפוטנציאל ללימוד תעופה. האמרה היא שצריך דף חלק שלא צומצם ע"י הוריו. מורה התעופה לא מלמד את הנער לעוף. הוא עושה לו כל מיני מבחנים קשים בחלקם מזעזעים, עד שיום אחד הנער פשוט מרחף לו ללא שליטתו. השלב השני בהתפתחות התעופה היא שליטה בה. כאן המורה מודיע לנער שהוא יצטרך ללמוד זאת בעצמו. הילד מפתח יכולת כזו ע"י בנייה של עולם דמיוני שהוא מתהלך בו. וולטר הנער משלם מחיר קשה עבור היכולת הזו והיא בדידות.

החלק היפה ביותר בסיפור הוא גם משל חכם ומזוקק בין הדמיון לבין הרציונליות. הוא הרגע שבו וולטר מתלבט האם להלך מעל ראשיהם של הקהל. וולטר מודאג מכך שהמבוגרים יקפצו ויתפסו אותו ויורידו אותו אל הקרקע. בגלל שהתעופה שלו לא גבוהה מספיק. וולטר מחליט שהוא מסתכן והוא מתחיל ללכת מעל ראשיהם. את התוצאה תצטרכו לקרוא בעצמכם...

וולטר להבדיל מפיטר פן כן מחליט להתבגר בסוף, הוא מבין שהוא חייב להיות עם הרגליים על הקרקע, ברגע שהוא בוחר כך הוא נפטר מהבדידות שהוא סבל ממנה. זאת גם ההחלטה לגבי בני.

ספר סוחף, מזל שקראתי אותו בזמן חופשה אחרת הייתי מגיעה לעבודה אחרי לילה ללא שינה, כי פשוט לא יכולתי להניח את הספר מהיד גם אחרי חצות. בגדול העלילה היא על ילד הפלא שלמד לרחף וכך הקסים אלפי צופים ברחבי ארצות הברית.
אבל יש הרבה מעבר לזה. ראשית, אהבתי את התיאורים של אמריקה של שנות ה 20, לא זאת המוצלחת והיפה אלא זאת של האנשים הפשוטים, אמריקה של המערב התיכון והמרחבים הפנימיים, של העיירות שכוחות האל. אם כבר יש עיר שבה התרחש משהו רציני אז זאת שיקגו, זאת של העבריינים והגאנגסטרים. כל פעם שהגיבור עומד להגיע למקום חשוב כמו ניו יורק או לוס אנג'לס אז מתרחשת נפילה כואבת, כזאת שבאמת יכולה לגרום לורטיגו.
שנית, אהבתי את העלילה, ריאליסטית עם מוטיב אחד פנטאסטי (הריחוף) וגם סוחפת, הוקסמתי מסיפור החניכה, ההצלחה והנפילות, שהיו כואבות מאוד אך תמיד היו בעקבותיהן התאוששויות, כמו עוף החול שתמיד מצליח לקום מהעפר.
בקיצור, מומלץ בחום.