****


אולי בגלל שאני בן שתי דקות לארבעים, התקופה המהורהרת הזאת שתוקפת גברים, על פי השמועה, וגורמת להם לעזוב את הבית בשביל ברמנית בת עשרים, לקחת שיעורי טיסה או לקנות אופנוע כבד, ובכלל לחשוב מה לעזאזל, ולמה. כן, אולי בגלל זה הספר הזה הצליח לגעת בי בשמונה מאות דרכים שונות.
אני בפאניקה על זמן. תמיד הייתי. מודע לזמן שעובר, שאני עושה את מה שאני עושה, שילדים גדלים בו נורא מהר ואנשים מבוגרים מזדקנים ממש פתאום, ואני בעצמי מגלה להפתעתי שהזמן, הזמן הבנזונה הזה מגיע גם אליי, או כמו שרומז שמו של הספר, הזמן הוא כנופייה של בריונים, שאסור לוותר להם, אסור לתת להם לנצח, אבל בכל זאת, מתי שהוא, כמה שנתחמק, הם יתפסו אותנו אחרי בית הספר וינקנקו לנו את הצורה.

על הכריכה כתוב "זוכה פרס פוליצר 2011", שזה צריך להספיק בדרך כלל. זוכי הפוליצר שקראתי היו תמיד ספרים טובים (בניגוד, איכשהו, ל"בוקר") - אבל את הספר קניתי, מיה קולפה, דווקא בגלל מה שכתוב על גב העטיפה. סוף סוף משהו אינטיליגנטי ומסקרן, לא בומבסטי ולא מעניק ספויילרים מטונפים בעמידה בחצר.

והתחלתי לקרוא. וישר מההתחלה, דפיקות לב. כל כך מדוייק ולא מתיימר, כל כך טבעי וכן ועצוב עם הומור ופגיעות מרה וקצב נכון. כן, זה בהחלט ספר של פעם בשנתיים-שלוש. ספר נכון. הוא כמו מארג רחב-יריעה בארבעה מימדים, שהרביעי שבהם, הזמן, תופס באופן טבעי את החלק הנרחב והמשמעותי מכולם. בכל אחד מהפרקים המוקד הוא על דמות אחרת מאותו סיפור גדול, סיפור שדואה מעל הספר כמו ציפור גדולה וקצרת רואי, פעם מתקרבת לכאן ופעם לשם, תופסת מישהו בשנות ההתבגרות המביכות והמבולבלות שלו ואז טסה קדימה רק כדי להיווכח, כבדרך אגב, איך, שלושים ארבעים שנים אחר כך, אותה דמות משתנה ומתעצבת במשעולי החיים, נוגעת כאן ונוגעת שם, מפוכחת, ממורמרת או שוכחת מה היתה ואיך הגיעה להיות מה שהיא.
לא פעם ניסיתי לדמיין שכל מה שקורה סביבי הוא הצגה. כמו ב"המופע של טרומן". שכולם שחקנים, מעמידים פנים, רק סביבי. תמיד היה לי קשה כל כך לנטוש את החלום-בהקיץ הזה ולהבין שזה לא כך. שהחיים ממשיכים מסביבי גם בלי שאהיה שם. כאילו ברגע שאני יוצא מהחדר, דמויות המשנה שישנן בו אינן צונחות ארצה כמו בובות בתיאטרון-בובות, ושלא רק בזכותי יש לכולן קיום.
למעשה, כולנו דמויות, בסיפור הגדול הזה של החיים. אצל אלה, אנחנו דמויות ראשיות, חשובות, ואצל אחרים, אנחנו רק נוגעים בשוליים, תפקיד משני שבמשני. אנחנו נכנסים אל הבמה רק כדי לומר משפט אחד ולצאת מיד.

