“על התלמוד כבר כתבתי כאן בעבר, בעיקר בעקבות ספרו של תא־שמע "הספרות הפרשנית לתלמוד", ובכל זאת, משיצא כעת ספר חדש על התלמוד בסדרת "ספרים משני עולם" של מאגנס – לא יכולתי שלא לחזור ולדון בו.
הספר נפתח כך: "מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד במרכזו של ארון הספרים היהודי... אך למרות תפוצתו וחשיבותו מדובר בטקסט שקשה להגדירו. זה ספר דתי, אך הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה. הוא מאורגן כטקסט המפרש חיבור קודם, המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות מפירושה לטובת דיונים ארוכים בנושאים אחרים, אגדות, סיפורים ופירושי מקראות. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? כיצד הפך להיות הספר הבסיסי ביותר בארון הספרים הלמדני? כיצד נקרא לאורך הדורות"? (מתוך ההקדמה).
הספר, שנכתב בידי שני חוקרים – אחד דתי ואחד חילוני – מחולק לשני חלקים עיקריים: הראשון עוסק בתלמוד עצמו, במקורותיו ובשלבי התהוותו; והשני מתמקד בהתקבלותו ובשיח הפרשני שהתפתח סביבו מעת חתימתו ועד המאה העשרים.

קשה לחשוב על יצירה עתיקה נוספת בתרבות העולמית — אולי מלבד התנ״ך — שסביבה נרקם רצף לימודי חי ומתמשך לאורך מאות רבות של שנים, בידי קהילות מגוונות כל־כך, הפועלות בתרבויות שונות ובשפות שונות. ובכל זאת, אחד הדברים המרתקים הוא שלמרות העיסוק האדיר בתלמוד, תהליך היווצרותו עדיין לוט בערפל.
התלמוד מורכב משכבות של דיונים וחומרי מסירה שהתפתחו והתגלגלו במשך כ־300 שנה, פחות או יותר, מסוף המאה השנייה ועד סוף המאה החמישית — פרק זמן אדיר. לצורך המחשה נסו לחשוב על יצירה שהייתה יוצאת לאור היום אחרי שהחלה להיכתב חמישים שנה לפני הכרזת העצמאות של ארצות־הברית.
מכל מקום גם אם את מסגרת הזמן הכללית אנו מכירים, כמעט שאין לנו מושג מי ערך את התלמוד, מי ליקט את החומרים הקדומים, ומי עיצב את "הסוגיה התלמודית" כפי שהיא כתובה לפנינו כרצף לינארי — אף שמבט מעמיק מגלה שהיא תוצר של עשרות, ולעיתים מאות, שנות דיון בבליות וארץ־ישראליות. מי ארגן את כל החומר הזה? מי שימר אותו לאורך התקופה ומי הביא אותו לידי צורה חתומה?

אני לא מתיימר לקבוע מסמרות, אבל נדמה לי שכל מי שלמד תלמוד בצורה רצינית, לצד תחומים הומניים וריאליים אחרים, מכיר את הייחוד העמוק של חוויית הלימוד התלמודי. יש משהו בכתיבה, בארגון החומר, בתמציתיות, ברמת ההפשטה, במקוריות ולעיתים גם באבסורד ובקפיצות — שילוב שקשה למצוא במכלול אחר של טקסטים עתיקים. זהו מבנה מחשבתי־ספרותי חמקמק, שקשה לכמת או להסביר למי שלא פגש בו באופן בלתי־אמצעי, והוא מעניק ללימוד התלמוד אופי שאין דומה לו במסגרות לימוד אחרות. אגב, אנקדוטה מעניינת ומעוררת מחשבה שלמיטב זכרוני לא נזכרת בספר: הספר היהודי היחיד שנותר לנו מתקופת התלמוד הוא – התלמוד.

נחזור לספר שלשמו התכנסנו. הספר שואף להציע תיווך לקורא המשכיל אל מול היצירה התלמודית הענפה. הפרק הראשון מתמקד ביחידה הבסיסית של התלמוד — הסוגיה התלמודית — ודן במבנה, בתכנים, בסדר ובטרמינולוגיה הבסיסית שלה. הפרק השני מרחיב את הדיון לתוכן ולאידיאולוגיה של התלמוד, כולל יחסו למשנה, השימוש באנלוגיות ויצירת קטגוריות מופשטות, וכן התייחסות ראשונה להבדלים ולקשרים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. הפרק השלישי עוסק בהתפתחות ההיסטורית של הסוגיה, תוך התמקדות בחומר האנונימי הרב המצוי בתלמוד — מה שכונה אצל חכמי ימי הביניים "סתם הגמרא", כלומר "חומר המילוי", מילות הקישור, שאלות, תהיות, ובאופן כללי הדבק שהופך את הסוגיה מאוסף של אימרות וציטוטים ומקרים לרצף נרטיבי אחד. החומר הזה הוא ה"אחראי לאורכו ולפיתוליו של הדיון התלמודי, לסטייה מן המשא ומתן וגם לחזרה לנושאי הדיון הראשוניים" (עמ' 133).
זהו אם כן החלק הראשון של הספר העוסק בתלמוד עצמו. הפרקים הבאים עוסקים בתהליך ההתקבלות של התלמוד בעולם היהודי.

