תסתכלו על התמונה של פיטר ג'יימס ותבינו אם מי יש לכם עסק. הוא זחוח, הוא בינוני, הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן, אבל אני לא מוותרת על אף ספר.
תבינו, מדובר ביצרן של רבי מכר רבי מתח, שבניגוד להרלן קובן, לדוגמה, עושה תחקיר רציני על כל נושא שבו הוא עוסק. לכן לא ממש שוכחים את הספרים שלו, למרות הכתיבה הממוצעת והבנאלית.
רוצים לדעת על שעוני יוקרה? על נעלי מעצבים, על סחר באיברים, על כלות אינטרנט מזויפות, על נשים שהן אלמנות שחורות, על מערכת המשפט הבריטית, בקיצור, אלה ספרי מתח עם ערך מוסף.
וחוץ מזה, איך אפשר שלא לחבב את רב פקד רוי גרייס, שאשתו סנדי נעלמת בספרים הראשונים ולבסוף מורישה לו ילד בעייתי בספרים המתקדמים. את קליאו היפהפייה, הפתולוגית, אשתו החדשה, את גלן ברנסון, שותפו חובב הקולנוע, את הצוות החוקר במחלקה כולל מפקדו קאסיאן פיו הנורא.
אחרי שלומדים להכיר אותם, אוהבים אותם, ולקרוא ספר של פיטר ג'יימס זה כמו לפגוש דודנים שלא פגשת מזמן.
לעיתים, כמו בספר הנוכחי, הפושעים ידועים ואין הפתעות, ובכל זאת הבטן מתהפכת ממתח. ג'יימס יודע לעבור מגיבור לגיבור בכל פרק, כמו תסריטאי טוב, ולהשאיר אותנו דרוכים כל הזמן.
מה שאני אוהבת אצלו, זו עבודת משטרה ריאליסטית, נטולת הילה. החוקרים מדשדשים, הרבה כיתות רגליים, בעיות בבית, הם לא שתיינים ולא שוטרים מלוכלכים, הם פשוט שוטרים טובים ומסורים.
בספר הזה, עבודת המשטרה נמצאת ברקע, וקשה לומר שהם מפצחים את התיק באיזה הבזק של הארה.
רוב הספר עוסק בעבודת המושבעים במשפט של סוחר סמים גדול (עורך דין במקצועו), שבו מאוימת אחת המושבעות שירצחו את בתה וחברתה בטיול בדרום אמריקה, אם האם לא תשכנע את שאר המושבעים להצביע נאט גילטי.
הסוף קצת מוזר ולא אמין, אבל למי אכפת, זה ספר ממכר כמו שאר הספרים בסדרה. רונדנית בטח תרוץ לקרוא, מורי בטוח שלא (אחרת מי יודע, יוציאו אותו מחוץ למחנה האינטלקטואלים) אבל אני קוראת ואקרא בהנאה מרובה.
בסוף הספר יש רשימת תודות לאיזה 558 איש וגם לאוסף של חיות מרשים. מעניין הקטע הזה של תודות. בספרים מתורגמים הסופרים נורא מנומסים.
ורק אגב, יש לפחות עשר שגיאות הגהה בספר.
לא יפה.