האמת היא שאולי אני לא יודע מה להגיד על הספר הזה, חוץ מזה שהוא עשה לי קשרים בבטן. הוא לא עצוב מדי, או משעשע, או קודר או מפחיד. המחשבות שהוא עורר בי היו חמקמקות כחלומות, ועלה בידי רק לתפוס אותן בקצה זנבן, ולא ממש להחזיק ולרכב עליהן, כמו מחשבות אחרות מספרים אחרים. הן התפתלו וברחו, מותירות בי תחושה עמומה של משהו יקר ערך ששכחתי מהו ואבד עם הזמן.

זה הזמן המהורהר הזה, אולי.


****

עד גיל מסויים אנחנו חיים לנצח. עד אותו גיל אין לנו ספק שהחיים שלנו - והמראה שלנו - לעולם לא ישתנו. אנחנו רואים רק את עצמנו ואת הדומים לנו. אנחנו לא רואים זקנים. חולי וזיקנה לא שייכים לעולמנו. נערים יכולים לאתר את בן גילם בתוך המון הומה אדם. ראייתם מסננת את כל "המבוגרים" ומעלימה את המיותר. והנעורים מבזבזים בלי הכרה את נכסי הנעורים - את הכושר, הבריאות והיופי. רק כשאתה עובר גיל מסויים אתה מתחיל להבין שהחיים הם בני חלוף. פתאום אתה רואה חולים, תשושים, זקנים. לפעמים אפילו צריך להיות בקרבתם ומבין שככה גם החיים שלך יסתיימו.

הספר הזה כל כך אמריקאי. לאו דווקא בגלל המוסיקה, שמְתָאָרֶכֶת אותו וגם הופכת אותו ל"מגניב". הוא אמריקאי בגלל כל המסביב: כל ההתנהלות התזזיתית, הצורך הנואש להישאר צעיר ומעודכן, הרדיפה חסרת התוחלת אחרי הצעירים ועולמם התרבותי, ההבנה שאי אפשר לחיות אם אתה לא צעיר ומגניב. החשש מפני ה"לוזריות" ואי הגשמת החלום האמריקאי. הרדיפה חסרת הנשימה אחרי העולם התרבותי והגופני של צעירים, אחרי זכרונותיהם וחייהם.

בגלל הביקורת המצויינת של אלון הישגתי וקראתי את הספר (תודה!). אבל את הביקורת שלו אהבתי יותר מאשר את הספר. בתחילה ממש נשאבתי. הוא הצליח להפתיע ולרתק אותי במבנה חדש שלא היכרתי - מבנה שאינו כרונולוגי, והדמויות שלו אינן במרכז, כל דמות מוארת ממספר זוויות בתקופות שונות ולפעמים היא ראשית, לפעמים היא שולית או סתם זיכרון לא ממוקד. זה היה מרתק ושונה אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שהסופרת מאד התאמצה לכתוב ספר "מיוחד" ו"שונה". והתחלתי להרגיש שהיא עושה מניפולציה. גם איכות האפיזודות מהן בנוי הספר היתה לא אחידה ברמתה. חלקן היו נפלאות וחלקן משמימות.

הכתיבה נהדרת לפעמים. היצירתיות מרשימה לפעמים. אבל בסופו של ספר נשארתי בהרגשה תפלה. לא מספיק, לדעתי, לעשות פירוטכניקה, לנפץ את ההקשרים הרגילים ואפילו לנבא את העתיד (נבואה חסרת שאר רוח ולא מפתיעה, כך הרגשתי...) אבל מסתבר שזה כן הספיק לועדת פרס פוליצר. שיהיה.

