ביקורת ספרותית על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש מאת איין ראנד
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 19 בספטמבר, 2016
ע"י הלל הזקן


קראתי כמה ספרים בחיי שהסיטואציה של המפגשים שלי עמם -בתנאי, כמובן, שהתקיימו כמה כאלה וזה לא שהצלחתי לסיימם ברצף קריאה אחד- הייתה, הו כמה מביך, כמעט אירוע עם מוטיבים של חיזור; חד צדדי אמנם, אבל חיזור. הייתי, למשל, מגיע לעבודה, מעביר בקוצר רוח את כל היום, ורק חושב על הרגע שבו אצליח להתפנות סופסוף מכל תלאות חיי, שעה 22:00 ככה פלוס-מינוס, תלוי כמה כביסות היו לי רשומות בסקדואל של אותו תאריך ספציפי - ונשכב לי מקולח, מגולח ומצוחצח במיטתי הרחבה, מזגן דולק וכוס מים צוננים מונחת בבטחה בנקודה אסטרטגית על שידה יציבה לצידי, ערוך ומוכן למפגש היומי המיוחל. טיפה פסיכי, אני יודע, אבל היי ! לפחות אני מודה... ככה קרה לי עם "בדם קר", עם "שואה שלנו" ואפילו עם "החטא ועונשו" הקאנוני.

חלפה איזו תקופה עד שחזרתי לחוות את ההרגשה הזו, שכמעט הכל מתבטל בין השעות שהוקדשו לקריאה. הכל. הכל. בסדר - לא כולל ילדים, צרכים של ילדים, בת הזוג וצרכים של בת הזוג, אה וכמובן כביסות, כלים וקניות מזון לבית. אבל חוץ מזה - הכל מתבטל !

קיצר, אני לא יודע אם זה תוצר של התרגום החדש-קולח של אינגה מיכאלי, המסרים העל-זמניים המובעים בספר, דרך הכתיבה ואופן ההגשה של איין ראנד או שילוב של כולם – אבל "כמעיין המתגבר" הפך אצלי מספר-סיוט, כזה שאתה ננעל פסיכולוגית בפניו רק משום שאכלו לך את הראש לגביו בתקופת חיים שזה פשוט לא התאים לסדר העדיפויות שלך (דוגמה נוספת – "התפסן בשדה השיפון" של סאלינג'ר לקראת הבגרות ב-יב') – לספר שקריאתו היא חוויה נצרבת. ואת כל זה אני אומר למרות שמצאתי –כרגיל בהוצאות עבריות- כמה שגיאות כתיב, כמה ליקויי הדפסה ובפרט שמישהו בכינרת-זמורה-ביתן-דביר (ושות' ?) החליט פתאום לבצע מחוות-רטרו ולשוב לכתב המיקרוסקופי שאפיין פה את רוב הספרים שיצאו לאור עד שלהי האייטיז, בימים בהם יוקר הנייר בכל זאת היווה פקטור למשהו. בקטנה.

ועדיין : ספר-ספר הוא "כמעיין המתגבר"; קולח, מרתק, מפתיע... אפשר ממש לחשוף מבין השורות הנארגות לכדי עלילה שלמה, מהיכן שאבו את השראתם כל התסריטאים החביבים האלה, שהפכו מיליונרים ושמם נישא מאז למרחוק בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית - דייויד ג'ייקובס וליאונרד כצמן שיצרו את "דאלאס", בני הזוג ריצ'ארד ואסתר שפירו שיצרו את "שושלת" ואפילו בראדלי בל, שיצר ביחד עם אמו (...) את "היפים והאמיצים", אופרת סבון בלתי נגמרת עם אחד מגיבורי ילדותי, רון מוס אקה רידג' פורסטר, ממנהיגיה של להקת Player, הבום האולטימטיבי של סגנון האולד-סקול בסופט רוק האמריקני. מי שהבין את השטויות שכתבתי – מוזמן להגיב. ברור שאף אחת מהסדרות המטומבלות האלה לא מדגדגות את עטיפת ספרה של איין ראנד (כל המדינה התעסקה במי רצח את ג'יי.אר, שעה שאני אמרתי לעצמי, הייתי בן 10-12 לדעתי - "סופסוף, נען דינו !"...), אבל משהו ביחסה של האצולה האמריקנית למעמדות אחרים בחברה או אפילו לעצמה - בכל זאת חילחל. כמו שיש את "הברית החדשה" ואת "ישו כוכב עליון". בעצם זו דוגמה לא טובה, כי כאן הספין-אוף הרבה יותר מוצלח מהרפרט...

עוד מילים טובות : איין ראנד חיברה פה נוסחה שלפיה היא מדלגת בלוליינות אמנותית בין פרקים סמוכים, שכל אחד מהם עוסק בדמות מרכזית אחרת ומבהיר אט-אט את טיב ההיכרות והיחסים הנטווים בין הדמויות במשך הזמן. המשמעות לגבי הקורא ההדיוט : מתכנן לסגור בפרק 13 וללכת לישון, אך מוצא עצמו ממשיך עד פרק 28 ומקבל בהכנעה את עולו של לילה לבן... בלית ברירה... שתיחנק איין.

