בעיר הגדולה, הסמוכה לעיר מגורי, יש חנות ענקית למכירת סולם עדיפויות. המגוון שם ענק, יש לציין, אך מעטים הם האנשים הרוכשים יותר מסולם או שניים בימי חייהם.

רוב האנשים קיבלו את סולם העדיפויות שלהם בגיל הינקות. זהו סולם שניתן להם על ידי הוריהם במתנה, כמין הבטחה שיגשימו את חלומותיהם של ההורים. במהלך השנים הסולם התארך, כמובן, ונוספו לו שלבים חדשים שנרכשו כחלפים בחנות ההיא, אבל לא חל בסולם שינוי ממשי.

לפני שנים רבות מאוד, נגרם לי הלם גדול, כשגיליתי שהרופא שלי, שהוא רופא מפורסם ואיש מקצוע מעולה, הוא גם טיפש גמור. לא הצלחתי ליישב את הדיסוננס הזה. מצד אחד כישרונות גדולים, מצד שני חוסר פקחות בולט. לא הייתי צריכה להיות מופתעת, הרי היו בכיתתי בנות שקוששו מאיות בקלות יתרה, אבל היו עפרונות בלתי מחודדים, לעומת תלמידות בינוניות, שהיה תענוג לדבר איתן.

<mark>פיטר ג'יימס</mark> הוא בדיוק הטיפוס הזה. הספרים שלו מענגי

<mark>פיטר ג'יימס</mark> הוא מספר סיפורים מצוין. הוא טווה רשת של אירועים שנקשרים זה בזה, והם מרתקים עד כדי כך, שקשה להניח את הספרים מהיד.

<mark>פיטר ג'יימס</mark> הוא כותב בינוני בסגנון חיבורים של כיתה ח' פרי מקלדתו של נער לא מוכשר במיוחד.

עד כאן תמצות של דעתי הכנה על סופר, שאינני מחמיצה אף ספר שלו (וזה הספר העשרים במספר). אוקסימורון? לא בהכרח.

אם תסתכלו בתמונתו של מר ג'יימס (היא מופיעה בחלק מספריו וגם ברשת, כמ

רציתי לשאול אתכם שאלה, ותענו לי בכנות גמורה. מה אתם מעדיפים, לקשקש עם חברים או לקרוא ספר?
ידעתי. ידעתי שגם אם לא הייתם עונים בכנות, הייתי מנחשת את התשובה. לא תוכלו לשקר לי, לא בפנים ולא בלב. בכל פעם שאתם מדברים עם מישהו אתם חושבים שבזמן הזה הייתם יכולים לקרוא ספר.

אתם אבודים יקירי. יש לכם מחלה מאובחנת או יותר נכון תסמונת שקוראים לה ספרת. על משקל חצבת, רככת ושעלת, או במינוח מקצועי S.F.R. פעם ח

תסתכלו על התמונה של <mark>פיטר ג'יימס</mark> ותבינו אם מי יש לכם עסק. הוא זחוח, הוא בינוני, הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן, אבל אני לא מוותרת על אף ספר.

תבינו, מדובר ביצרן של רבי מכר רבי מתח, שבניגוד להרלן קובן, לדוגמה, עושה תחקיר רציני על כל נושא שבו הוא עוסק. לכן לא ממש שוכחים את הספרים שלו, למרות הכתיבה הממוצעת והבנאלית.

רוצים לדעת על שעוני יוקרה? על נעלי מעצבים, על סחר באיברים, על כלות אינטרנט מזויפו

כשאתם רואים את הכריכה הזאת, עולם אסוציאציות שלם מתעורר במוחכם. שם הסופר מוטבע בזהב וגדול פי כמה משם הספר? מדובר בתרנגולת המטילה ביצי זהב ומוכרת אותן במיליונים גם אם הביצים לא ממש עשויות זהב. פיטר ג'ימס הוא מן הסופרים האלה, שעל כריכת הספר שלהם כתוב: "רב המכר השישי" עוד בטרם נמכר עותק בודד.
<mark>פיטר ג'יימס</mark> הוא אביו מולידו של רב פקד רוי גרייס מן העיר ברייטון והוב בסאסקס שבדרום מזרח אנגליה, שתי הערים שח

כשאני קוראת ספר מתח שנכתב על ידי סופר אנגלי, אני רוצה לשמוע מבטא בריטי מהדהד באוזני. לא האופן שבו הלשון פוגשת בקוער החייך או בחניכיים התחתונות, או בשימוש בשרירי הלחיים שמפיקים מבטא של יורקשייר, או דבונשייר, ויילס או אוקספורד. וגם לא ההיגוי השונה כל כך בין מי שגר בקובנט גארדן למי שמתגורר בבלגרביה, אלא התחושה הפנימית שאתה הקורא מבחין באותה נינוחות מעמדית או חסרת מעמד, אותה היסטוריה של הערכה עצמית או

תמחק בבקשה את החיוך הזחוח הזה, פיטר גרייס (סליחה, <mark>פיטר ג'יימס</mark>). נכון שמנהל הבנק מקדם את פניך יום יום עם תה בחלב וסקונס או כריכי מלפפונים, ופותח את לועה של הכספת או שהוא פותח לך עוד חשבון בנק, ואומר במבטא אוקספורדי, בבקשה, מיסטר ג'יימס, אנחנו גאים להיות שותפים ביצירה תרבותית. אבל באמת, עם רשימת התודות האינסופית שבסוף הספר, ניתן להפיק יצירה מרשימה יותר. אגב, ספרתי 91 שמות ברשימה, כולל שלושת הכלבים ש

ושוב, הכריכה האחורית ראוייה למחיקה. היא תקציר שחושף יותר מדי פרטים ומגלה יותר מדי סודות מספר ארוך מדי. ולמה זה חשוב? כי בספר מתח מסוג זה ישנם שבילים רבים שמתאחדים לדרך אחת רבת מהמורות. למה צריך לחשוף על הכריכה האחורית את הקשר שבין השבילים הללו לפני הקריאה עצמה?
<mark>פיטר ג'יימס</mark> הוא אביו הרוחני של רב פקד רוי גרייס, מיודענו, איש המשטרה רב-ההצלחה של ברייטון והוב שבאנגליה. גרייס עצמו הוא איש עצוב, שאשתו ס