הפרק הרביעי עוסק במאות השנים הראשונות שאחרי חתימת התלמוד בימי גאוני בבל, שרב הנסתר בו על הגלוי, עד כדי כך שלא ברור לגמרי מתי בדיוק עלה התלמוד על הכתב כיצירה שלמה וחתומה ועד מתי הוא שונן ונלמד בעיקר בעל פה. למעשה, אלמלא אגרת שנשתמרה מסוף המאה העשירית היינו לוטים בערפל גמור באשר לאותם שנים עלומות. באותה איגרת, שנכתבה כתשובה לשורת שאלות לגבי ההיסטוריה של התלמוד, מפרט כותב האיגרת, רב שרירא גאון, את דורות חכמי התלמוד והסבוראים (החכמים שחיו אחרי חתימת התלמוד) דור אחר דור כולל ציון שנות פטירתם המדויקות. באותה איגרת ממשיכה סקירתו לחכמי הגאונים שהחלו לכהן במאה השביעית לספירה ועד לזמנו של כותב האיגרת.
עד אותה תקופה, המאה התשיעית והעשירית, התלמוד ופרשנותו היו באחריותו הבלעדית של המרכז הבבלי וגאוני בבל, וההלכה בעולם היהודי ניזונה בעיקר מהתשובות שנשלחו מגאוני בבל לתפוצות היהודים. בהמשך הפרק מתארים הכותבים את ההשערות לגבי יציאתו הראשונית של התלמוד מהמרחב הבבלי המצומצם והסגור יחסית אל מרחב אגן הים התיכון מערבה — למצרים, לאיטליה ולצפון אפריקה — בעקבות שינויים דמוגרפיים בעולם היהודי ובהשפעת כיבושי האסלאם ותהליכים עולמיים נוספים. בתקופה זו החלו להיכתב הפירושים השיטתיים הראשונים לתלמוד בצפון אפריקה ובאיטליה.
בפרק הבא, החמישי, עוסק הספר בהתקבלות התלמוד באירופה המערבית, קרי צרפת ואשכנז (גרמניה) ועד אנגליה של ימי הביניים ובהמשך התפתחות הפרשנות לתלמוד שמחוץ לגבולות בבל, כשגולת הכותרת היא פירושו של רש"י לתלמוד, ולאחר מכן פירושי בעלי התוספות וחכמי ספרד הראשונים, ויצירת הקורפוס האדיר של הרמב"ם בנסיון לקטלג ולארגן את כל הידע ההלכתי מתוך מרחבי ופיתולי מאות ואלפי הסוגיות והדיונים התלמודיים הענפים.
הפרק מסתיים בהדפסת המסכת הראשונה של התלמוד בשנת 1484. בשנים הראשונות של הדפוס הודפסו רק מסכתות בודדות, כנראה לפי דרישה, אך בשנת 1520 החל בוונציה פרוייקט שאפתני של הדפסת כל התלמוד, הכולל את התלמוד במרכז ואת פירוש רש"י ובעלי התוספות משני צידי הטקסט התלמודי. הפרוייקט הסתיים כעבור שלוש שנים, ומאז ועד היום צורת הדף שופצה והתעדנה אך לא השתנתה כמעט בכלל, כך שמאז ועד היום ההפניות נעשות לפי מספור הדפים שנקבע בהדפסה ההיא. וצורת דף התלמוד הידוע עד היום היא פרי אותה הדפסה בוונציה של ראשית המאה ה-16.
הפרק השישי והאחרון עוסק בתלמוד בעת החדשה: בהתפתחות שיטות הלימוד המתקדמות, בהתרחקות זמנית מהתלמוד לטובת חיבורים מסכמים, ובחזרה אליו בהמשך ביתר שאת בלימוד מעמיק קטגורי ומופשט, ועד לייסוד "הדף היומי" בראשית המאה ה-20 ולביאורי התלמוד האחרונים של שטיינזלץ ושוטנשטיין בשנים האחרונות. הפרק מתאר גם את מחקר התלמוד של המשכילים הראשונים ואנשי "חוכמת ישראל", ובהמשך את התפתחות הדיסציפלינות האקדמיות באוניברסיטאות במחלקות למדעי היהדות, שהספר שלפנינו גם הוא ענף מענפיהם המאוחרים.

עוד כמה מילים על הספר עצמו. הספר כתוב בצורה ידידותית לקורא המשכיל, ומנסה להציג את התלמוד כפי שהוא — בלי ייפוי או בחירת סוגיות "נוצצות". לצד כל טענה, מושג או מהלך היסטורי מופיעות דוגמאות פרטניות מתוך התלמוד עצמו. בסוף כל פרק מצויה רשימה לא קצרה של ספרים ומחקרים רלוונטיים לנושאי הפרק, בנוסף לביבליוגרפיה הענפה בסוף הספר, כמקובל.

אם לסכם בכמה שורות. זהו מבוא מעמיק, ברור ואמין לאחת היצירות המרכזיות בתרבות היהודית. הוא נותן לקורא תמונה רחבה של תולדות התלמוד והתקבלותו, מבלי לוותר על דוגמאות טקסטואליות ועל דיוק מחקרי. מדובר ביצירה מושקעת וייחודית, מתגמלת, מעניקה חומר רב למחשבה ופונה לקהלים מגוונים ביותר. היא יכולה להעניק מבוא שיטתי ומעמיק לקוראים שלא למדו מימהם דף גמרא אחד, ולתת פרספקטיבה והקשרים נרחבים ללומדים ותיקים וגם למי ששוחה היטב בים התלמוד האינסופי.”