פעם שכחו את אחי בלבנון. סיפור אמיתי. נכנסו בשיירה צבאית, הוא הצטרף מחיל אחר. כולם גמרו את העניינים שלהם, והוא לא. אבל הוא לא היה בקבוצה המקורית, הם לא זכרו לחפש אותו, ומיהרו לצאת כי תיכף היה חושך. בסוף הדברים הסתדרו, הוא יצר קשר עם השיירה, והם חזרו לקחת אותו איתם. על אף הסוף הטוב אני חושבת שכל מי ששומע את הסיפור לא יכול שלא לנשוך שפתיים ולחוש בזוועה בכל הגוף וביד הקרה הלופתת את הלב. לבד, בארץ זרה, בסביבה עויינת וקשוחה. קל לדמיין את התחושות הקשות.
עכשיו תכפילו את זה פי כמה מיליארדים, ותחשבו על מארק ווטאני. אסטרונאוט במשלחת למאדים שנשאר על הכוכב. שאר חברי המשלחת חשבו שהוא מת ועזבו בלעדיו. אבל הוא רק נפצע, וגילה מאוחר מדי שהם הלכו, ואין לו שום דרך ליצור קשר. לא איתם, ולא עם כדור הארץ. תהיה משלחת נוספת, אבל צריך לחכות לה ארבע שנים. למארק יש כמה אפשרויות. כמו למות ברעב. או בקור האימים של הכוכב. או לקחת מנת יתר של מורפיום ולגלוש למוות קצת פחות נורא. אבל הוא מהנדס, ובוטניקאי, ורוצה לחיות. לכן זה מה שהוא עושה. וואטאני אינו סתם מהנדס, מסתבר. הוא נכדו (או נינו) של מקגאייור, ובהתאם לכך ממציא עוד ועוד רעיונות רבי תושייה לפתרון הבעיות העומדות לפניו. כמובן שעומדות לפניו בעיות רבות, והוא מנהל יומן ומתאר את הניסויים שעשה, ואת הפתרונות השונים שהעלה.
למרות השם הכוכבי, זה אינו מדע בדיוני. לא ממש. כלומר, עוד לא הגיעה משלחת מאויישת למאדים, אבל הדבר הזה נמצא בתכניות מעשיות של סוכנות החלל האמריקאית. לכן תיאורים ותכנונים של אביזרים כאלה ואחרים על המאדים, הם אולי מבוססים על דמיון, אבל סביר שאינם רחוקים בהרבה מהפתרונות שיימצאו בסופו של דבר. זו גם לא דרמה רגשנית. תשכחו מזה. מארק ווטאני הוא מהנדס. אני לא אומרת שאין מהנדסים שמביעים לפעמים את רגשותיהם. אבל אסטרונאוט שהוא גם מהנדס וגם מומחה לבוטניקה? לא סביר. כתיבת רגשות ביומן אישי אינם חלק ממאפייני הדמות, ולכן הוא גם לא עושה את זה. זה נכון שזה חסר. שאנשים שאינם מהנדסים ובוטניקאים מעוניינים יותר מכל בתחושות. איך מרגיש מי שנשאר כל כך לבד. האם הוא עצוב, מדוכא, מדבר לעצמו, מתקרב לשגעון, משתגע. אבל ככה זה. גם נכון מה שאמרו אחרים לפני: הכתיבה הזאת, הטכנית, על בעיות ופתרונן, מתחילה למצות את עצמה בשלב כלשהו, ומותירה טעם יבש למדי בספר. אבל הוא עדיין מעניין מאוד. ומומלץ.
============
ואחרי שהמלצתי יש לי גם תהייה. היא משולבת בספוילר ולכן היא בנפרד. מי שלא מעוניין - שידלג. למי שיש סברה, אשמח לשמוע.
זה הולך ככה: בכל ספרי ניצולים-על-אי-בודד שקראתי היה תמיד את הקטע הזה שבו מסמנים סימון בולט מאוד על הקרקע, עדיף במקום גבוה, עם צלב או SOS או סימון דומה. כך שאם במקרה עובר מטוס מלמעלה, הוא ייראה את המקום ויבין שיש בו ניצולים. כנראה שמארק ווטאני לא קרא אותם ספרים כמוני, כי תהיתי מדוע הוא לא עושה דבר דומה. אין לו דרך לתקשר ולהודיע על קיומו, וזה נכון שלא עוברים מטוסים מעל מאדים. אבל ככה למעשה גילו שהוא חי: תמונות לווין קלטו שינוי במערך מחנה המחקר שהיה אמור להיות נטוש, וכך הבינו שהוא שם. מארק לא טיפש. יש לו יצירתיות, יכולת הבחנה, ופתרונות מקוריים. הוא גם מודע ללוויינים שמקיפים את מאדים. אחרי הכל הוא אסטרונאוט. לכן לא ברור לי למה הוא לא חשב בעצמו להכין משואה או גלעד או סימון, רק למקרה שלווין יתפוס את זה. נכון, סיכוי קלוש, אבל כל הסיכויים שלו היו קלושים. בקיצור, לא ממש ברור לי.
איך שלא יהיה, תהיות אלה ואחרות לא הפריעו להנאה בקריאה. הפירוט הטכני קצת כן, אבל גם עליו התגברתי.