נכון שהספר נסוב לכאורה סביב מאבקי הכוחות בין אדריכלים וגילדות מקצועיות הקשורות אליהם, שאפיינו את ימי הפיכתה של ני יורק לפאר-אקסלנס של גורדי השחקים, סוף שנות העשרים-ראשית שנות השלושים של המאה ה-20 פלוס-מינוס, אבל ברור כי ראנד יכולה הייתה לבחור לכתוב ספר על –נניח- התגוששויות בין קבוצות ספורט בימים בהם העיסוק בתחום הפך למקצועני : האדם וטבעו הם העיקר, כרגיל, ולא מסגרת הפעילות, המהווה רק רקע לעלילה. רקע משמעותי, מעמיק, אפל – אבל רקע.

אני לא יכול לומר שהזדהתי במאת האחוזים עם ההנחות התיאוריטיות של איין ראנד, הפילוסופיה שלה, 'האדם הוא תכלית עצמו' וכל הבלה-בלה הזה, קראתי לא מעט על אובייקטיביזם כולל את החלקים 'הצהובים' (חלוץ מפתחי התיאוריה בארץ, משה קרוי, נמצא מת בדירתו בתל אביב והוא בן 41 בלבד), אבל גם לא השתכנעתי שחובה קרדינאלית היא לנבור בכל זה כדי להנות מהספר. כדי להבין את רבדיו היותר עמוקים - כן. כדי להנות ? לא בטוח. אלא אם אתה טיפוס שאוהב לגחך לעצמו בשביעות רצון כי זיהה משהו מוכר בשעת קריאה בעוד הוא עוטה גופיית סבא ויושב לבדו בבית... המשפט הזה נכתב בלשון זכר אך הוא תקף לשני המינים.

לסיכום : לכו על זה. אימון חובה לתאים האפורים.
17 קוראים אהבו את הביקורת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
הלל הזקן - אם מדובר באצולה בעיני עצמה - תהייתי הובהרה.
"אצולה" מהסוג הזה יש בהחלט באמריקה. היא בנוייה על שאפתנות וממון, פיתחה קוד התנהגות (ומבטא...) משל עצמה, הצאצאים מבקרים באוניברסיטאות נחשבות, ולפעמים, אני מניחה, אם הממון והשאפתנות גבוהים, מתעלמים שם מדת "לא תקנית".
הלל הזקן (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
תודה על תגובותיכם... יעל,
אצולה אמריקנית -לפחות בעיני עצמה וכפי שנאמר- יכולה להיות למשל מצאצאיהם של בעלי האחוזות הגדולות בדרום של טרום מלחמת האזרחים ו/או במאה ומשהו השנים האחרונות - משפחות הממון שדואגות לשלם עבור בניהן עד 200 אלף דולר בשנה לפקולטה יוקרתית באוניברסיטה יוקרתית... אגב - לא מעט יהודים בקבוצה הזו.
yaelhar (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
אפרתי וגלית:
אני לא שכחתי אותם, והם מסמלים בעיני יותר מכל העדר של אצולה באמריקה. נוסעי המייפלאוור היו כת דתית, שהחליטו להקים מושבה אנגלית פוריטנית בעולם החדש. לא היה בהם שמץ של אצולה, והם גם לא התיימרו לה. אלה המתגאים היום בקשר שלהם לאותם "צליינים" כביכול, מגוחכים כמו, נניח, אוסטרלי המתייחס לשושלת של הלבנים הראשונים שהובאו ליבשת - האסירים שהוגלו ונדונו לעבודת פרך שם, או ישראלי שמנסה להוכיח אצולתו על ידי קשר שושלתי לאחד ממקימי דגניה.

לעולי המייפלאוור או לעולי העליה השניה - עם כל הכבוד, ויש כבוד רב - לא היה שמץ של אצולה. רק נחישות ודבקות במטרה וברעיון.

גלית (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
ואל תשכחו - יעל ואפרתי - את יורדי צוק פלימות' נוסעי ה מייפלאואור.
אפרתי (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
עדיין אני חושבת שחייה של האצולה האמריקאית בסוף המאה התשע עשרה, היו מלאי חוקים דקדקנים (שוב, עידן התמימות). ברור שהעידון הבריטי הוא תוצאה של מורשת ארוכה, אבל גם האמריקנים יצרו לעצמם לתקופה קצרה בלבד אצולה משלהם. יש להבין כי אחרי ברוני הכסף עברה האצולה לראשי השלטון. שופטים, מחוקקים, מושלים, סנטורים הם האצולה החדשה.
yaelhar (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
אפרתי, ודאי שיש מעמדות באמריקה. ועוד איך.
אני פשוט מתקשה לקשר את המעמד הגבוה שם לאצולה, שמתקשרת אצלי לרמה של עידון ותיחכום שלא נראית לעין במעמד הזה באמריקה. מבחינת כסף - זה כן. הם יכניסו הרבה אצולות לכיס הקטן (אולי לא את הקיסר של ברוניי, שמתחרה בהם גם ברמת התיחכום והעידון...)
אפרתי (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת מצויינת. יעל, אצולה אמריקאית, יש ויש. כלל לא אוקסימורון. את עידן התמימות ראית, נכון? אז אצולה אמריקאית הורכבה מברוני הכסף שהקימו את הארץ החדשה. רכבות, אוניות, נשק, בנייה, ואחר כך גם מכוניות ומה לא. בניו אינגלנד יש עד היום אחוזות שאינן מביישות את האצולה הבריטית. אז נכון שלא היו תארים, ואולי זו הייתה אצולה גסה יותר בגינוניה, אבל עדיין אצולה.
לי יניני (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
מ ע ו ל ה....
yaelhar (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
אהבתי את הביקורת.
אבל... "אצולה אמריקאית"? זה לא אוקסימורון, לדעתך?
מורי (לפני 8 שנים ו-11 חודשים)
סקירה משובחת.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