הספר זוכה פרס פוליצר (זה לא בהכרח אומר משהו אבל זה בטח מפתח ציפיות). קשה לי מאוד לסכם על מה הספר הזה. כל פרק הוא כמו סיפור בפני עצמו. הסיפורים חופפים זה את זה ויש להם דמויות משותפות - ולכולם יש קשר לבני, מנהל חברת תקליטים, או למזכירתו סשה. הפרקים שזורים זה בזה, אבל הם לא בתבנית ליניארית כלשהי. קשה לעקוב, במיוחד מכיוון שהסיפורים קופצים בין דמויות שונות וגם בין תקופות זמן שונות.
זה אומר שצריך לקרוא בתשומת לב רבה (אולי אפילו להכין רשימה). אם עוזבים את הספר וחוזרים אליו אחר כך, זה מה שאני עשיתי, זה מסבך את העניינים וקשה להבין מה קורה.
למרות הקושי שלי לעקוב אחר חלק מהדמויות, הספר הזה מציג כתיבה מיוחדת (יש בספר קטע אחד מאוד מקורי שמורכב כולו משקופיות פאוורפוינט). ניתן להבין ולקנא מדוע הוא זכה בפרס כה יוקרתי, ומדוע הוא בולט. קשה לחשוב על ספרים אחרים שאני יכול לחשוב עליהם שדומים לספר הזה מבחינת היקף ומבחינת מבנה מוזר (לפחות עבורי).
בספר יש מגוון דמויות: בני מנכ"ל חברת תקליטים מיושנת, נאחז בימיו בלהקת פאנק בתיכון ומסרב להזדקן. יש נער צעיר שהולך לאיבוד במופעים של גדולי הרוק, כי שם הוא מוצא את קצב הזמן. יש את סשה, נערת פאנק צעירה המועסקת על ידי בני. הנוף הבדיוני מדהים ולא משעמם. כל פרק הוא מנקודת מבט שונה ומספר סיפור אחר. ככל שהרומן מתקדם, כל החלקים מתחילים להתחבר כשהזמן נוכח בהם תמיד.
רבות מהדמויות הן איכשהו חלק מתעשיית המוזיקה, ודרך המוזיקה מודגם האופן שבו אנו משתנים ככל שאנו מתבגרים. דמויותיה הצעירות, המתבגרות, מתעניינות במוזיקה בצורה רגשית מאוד, כמו לנגן מוזיקת פאנק בקול רם. בהתחלה מוזיקה היא כיף, חלום - אחר כך הדמויות המבוגרות יותר מתעניינות במוזיקה יותר כקריירה. חלק מהדמויות מוצאות הצלחה, אחרות לא, אבל מעטות מאוד מהן מזדקנות כפי שהן מצפות.
הסיפורים חושפים את חייהן הפנימיים של הדמויות המתמודדות עם מגוון רחב של מצבים ואירועים, ורבים מהם אינם מאושרים במיוחד. קשה לקרוא אותו בהתמדה, והוא מעורר תגובה רגשית קשה. הוא מראה את הפיצול בין המסיכה שכל דמות מקרינה, לבין החלקים הנסתרים של עצמה שהיא לא נותנת לאף אחד לראות.
ככל הנראה משמעות שם הספר מוצג כשאחת הדמויות אומרת "הזמן הוא בריון" - לא לגמרי ברור למה הוא מתכוון, אבל מתברר ככל שקוראים את הספר מדוע הזמן הוא "בריון" - ככל שהדמויות מתבגרות, הן מוותרות על החלומות, והרצונות שלהן.
נראה לי שהספר מזכיר לנו (אם צריך להזכיר לבני גילי...) את רעיון שהזדקנות היא כואבת. על האופן שבו מבוגרים, בני נוער וילדים מעבדים ומאבדים את עולמם. הספר מדבר בעיקר על כשלונות ואפשרות לקוות שמשהו יסתדר ו"יהיה טוב".
בסך הכל, זה רומן שאני ממליץ עליו, הוא יגרום לכם לחשוב.

זה מתחיל בשירותים של מסעדה. סאשה רוחצת ידיה ומבחינה בתיק שהשאירה בחוץ האישה שמשתינה בתא הסמוך. האמון העיוור של אישה כזאת במקום כמו ניו יורק מרגיז אותה והיא גונבת את ארנקה. אם כי זה לא מדוייק , סאשה היא קלפטומנית.
אין באמת דמות ראשית בספר הזה , הוא מורכב מסיפורים שבכל אחד מהם ניצבת דמות אחת עיקרית , לעיתים זו דמות שהיתה משנית בסיפורים קודמים או דמות חדשה שמאירה זויות חדשות של דמויות שקדמו לה , אבל סאשה היא הדמות הכי קרובה לכך וגם הדמות האהובה עלי בספר.
קראתי כבר כמה ספרי קולאז ( נערה , אישה , אחר לדוגמה ), אני אוהב את הסגנון הזה שגוזר סיפורים מזוויות שונות, בסגנונות שונים ובזמנים שונים . אני תמיד תוהה למה הזוויות הללו נבחרו, למה הדמויות הללו, הסצינות הללו והזמנים האלו. קצת כמו השאלה איך בונים אלבום תמונות ואיך אומרים דברים בלי להגותם. אין לי דרך לדעת , אני לא מכיר את כל האפשרויות שנשקלו. אני יכול להגיד שיחסית חוליית הבריונים פה היו עדינים ואולי לא הייתי בוחר בסיפורים כאלו לשם כזה. זו לא ביקורת – יותר הגיג.

שמעתי על הספר, אבל הוא לא באמת היה ברשימת קריאה שלי. מה שהקפיץ אותו היה כשגילו לי מה סגנונו ומיהם חוליית הבריונים ( זה לא סוד אבל תגלו לבד ) ושגניפר איגן מגיעה לפסטיבל הסופרים בירושלים שאוטוטו מתחיל. מה שסגר את בחירתו היה שהוא נכנס לי לכיס האחורי של המכנס ולכן התאים לטיול שעשיתי. הוא בילה איתי בפיליון.

אני לא יודע למה אהבתי את הספר , כלומר לא יודע להצביע מה בו עובד לעומת אחרים. הוא אמריקאי ומתעסק חלקית במוזיקה שני דברים שאני די נרתע מהם, אבל הוא לא מרגיש ככזה ( אפילו בפרק שמדבר על הפוגות ) , יתכן שזו הדרך הנינוחה שהוא עובר בין הסיפורים וכמובן הכתיבה. הפרק של אליסון היה נפלא בעיניי בעיקר בניגוד שהוא עושה לשם הספר. קשה לי להעריך תרגום אבל לפי הפרק האחרון נראה שיואב כ"ץ עשה עבודה נפלאה.

בני כמה אתם?
הגעתם כבר לשלב הזה בחיים, שבו אתם מתחילים להשחיר משבצות בגיליון החלומות והתוכניות וכל הדברים שיום אחד תעשו ותהיו?
לא כי כבר עשיתם אותם. כי הם כבר לא יקרו, וכבר אין לכם ברירה אלא להודות בזה.
הגעתם כבר לשלב הזה, שבו הילדים שלכם נראים לכם פתאום ענקים, כמו אליס בארץ הפלאות אחרי שנגסה בפטריה, כאילו בבת אחת הם צמחו, הזרועות, הרגליים, הכל התארך פתאום, ואיפה הפעוטות השמנמנים עם החיוך הקונדסי שהמיס אתכם, היום הם ממיסים אתכם במיליון דרכים אחרות, אבל לאן נעלמה הגירסה המקורית שלהם, ואיך כל כך מהר?
וכשמביטים במראה מגלים פתאום שגם אתם - גם אתם נראים פתאום מאוד... בגילכם. שזה די צפוי בסך הכל, חוץ מזה שגילכם הוא לא עשרים ושתיים וחצי כמו שהייתם מצפים שיהיה, ומתי זה בעצם הספיק להתרחש?

הזמן הוא ביריון, גורסת התמה המרכזית של הספר הזה, ואנו נידונים להיפגש איתו שוב ושוב.
הספר כתוב בצורה שמשרתת היטב את התמה הזו.
כל פרק מתאר דמות אחרת, הקשורה באופן זה או אחר לדמות מפרק קודם. הפרקים לא מסודרים בסדר כרונולוגי, הסיפור קופץ קדימה ואחורה בזמן והקורא צריך להרכיב את הפאזל ולהבין מה קרה למי ומתי. יש גם שימוש נרחב בטכניקות של כיווץ והרחבה: תיאורים ארוכים של תקופות קצרות ואז קטעים תיאוריים קצרצרים שמסכמים פרקי זמן ארוכים, הטרמות פתאומיות שמבשרות לנו שמישהו יתאבד או יתחתן ויהיו לו שלושה ילדים, כל אלה מבטאים את חוסר היכולת שלנו לתפוס את הזמן, להבין אותו, לאלף אותו.

