ביקורת ספרותית על מפגש עם חוליית הבריונים - ספריה לעם #665 מאת ג'ניפר איגן
ספר טוב

---

סוף שנות השישים, האחות הגדולה עוזבת את הבית השמרני לטובת עבודה כדיילת, ברקע מתנגן Amrica של סיימון וגרפונקל. היא רוכנת לעבר אחיה הקטן ומגלה לו שהיא השאירה לו את אוסף התקליטים שלה (לד זפלין, ג'וני מיטשל, בוב דילן וכו') מתחת המיטה. 'It will set you free' היא לוחשת לו (הסרט ׳כמעט מפורסמים׳; Almost Famous, 2000).

(https://www.youtube.com/watch?v=vmVaCbxkd34)

הזמן הוא בריון. בריון חסר רחמים. בריון שאף אחד לא יכול לנצח. את זה מנסה איגן לפרוס לעינינו בעלילה רב-דורית שתחילתה בשנות השישים התמימות, במרכאות או שלא במרכאות, ועד ימינו אלה ממש, דור הפוסט-פוסט, דור העילגות המחשבתית, התזזיתיות, הוויראליות, והוירטואליות החובקת-כל.

כבר נכתב על הסגנון המדלג, המזגזג, המקדים את המאוחר, והמאחר את המוקדם. סגנון של עלילות קצרות, הנעות מדמות לדמות, מזמן לזמן ומתקופה לתקופה בשאיפה ליצור מבט פנורמי, ועם זה מפוקס. ראיתי שכתבו ש-13 פרקי הספר, כמוהם כרצועות של אלבום, כל רצועה נקראת בפני עצמה. הייתי אומר שמדובר בתקליט ויניל, כיאה לספר, ואיגן מסיטה את המחט בין חריצי הזמן בוירטואזיות א-ליניארית מפעימה, אבל כזו שדורשת קריאה רציפה ככל האפשר כדי לא לפספס את הדמויות ואת הקשרים שבניהם. ממפיק אגדי וחתיך לאדם זקן וגוסס, מנערת רוק זועמת לאמא לשלושה ילדים וממוזיקאי מוכשר להומלס שדג דגים על ההדסון.

הכתיבה שלה איכותית וממגנטת. היא חובקת שלושה-ארבעה עשורים אבל היא מצליחה לא רק לזגזג מהבחינה הסגנונית מתקופה לתקופה, ולהנכיח את האווירה הרלוונטית, אלא גם לנסות להצביע בפני הקורא על הפער הבין-דורי הזה: על השינויים התרבותיים, על חילופי הדורות ועל הפערים הבלתי נתפסים בחברה. מדור ילדי הפרחים שבעיקר חיפשו חופש מסמכות, מעריצות, ממלחמות, מכפייה, מדיכוי. לדור שנות האלפיים שגילה שאת החופש הזה לא תמיד קל למלא בתוכן.

שלא יובן לא נכון, זה לא סיפור פילוסופי, זו כתיבה על החיים, ועל מה שהזמן עושה להם, על מוזיקת רוק נוסטלגית, ועל אנשים אבודים, בודדים, מכורים, מחפשי תהילה, ואהבה, והכרה, ועצמיות.

הפרק האחרון הוא מרשים, מעמת את הדמויות עם העבר, ודווקא הדמות העלובה ביותר מגיעה לקתרזיס מטורף ולמין מעמד מיתולוגי ומצליחה להחיות את המיתוס מחדש בהופעה שתיהפך לאגדה אולי כמו וודסטוק: "כל מי שנכח שם באותו יום יודע לספר שההופעה התחילה באמת רק כשסקוטי קם על רגליו. ואז הוא התחיל לשיר שירים שכתב במשך שנים במחתרת, שירים שאיש מעולם לא שמע אותם ולא דבר דומה להם - "עיניים בראשי", "איקסים ועיגולים", "מי מביט הכי חזק" - בלדות על פרנויה ועל ניתוק שנעקרו מחזהו של אדם שניכר בו מיד שמעולם לא היו לו דף ולא פרופיל ולא נייד ולא ידני, שאינו מופיע במסד הנתונים של שום גוף, בנאדם שחי בין הסדקים במשך כל השנים, נשכח ומלא זעם באופן שכעת נתפס כדבר טהור. לא מקולקל".

אז אולי הזמן הוא לא רק בריון חסר רחמים. אולי הוא גם מביא קצת נחמה ופיוס. ומה באמת will set us free?

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על מפגש עם חוליית הבריונים - ספריה לעם #665