ביקורת ספרותית על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש מאת איין ראנד

---

אדישות היה הדבר האחרון שקיבלתי, כשאמרתי לשומעים שונים שאני קוראת את כמעיין המתגבר (the Fountainhead.- האם זה התרגום לעברית הכי טוב לספר הזה?) של איין ראנד: כל (ממש כל) אדם ששמע את השם הזה הגיב. לפעמים אנשים רק הגיבו ב"אווו" או, "כמובן"... וחלקים זרקו הערה קצת יותר מפורטית על מה הם חשבו על הספר ועליה. ומה אני אגיד לכם, שבוע אחרי סיום הספר, ו- איין ראנד גרמה לי לחשוב.

איין ראנד פירסמה את ספרה זה, המצליח ביותר שלה ובין הנמכרים בעולם, בשנת 1943. קריאה קצרה אודותיה וקונטקסט היסטורי לא דורשים חכם גדול כדי להבין את הרעיון מאחורי הספר, רעיון שיישמה גם בתורה פילוסופית בשם "אובייקטיבזם". ראנד חיה בתקופה בה העולם חווה את כוחה המרסק של התאגדות שיוצאת מכלל שליטה, או יש היגידו בדיוק להיפך: התאגדות שנשארה בשליטה מלאה, גם כשכוחה גדל באופן בלתי פרופורציונאלי מעבר לסכום חלקיה. הנאציזם, הקומוניזם, פאשיזם לכל צורותיו - כל אלו חגגו באירופה ובמקומות אחרים בעולם בעשורים הללו, והריפרורים שחיכיתי להם כל משך קריאת הספר (הדי ארוך הזה) ומבססים את הפירוש שלי, אכן מגיעים בפרקים האחרונים עם אזכורים קצרים אך ברורים למתרחש באירופה.

אבל יש שני דברים גדולים מאוד שעמדו ביני ובין המסרים של ראנד בספרה:
1.אנחנו בשנת 2017. אובר-קפיטליזם, הסגידה לאחד, לעצמנו, לסלפי שלנו, לפוסט האינסטגרם שלנו, ללייקים שלנו, פערי המעמדות העצומים בין שכבות בחברה - כל אלו שולטים כיום בתרבות המערבית והפכו את המסרים על אינדיבודאליזם וקפיטליזם לשחוקים במקרה הטוב ומאיימים במקרה הרע.

2.ראנד היא מטיפה. כמו על סופרים אחרים וספרים שלהם שקראתי וכתבתי עליהם ביקורת כאן (כמו מורקמי), ראנד כתבה ספר ארוך מדי שבקלות היה יכול להיסגר ולהיות מושלם עם מחצית מכמות המילים בו. זה מתיש וזה מיותר בעיני. אבל מעל לכל היא לא מפסיקה להטיף בשורות שבספר ולהלל את גיבור הסיפור, רורק המוכשר, המבודד, האדיש, המסור אך ורק לעבודתו - איש כמעט לא אנושי מרוב שהוא מרוכז, הזוכה כמובן גם לתיאורים פיזיים מחמיאים, לעומת אלזוורת טוהי , התולעת, עם מוח קודח ויכולות מניפולציה מרשימות ומפחידות אשר כל תכליתו היא שליטה והנעה של אנשים בינוניים ("האנשים המתווכים", מושג שנכנס לי קצת מתחת לעור בימים האחרונים) לכדי כוח אחד מאוחד עליו הוא שולט. ראנד היא עולם של קיצון, ושני הגיבורים בספרה הם אנשי קיצון: רורק הוא מחונן שאינו מייצג את החברה וגם לא חלקים קטנים ממנה, טוהי גם. העולם והמציאות יותר עגולים, יותר בין לבין.

אבל סוף הספר הוא הוא, המקום בו ראנד גרמה לי לחשוב. בפרקים האחרונים הגיבור והנבל מגיעים לשלב הסיכומים בו כל אחד שוטח את משנתו לגבי החיים. גם אם מדובר בטקסט צפוי לגיבורים שבינינו שהצליחו להחזיק מעמד לאורכו של הספר, נאמרות שם מילים חשובות:

ראנד בעצם אומרת לנו שהחשיבות שלנו, *המשמעות* שלנו, היא היצירה העצמאית שלנו. לא רק חשיבה עצמאית וביקורתית, אלא ממש היצירה שלנו. בין אם אתה מוזיקאית, אדריכלית, מנהלת, גננת, מזכירה, נהגת אוטובוס, לא משנה -היכולת שלנו ליצוק תוכן עצמאי לחיי היומיום הם אלו שמגדירים אותנו והם התרומה האמיתית לחברה שלנו. הקונפורמיזם, הרצון להתחבב על סובביך על ידי חיקוי הפופלארי והעתקה - הם המובילים את החברה לכיליון.

ראנד גרמה לי לחשוב כמה ימים בחיים שלי העברתי עם או בלי ליצוק תוכן עצמאי ליצירה הזו שנקראת החיים שלי. מהי היצירה שלי, מהו המקום בו אני מבטאת עצמי - זה באמת לא משנה איפה או איך או האם אני מקבלת עבור זה כסף או כמה זמן זה לוקח לי במהלך היום. אלו יכולות להיות כמה דקות של כתיבה בסוף היום, או על הגיטרה בסופש, או כל דבר אחר. כמה ימים אנחנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה שלנו, רק רוצים לעבור את היום, חוזרים הביתה, חדר כושר/טלויזיה/חברים, א. ערב ולישון? הרבה. אין רע בכך, אבל אני לוקחת מהספר של ראנד את הקול הקטן הזה בתוכי ששומר עליי המקורית ולא מתיישר לחלוטין ולגמרי עם שגרת היום הקולקטיבית.

ויחד עם זאת חשוב לי לכתוב שכמו כל מטיף, בין אם הוא פאשיסט קומניסט קפיטליסט או "אובייקטיביסט", ראנד נלקחת אצלי בערבון מוגבל. סה"כ זה מה שהיא עצמה גם מטיפה לו :) אינני אדם "מתווך", או לפחות אינני רוצה להיות כזו.

חג חירות שמח.

» ביקורות נוספות של עינתי
» ביקורות נוספות על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש