ביקורת ספרותית על חפצים חדים (2015) מאת גיליאן פלין
ספר לא משהו

---

חפצים חדים. רואים את האור האדום הרך הזה? זאת נורת האזהרה שלכם שנדלקת.
אולר יכול להיות רהיט מגולף ביד אומן. מחט יכולה להיות שמלת נשף מפוארת. מספריים יכולות להיות גזירות נייר מקושטות. פינצטה יכולה להיות גבות מעוצבות להפליא. סכין יכולה להיות ארוחת גורמה. לכל חפץ חד יש שימוש חיובי ויפהיפה. לכל אחד מטרה שראוי לחפש.
אבל מי שמחפש 'חפצים חדים' לא מעוניין באף אחת מהתוצאות הללו. האדם שעולה מהכריכה של הספר מסתובב ברבחי החדר, לבדו, אחוז טירוף בחיפוש להוט ונואש אחר 'חפצים חדים'. לא משנה מהו אותו חפץ, העיקר שיהיה חד. הוא מחפש משהו שיכול לדקור, לפצוע, לפגוע. חפצים חדים זה חיתוך עצמי, זה התאבדות. לכן נורת האזהרה, למקרה שתהיתם.
דעות קדומות הן לא דבר נחמד, ולכן לרוב אנחנו נוטים לתת לספרים מטרידים כאלו הזדמנות יחידה לפחות. אז אנחנו קוראים את הספר רק כדי לגלות שהוא בדיוק מה שציפינו. ומכיוון שזה כל כך ברור מהשם של ספר, לא נראה לי שזה בגדר הספוילר לומר שאכן, גיבורת הספר חותכת את עצמה. כלומר הייתה. נוסף על כך היא שתיינית, פאסיבית בצורה מעוררת חלחלה ובאופן כללי רעת לב למדי.
כמו שהספר הוא הסטיגמה של עצמו, כך גם כל הדמויות הן התגלמות הסטיגמות של עצמן. העיתונאית מרחיקת הלכת, שחוזרת אל עיירת הולדתה הכול-שליו-פה-תמיד בעקבות סדרת רציחות מזעזעת. הנרצחות מושלמות מקסימות נהדרות הכי שבעולם. המשפחות השכולות השבורות למה-שמישהו-ירצה-לפגוע-בבת-המדהימה-שלי. הבלש החתיך החסון שבא להתיר את סבך התעלומה וטוב נו אנחנו יודעים לאן זה הולך. כל דמות נמצאת בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, אומרת בדיוק את מה שהיא צריכה לאמר בכל פעם, קדה קידה לקהל וחוזרת אל מאחורי הקלעים.
האמת היא שזה מאפיין של מותחנים, שזה הז'אנר הספרותי הכי פחות מוצלח מבין כל אלו שאני מוכנה לקרוא. הטווית התעלומה דורשת הזנחה של צבעוניות ואמינות הדמויות לטובת התמקדות בקצב העלילה ובמינון מדויק של רמזים מטרימים. אבל הרמזים המטרימים תמיד ברורים מדי, וזה מאוד מתסכל לדעת מי הרוצח איזה חמישים עמודים לפני שהגיבור מבין. וקצב העלילה הוא אסון בספר הזה, כמו נהג חדש שעדיין לא הבין לגמרי מה קלאץ' אמור לעשות. והדמויות דפוקות לחלוטין, גם ביחס למותחן.
המשפחות האלה, שתמיד תוהות לגבי האובדן שלהן- למה שמישהו יעשה דבר כזה? פשוט בא לי לצרוח עליהם שזה לא משנה. כי רוצחים אותנו כאן כל שני וחמישי והמניע ידוע לכל, נצעק בראשי חוצות, מרוסס בגרפיטי, נלעס שוב ושוב בדיונים, ממלא עיתונים וספרים לאין ספור וזה לא משנה. לא קשה לראות שהידיעה לא נותנת מזור כלשהו לשכולים. התרגלנו שידע זה כוח, שהידע עוזר לרפא אותנו, אבל זה נכון רק עד גבול מסוים, כי לפעמים פשוט אין תרופה.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על חפצים חדים (2015)