לכאורה, הספר הזה היה אמור לתפוס אותי בגרון בתנועת חניקה ביריונית, לצבוט, להרטיט. משהו.
אבל דווקא התוכן פחות הצליח להניע אותי לחוש את טעמה המריר של הפגישה הזאת, עם חוליית הביריונים.
אולי בגלל שהעולם המתואר בו, עולם המוזיקה, רוק, סמים, נטיות אובדניות והרסניות לרוב, אינו מוכר לי.
אולי בגלל שבסופו של דבר, הזמן עובר על כולנו, גם על בורגנים משעממים עם שלושה ילדים ומשכנתא שאף פעם לא עשו סמים, לא גנבו כדי לשרוד, לא נסעו לספארי באפריקה עם מאהב עשיר, לא ניסו להתאבד ולא כתבו יומן בשקופיות פאוור פוינט (טוב, זה לא קשור. אף אחד לא כותב יומן בכתוביות פאואר פוינט, זה רעיון כאילו מגניב ובלתי משכנע בעליל). ומהספר הזה עולה איכשהו הרושם, שאם לא עשית אף אחד מהנ"ל, לא כל כך מעניין מה כן קרה לך ומה כן עשית במהלך הזמן שעבר עליך. לא שווה להשקיע צער על זמן שעבר בצורה כ"כ בנלית ומשעממת.
ולזה בודאי שאני לא יכולה להתחבר.
ספר מעניין, שכתוב היטב ובטכניקה מאוד מעניינת, אבל בי, לפחות, הוא לא הצליח לגעת.

סוף שנות השישים, האחות הגדולה עוזבת את הבית השמרני לטובת עבודה כדיילת, ברקע מתנגן Amrica של סיימון וגרפונקל. היא רוכנת לעבר אחיה הקטן ומגלה לו שהיא השאירה לו את אוסף התקליטים שלה (לד זפלין, ג'וני מיטשל, בוב דילן וכו') מתחת המיטה. 'It will set you free' היא לוחשת לו (הסרט ׳כמעט מפורסמים׳; Almost Famous, 2000).

(https://www.youtube.com/watch?v=vmVaCbxkd34)

הזמן הוא בריון. בריון חסר רחמים. בריון שאף אחד לא יכול לנצח. את זה מנסה איגן לפרוס לעינינו בעלילה רב-דורית שתחילתה בשנות השישים התמימות, במרכאות או שלא במרכאות, ועד ימינו אלה ממש, דור הפוסט-פוסט, דור העילגות המחשבתית, התזזיתיות, הוויראליות, והוירטואליות החובקת-כל.

כבר נכתב על הסגנון המדלג, המזגזג, המקדים את המאוחר, והמאחר את המוקדם. סגנון של עלילות קצרות, הנעות מדמות לדמות, מזמן לזמן ומתקופה לתקופה בשאיפה ליצור מבט פנורמי, ועם זה מפוקס. ראיתי שכתבו ש-13 פרקי הספר, כמוהם כרצועות של אלבום, כל רצועה נקראת בפני עצמה. הייתי אומר שמדובר בתקליט ויניל, כיאה לספר, ואיגן מסיטה את המחט בין חריצי הזמן בוירטואזיות א-ליניארית מפעימה, אבל כזו שדורשת קריאה רציפה ככל האפשר כדי לא לפספס את הדמויות ואת הקשרים שבניהם. ממפיק אגדי וחתיך לאדם זקן וגוסס, מנערת רוק זועמת לאמא לשלושה ילדים וממוזיקאי מוכשר להומלס שדג דגים על ההדסון.

הכתיבה שלה איכותית וממגנטת. היא חובקת שלושה-ארבעה עשורים אבל היא מצליחה לא רק לזגזג מהבחינה הסגנונית מתקופה לתקופה, ולהנכיח את האווירה הרלוונטית, אלא גם לנסות להצביע בפני הקורא על הפער הבין-דורי הזה: על השינויים התרבותיים, על חילופי הדורות ועל הפערים הבלתי נתפסים בחברה. מדור ילדי הפרחים שבעיקר חיפשו חופש מסמכות, מעריצות, ממלחמות, מכפייה, מדיכוי. לדור שנות האלפיים שגילה שאת החופש הזה לא תמיד קל למלא בתוכן.

שלא יובן לא נכון, זה לא סיפור פילוסופי, זו כתיבה על החיים, ועל מה שהזמן עושה להם, על מוזיקת רוק נוסטלגית, ועל אנשים אבודים, בודדים, מכורים, מחפשי תהילה, ואהבה, והכרה, ועצמיות.

הפרק האחרון הוא מרשים, מעמת את הדמויות עם העבר, ודווקא הדמות העלובה ביותר מגיעה לקתרזיס מטורף ולמין מעמד מיתולוגי ומצליחה להחיות את המיתוס מחדש בהופעה שתיהפך לאגדה אולי כמו וודסטוק: "כל מי שנכח שם באותו יום יודע לספר שההופעה התחילה באמת רק כשסקוטי קם על רגליו. ואז הוא התחיל לשיר שירים שכתב במשך שנים במחתרת, שירים שאיש מעולם לא שמע אותם ולא דבר דומה להם - "עיניים בראשי", "איקסים ועיגולים", "מי מביט הכי חזק" - בלדות על פרנויה ועל ניתוק שנעקרו מחזהו של אדם שניכר בו מיד שמעולם לא היו לו דף ולא פרופיל ולא נייד ולא ידני, שאינו מופיע במסד הנתונים של שום גוף, בנאדם שחי בין הסדקים במשך כל השנים, נשכח ומלא זעם באופן שכעת נתפס כדבר טהור. לא מקולקל".

אז אולי הזמן הוא לא רק בריון חסר רחמים. אולי הוא גם מביא קצת נחמה ופיוס. ומה באמת will set us free?

בעיני לא הרבה תחושות יכולות ההשתוות לתחושת הסיפוק וההזדהות מקריאת ספר מעולה. לבסוף קריאה מנצחת כמעט הכול. ככה אני חושב. ובספרים טובים יש גאולה והם בהחלט יכולים לתקן את העולם.
אלה ימים קשוחים בעבודה ובחיים. והרבה מחוות חיים מאזנות טובות התפוגגו, ברים עם ברזי בירה נעלמו, מסעדות טובות הפכו להיות זיכרון עבר. והכי נעלמה התרבות.
אין על תנועה של הופעה טובה כשאתה נמס בתוכה ומתמסר לצלילים, אני משוגע על תיאטרון שלצערי התפוגג ונשכח. ועדיין סרט קולנוע כשאתה יושב קרוע עיניים למול מסך ענק זה משהו שלא ידעתי עד כמה געגוע יהיה לי אליו.
אז לצערי נותרה העבודה הקשוחה. ושמחות קטנות לרוץ מול הים או בשדות, ולשמחתי המזג אויר נפלא. לכתוב המון וכן גם להיות שקוע בתקופת פרסום הספר החדש שלי. אבל בסוף היום תמיד הכי אני קורא ספרים, נשכב על המיטה הרחבה ומתמסר. אני נמס מקריאה שמתקיים בה סוג של חיבור בין הקורא לכותב .
מפגש עם חולית הבריונים הוא ספר ענק, זהו ספר על זמן שמתעתע בנו והתעסקות בזמן החולף. הזמן הוא בריון והוא למעשה גיבור הספר. הזמן מתעתע, הזמן משמיד והוא לפרקים מרכך ולרגעים רבים אויב. אבל תמיד הזמן דופק שעון.
הספר רווי בקולות שונים וכל פרק הוא מעין סיפור בפני עצמו עם קשרים לסיפור הקודם. אין בספר ובסיפור הרבה חוקים כתובים. יש בו סופרת בוטחת, חתיכת קברניט המשיטה ספינה בביטחון.
הסיפור מתרחש בעולם המוזיקה של שנות השמונים עד שנות האלפיים שהוא עוגן הסיפור אבל הבסיס היא הבדידות ומה הזמן עושה לנו. ואין עולם שנוזל בו הזמן כמו עולם המוזיקה.
אני מאד התרגשתי מהספר, אני גם מאד אוהב את הסופרת מאז הספר הנהדר חוף מנהטן.
זה בהחלט לא ספר שיגרתי או קל לקריאה. הוא ספר שדורש מעט התמסרות. וחשיבה חשופה ופתוחה.

נשארתי עם הדוקטור מרטנס של סאשה. כבר כמה שנים אני שואלת, איך, איך העפתי את הצהובות שלי. ועכשיו גם הבנות שלי שואלות אותי את זה. ואין לי ספק שאני לא היחידה פה – לך היו ירוקות, ולך סגולות, נכון? וגם אתן העפתן אותן. וזה כל הסיפור, לא? זאת חוליית הבריונים.
אחלה ספר. קראתי אותו באחת, בלי להניח, נפרדתי ממנו בצער כשהוא נגמר. כתוב כל כך טוב! אמין מאוד, מרתק מאוד, טכניקת האפיזודות שמשתלבות זו בזו עובדת מעולה. מצאתי בו את עצמי ומצאתי בו את הדור שלי, מילדות עד עכשיו, למרות שהוא כל כך אמריקאי (וכל כך ניו יורקי). ויש בו הבזקי- תיאורים, במיוחד של הורות, שהם קורעי לב.
אז מה בכל זאת מה מחסר ממנו את הכוכב החמישי? אולי תחושת so what? קלה בסיומו. אולי אלה הדילוגים מסיפור לסיפור ומדמות לדמות, שמפחיתים את מידת ההכרות וההזדהות שלי עם הדמויות. רציתי עוד מהן.
(וללא ספק - הציפיות הגבוהות מידי שבאתי איתן, כרגיל. ימותו הציפיות.)
ועוד משהו: הדבר הכי מבריק בספר הזה הוא השם שלו. ולא בגלל הזמן, אלא בגלל המפגש איתו, וההלם שהמפגש הזה גורם. כל יום, ובמיוחד בימי הולדת ובראש השנה. שנה טובה.

מעטים הספרים שגורמים לי דרכם להסתכל על החיים שלי בצורה אחרת. שמצליחים לעורר בי מחשבה מאוד עמוקה, וליישם אותה במציאות.
הספר הזה משתייך לאותה רשימה מצומצמת של ספרים.

הספר עוסק במספר דמויות, שהזמן מחבר ביניהן. כל אחת מן הדמויות מתוודעת לצדדים הפחות נעימים שהזמן משפיע עליהן. הזמן מתואר בו כחוליית בריונים, ובעיניי אין תיאור מדוייק יותר מזה.

אז איך הספר הזה גרם לי להסתכל על החיים שלי קצת אחרת?
פשוט מאוד. במהלך הקריאה, הבנתי שחוליית הבריונים "תראה לי מה זה" אם אני אמשיך לקרוא. במילים אחרות - הבנתי שהזמן הוא דבר נורא יקר, שאין סיבה לבזבז את הזמן היקר שלי בספר המבזבז הזה, ועדיף שאנצל את הזמן שיש לי לקריאת ספרים טובים יותר. פחות מתפלספים, פחות דרמטיים (ומכבידים לקריאה, במקביל), פחות הולכים סחור וסחור ושופכים הרבה מילים על כלום, פחות טכניים ו"לפי הנוסחה" (ספרים שכתובים לפי הנוסחה הם, בעיניי, ממש משעממים וחסרי כל ייחוד), פחות ספרים כמו הספר הזה.
כי אם אמשיך לקרוא ספרים כאלה, יקרה לי מה שאלון דה אלפרט חושש ממנו יותר מכל - א. אני אזדקן ב. האפוקליפסה תבוא