“#
חוק, את זה כולם יודעים, נועד להסדיר את החיים בחברה. בחברה מסויימת ידו של גנב שנתפס תיכרת. בעת העתיקה, אנס שנתפס חוייב לשאת לאישה את הסחורה שפגם (ובשני המקרים קראו לזה "צדק"...)
מוסר, מאידך, הוא עניין שונה. הוא בא להסדיר את החלקים שהחוק לא יכול להסדיר, ובחברות מסויימות כוחו עולה על כוחו של החוק. אני חושבת שהספר הזה עוסק במוסר. הוא בוחן מה קורה כאשר אנשים נתקלים באנשים עם מוסר שונה בתכלית מהמוסר שלהם. האם אפשר לישב את הסתירה? האם המוסר של האחד מנצח את זה של האחר?

בסיפור מצמרר מתאר פלניגן בכישרון רב אפיזודה לא מפורסמת במיוחד ממלחמת העולם השנייה. אדם קרוב אצל עצמו (ואצל מלחמותיו) ויש לנו די הרבה ידע על חלק מסויים מהמלחמה הזו, שקרה באירופה. על המלחמה באסיה ידעתי מעט ועל האירוע עליו כותב פלניגן ידעתי שום דבר. אלף שבויי מלחמה אוסטרלים (המבצע כלל גם עובדי כפייה אסייתים ושבויים מארצות אחרות) אולצו לבנות מסילת ברזל מתאילנד לבורמה. התווי היה קשה ומסובך – ג'ונגל, סלעים, נהרות. היפנים ניסו על שבויי המלחמה את ניסוי החמור: קיצצו עוד ועוד ממזונם, העלו עוד ועוד את נורמות העבודה, לא נתנו להם כלי עבודה, הקטינו עוד ועוד את המנוחה, לא איפשרו החלמה ממחלות ובאופן כללי ניהלו כלכלה ללא הפסדים. עד שהחמור מת.
חלק מהשבויים תיעדו בציורים את אימי תקופת השבי. הציורים מוצגים בשלושה מוזיאונים שהוקמו למטרה זו. אני לא רוצה להיות צינית, אבל המין האנושי טוב בתיעוד והנצחה כמו שהוא גרוע במניעת אירועים הראויים להנצחה. יופי לאמנות, גרוע לאלה שאיתרע מזלם להיות בין המונצחים.

לפי המוסר היפני הם למעשה עושים טובה לשבויים. מי שנתן לעצמו ליפול בשבי בחיים, כבודו רמוס וידוע שעם כבוד שהושפל טוב מותו של אדם מחייו. אם השבויים יבצעו את רצונו של הקיסר ויבנו את מסילת הברזל, חלק מהבושה תימחק, חלק מהכבוד יחזור. האוסטרלים, בעלי מוסר שונה בתכלית, צופפו שורות וניסו לשרוד תוך כדי עזרה לחלשים ולחולים, שהם פרטים חסרי ערך בעיני היפנים, כי הם לא מועילים למטרה. והמכות? האוסטרלים כמובן מתייחסים אל מכיהם כאל מתעללים סדיסטים. יש בספר כמה תיאורים קשים מאד לקריאה. היפנים, מהצד השני, לא מבינים את תגובת האוסטרלים. הם עצמם מצפים למכות מהבכירים מהם, מחונכים לקבל מכות והשפלה על כל טעות קטנה, אפילו אם לא טעו והבכיר סתם במצב רוח להכות ולהשפיל.

החלק האחרון של הספר, העוסק ב"מה קרה להם אחר כך", מדגיש, לדעתי, את נושא המוסר השונה של שני הצדדים, שלקחו חלק, שלא מרצונם, בפעילות הנוראה של השבי-עבדות-השפלה-מוות.

הכתיבה המעולה, (הספר זכה במאן-בוקר ב-2014) ממחישה את הסיפור ולא מאפשרת להסיט מבט או לחשוב על משהו אחר. לפעמים חשבתי שלאור הסיפור המבעית, אולי עדיפה כתיבה פחות טובה, שתקל קצת על הקורא המטולטל. קשה היה לי לקרוא את זה ולא הצלחתי להבין איך אפשר לשרוד דבר כזה. אני די בטוחה שלכתוב את זה גרם לסופר מצוקה קשה, לכל הפחות. קשה וכואב להתבונן בראי ולהגיד – אלה אחי, בני האדם, איתם אני חולקת קצת יותר מ 97% מה- DNA שלי.”

“ספר שכתוב טוב. פלנגן יודע לכתוב והספר בנוי היטב ומעניין.
אהבתי במיוחד את העובדה שפלנגן מאיר את המלחמה מהזווית האוסטרלית. גם הם היו שם. והם סבלו מאד מהיפנים. רק אלוהים יודע איך הם נשארו בחיים.מבחינה זו הספר מתחרה היטב עם ספרים אחרים מסוגו כמו "מלך עכברוש".
אבל זה רק חצי מהספר.
החלק החשוב יותר, לעניות דעתי, הוא החלק שמתייחס לחיים של הגיבורים ששבו לבתיהם אחרי המלחמה. גם האוסטרלים וגם הקוריאנים / יפנים.
זה חלק מעניין כי הוא מראה שאנשים מנסים לחזור לחיים "נורמליים" אבל המלחמה לא עוזבת אותם אף פעם. היא רודפת אותם ומייסרת אותם עד מותם. מי במוות שהוא עונש, מי במוות שגואל אותו מיסורי חייו האומללים.
ספר ששווה לקרוא.”

“אני מודה שאני לא היה לי בכלל בכלל מודעות על מה שמסופר פה בספר. הסיפור החשוב שיש פה זה על מלחמת העולם השניה על האוסטרלים שהיפנים לקחו אותם שבויים והעבידו אותם בשביל שיבנו מסילת רכבת מבורמה לתאילנד. הסיפורים שיש שם זה הכל אמיתי לפי מה שאמר לי קליינט אחד שדיברתי איתו ושהוא גדל באוסטרליה.

הוא מספר בספר על קבוצה של אנשים שהיו בהתחלה של המלחמה באיזור שלנו יעני במצרים ופה ובסוריה ואחר כך לקחו אותם למקומות אחרים ובסוף הגיעו להיות שבויים אצל היפנים. אחד מהם זה רופא והוא הגיבור הראשי של הסיפור הזה והוא גם נהיה המנהיג שלהם שמה בשבי. והיפנים מתנהגים איתם ככה שהרוב מאלה שהגיעו לשמה לא יחזרו יעני ימותו מהעבודה שגם לא היה להם אוכל כמעט וגם היו מתייחסים אליהם עם מכות וגם אפילו שחולים קשה ושיש שמה כל המחלות שכבר אין אצלנו אז היו מכריחים אותם לעבוד.

הוא כותב את הספר ממש טוב שהוא גם מספר על היפנים ונכנס בראש שלהם אז אתה רואה מזה שמה שאתה מחשיב בתור אכזריות בגלל שאתה גדלת פה זה לא חייב להיות ככה. אתה קולט שהם עושים את מה שעושים לפי התרבות שלהם ולפי מה שהם מחשיבים בתור כבוד והרבה פעמים אתה קולט שגם מה שהם עושים אחד לשני אפילו אם הוא יפני אז בעיניים שלך זה אכזריות.

אני חושב שהוא כתב את זה ככה שהוא חשב על אלה שיקראו שיצליחו לקרוא את זה ובשביל זה הוא ערבב בפנים גם סיפור של אהבה. אני חושב הוא עשה את זה בשביל שיהיה לך קצת אפשרות לנשום בתוך הזוועות שהוא מספר אז הוא עשה פרקים קצרים והוא מזיז אותך ממקום למקום ככה שאתה יכול להתארגן על עצמך בין לבין.

רק הסוף אני לא אהבתי אותו בגלל שלפי דעתי היה צריך לחתוך ממנו קצת. הוא מספר בסוף על מה שנהיה עם האנשים שנשארו משם גם היפנים וגם האוסטרלים. אם היה עושה את זה קצר זה היה מאה אחוז לפי דעתי אבל הוא הגזים קצת עם זה. לא נורא. בכל זאת אני חושב שטוב שאנשים יקראו את זה וידעו. מקסימום אפשר קצת לקפוץ על כמה עמודים שאתם מגיעים לסוף.”

“מסופר על דורינגו אוונס, רודף נשים כרוני ואהבתו הגדולה לאיימי שהיא אשת דודו.
במלחמת העולם השניה נופל בשבי היפנים ומפקד כרופא ובעל הדרגה הבכירה על קבוצת שבויים אוסטרליים
שבונים בתנאים תת אנושיים מסילה רכבת מתאילנד לבורמה .
החלק הבא של הספר מתאר את חייהם של אלה ששרדו את התופת של השבי היפני., וכן חייהם של שוביהם היפנים.
ספר מוזר קצת כי אין בו סיפור עלילה רציף אלא כאוסף סיפורים סביב בנית המסילה וחייו של דורינגו אוונס.
הספר כתוב בצורה נהדרת ובהירה עד ריאליסטית.
הערה לסיום הפריע לי שאין איזכור לפצצות האטום שהטילו האמריקאים על הירושימה ונגסקי.”