ביקורת ספרותית על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש מאת איין ראנד
ספר בסדר

---

זהו ספר שאי-קריאתו משולה בעיני רבים לחור בהשכלה של כל אדריכל, ואני כאדריכלית רוצה לצאת כנגד דעה רווחת זו. זה ספר צפוף וארוך (750 עמודים נדחקו בגרסה זו לתוך 575 עמודים דחוסים מאוד) שקריאתו היא מהלך מחייב, אז שיקלו טוב-טוב לפני שתתחילו.
תחילת הספר מצאה חן בעיני מאוד. הדמויות התפתחו לאיטן, הסופרת הציגה מעט את ההיסטוריה שלהן, מאין באו והגורמים שהשפיעו ובנו את אישיותן. העלילה התקדמה יפה בציר הזמן. אהבתי את סיפורי התככים שבמשרדי האדריכלים, כי זה ככה במציאות, ואהבתי שהקומבינות של ענף הבניה הועלו סופסוף על הכתב (לדוגמה, האדריכל המפורסם שהוא בעל מחצבה בקונטיקט, ודואג שכל המבנים שלו יחופו באבן מהמחצבה שלו).
לאט-לאט, ציר הזמן מאט את התקדמותו, הספר נהיה יותר ויותר פילוסופי, והדמויות הופכות לכלים פלקטיים שבאמצעותם איין ראנד מביעה את משנתה המשונה על החברה ועל הפרט. ודעותיה הן, אפעס, דוגמטיות וחסרות שחר בעיני. על-פי ראנד, האדם המושלם, בדמותו של הווארד רורק, הוא אדם בלתי-מתפשר, ש"לא רואה בעיניים" ומתכנן כאוות נפשו מבלי להתחשב באילוצים, יועצים ודעתם של המזמינים. האדם ה"מתווך" (מונח של ראנד), המיוצג באמצעות פיטר קיטינג, הוא אדם שנכנע לתכתיבים, מתאים את עצמו לדרישות הקהל, נעים לבריות, "מתכופף" וכך מתקדם.
לקראת אמצע הספר, נדמה שכל מהות הספר לחזק ולקבע את הדמויות בתוך הכללים שראנד קבעה לעצמה. קיטינג אף-פעם לא יעמוד על שלו, ואם כן, יהיה זה בצורה נלעגת, ורורק אף-פעם לא יושפע ממה חושבים עליו. רגשותיו של רורק לא יתוארו, בעוד קיטינג יתואר כשרץ שמרצה את אמו ומתייעץ עם כולם. הצדדים האנושיים בחיי הדמויות מודחקים. לכל הדמויות אין חיי משפחה, אין ילדים, בעלי-חיים או תחביבים. הדיאלוגים בין הדמויות (ובעיקר אלה של אלזוורת' טוהי - השם ישמור) נועדו להביע את משנתן הפילוסופית. ככל שהספר מתקדם, הדיאלוגים הופכים למונולוגים ארוכים, מייגעים וטרחניים, כשהשיא הוא בנאום של רורק במשפטו בסוף הספר, שניכר שראנד חשבה לגאוני כאשר כתבה אותו. בעיני מדובר בלהג רברבני ויהיר. כאדריכלית, פגשתי מיליון "רורקים" כאלה, שבטוחים שהם יודעים יותר טוב מכולם, ואם ראנד הייתה אדריכלית, אולי גם לה היה נמאס מרורק הזה שהיא בראה.
עוד כמה מילים על רורק וכמה מילים על ראנד:
נתחיל ברורק. מעבר להיותו אדריכל נרקיסיסט שעומד של שלו, הדמות שלו בלתי-מפותחת בעליל. אנחנו לא יודעים עליו דבר, ולכן, אם המטרה של ראנד הייתה להשפיל את יתר הדמויות ולהוביל את העלילה אל ניצחונו הבלתי-מעורער של רורק המהמם, חוסר הפיתוח של הדמות לא מאפשר לקורא להזדהות עמה. עד לנאום-החפירה בסוף הספר, הוא ממעט בדיבור, וכאשר הוא מדבר, משפטיו לקוניים וחסרי תוכן של ממש.
ועכשיו לראנד. בסוף הספר מובאים חלק מרישומיה של ראנד לספר בעת כתיבתו. יש שם "רשימות מכולת" של תכונות חיצוניות ומאפייני אישיות שעל כל דמות להחזיק לאורך הספר. ואכן, נראה שהדמויות עוצבו ברוח רשימות המכולת, הם אינן סוטות מילימטר מהסטריאוטיפ שעליהן הן בנויות, בל תיפגע איזו משוואה בהגיון שעליו מושתת הספר. אך במציאות, אף אדם הוא לא רק אדם מרצה, או אף-פעם לא נעלב או חסר רגשות לחלוטין, למזלנו אנחנו יותר מורכבים מזה ויש בנו המון רבדים שלאו דווקא עולים בקנה אחד זה עם זה, וההתנהגות שלנו בחברה, במשפחה ובקריירה יכולה להשתנות מרגע לרגע והיא אינה בהכרח ידועה מראש.
איין ראנד עברה להתגורר בארצות הברית לאחר שסבלה מאימי המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות. אי לכך, כנראה, היא רואה בכל מה שהוא סוציאליסטי וקשור לקידום הכלל ("הקולקטיב", לדבריה) - רע מוחלט, ובכל מה שהוא קפיטליסטי ומפתח את הפרט (גם על חשבון הכלל) - טוב מוחלט. אין אמצע, אין אפורים ואין דרגות-ביניים. לדידה, עובדים סוציאליים הם רעים, כי הם מספקים את הרצון שלהם לעזור לכלל מסיבות אנוכיות (כי כך הם מרגישים שהועילו למישהו). ורורק, שלא מתחשב באף אחד ועושה מה שבא לו תוך ציפצוף על החוק ועל השלכות מעשיו, הוא חסר-אנוכיות לחלוטין, כי הוא אינו מנסה להשביע רצון להתחבב על הבריות. בעיניי, זאת תפיסה מעוותת וצינית של המציאות, שיש בה לא מעט מרכיבים שלא מחזיקים מים ואף סותרים את עצמם. מעניין שדווקא מי שברחה מאימת שלטון טוטליטרי מפתחת מניפסט שמעלה על נס דמות אחת מסוכנת ששמה קצוץ על כולם.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש