"הילדים השתהו גם הם במקום- רוחות רפאים בלונדיניות קטנות שנלכדו בלימבו שבין עצלות וטיפשות. הילדה היפה אולי עוד תסתדר. אבל גורלה של הילדה האמצעית, החזרזירה הקטנה שדשדשה כעת בטשטוש אל החדר, נגזר ללא ספק לסקס תלותי ולהתקפי זלילה. הבן היה מהסוג שיימצא בסופו של דבר שותה אלכוהול במגרשי חניה של תחנות דלק. ילד מהסוג הכעוס והמשועמם, כמו אלה שראיתי בדרכי לעיירה."

כך מתארת פלין את ילדיה של הנחקרת. רוע תאמרו. שיפוטיות. ואכן, אלו תכונות שפלין נטעה עמוק בליבה של הגיבורה שלה- עיתונאית צהובונים במדור הפשע שחוזרת לעיירת הולדתה הנידחת-ווינד גאפ, בכדי לסקר שורה של מעשי רצח ילדות. תוך כדי, היא תגלה מחדש כמה דברים לא נעימים על עצמה ועל המשפחה שלה, בלשון המעטה.
למרות מה שכתוב על הכריכה, אני לא בטוח שהסיפור הזה הוא סיפור על רצח. הוא גם לא סיפור על משפחה. כלומר, יש שם משפחה ויש שם רצח, ויש שם בעל חדש ואחות מתה ואחות מתבגרת שחצי מהזמן שקועה בהזיות מסמי מועדונים, אבל זה לא ספר על משפחה.
יש שם גופות של ילדות רכות ותיאורים מזוויעים ובלש שמנסה לפתור את התעלומה, אבל זה לא ספר על רצח.
לדעתי, זהו ספר על העיירה עצמה-ווינד גאפ. היא הפרוטגוניסטית והאנטיגוניסטית . היא הרוצח והיא הבלש. זו היא, ולא הדמויות. היא שנאנסת במסיבת תיכון רוויית אלכוהול. היא שלוחצת על ההדק. היא שהכדור מרסק את ליבה.

פלין מציירת לנו ציור אמין כמעט כמו שהוא מזעזע של עיירה שכוחת אל בתחילת המאה ה21- מהנחל השקט שעובר לידה, דרך חבורת התיכוניסטיות בלונדיניות המרושעת ועד לבנות עשירים מזדקנות שירשו את הונו של אביהן ומאז לא עשו יותר מידי.
הדמות הראשית היא ללא ספק העיירה. האנשים שמעטרים את הסיפור, כולל העיתונאית שמנקודת מבטה מסופר הסיפור, הם למעשה הדמויות המאירות. מקהלה אם תרצו, למונולוג מכשף על עיירה פצועה ומדממת, שרבות הלשונות הרעות בה, ורבות עוד יותר הידיים הרעות.
השיפוטיות של העיתונאית היא בסך הכל אלומת האור של הפנס באמצעותו מבקשת פלין לחשוף אותנו לעיירה ולנפשות הפועלות בה.

הקלישאה השחוקה מדברת על כך שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו.
במסע הזה העיתונאית תתעמת עם הטענה הזו, ואולי גם תוכיח אותה כנכונה.

הספר מספר על כתבת צעירה בשם קמיל. היא ברחה מהעיירה בה גדלה לפני שנים כדי להתנתק מהחיים האכזריים שחייתה, ולהתחיל חיים חדשים.
כעבור שנים, קמיל נאלצת לחזור לעיירה בגלל המאמר שהיא צריכה לפרסם. קמיל, שעשתה הכל כדי להתנתק מהעיירה הזו, מצאה את עצמה חוזרת לשם בלית ברירה.

אני באופן אישי לא כל כך אהבתי את הספר. זה היה... דפוק מדי. לא הספר עצמו, אלא העיירה. אני שונאת את העיירה הזו. אני לא בטוחה איך להסביר את זה, אבל תוך כדי קריאת הספר, אני פשוט... הרגשתי רע. בדיוק כך. הייתה לי תחושה רעה וחסרת מנוחה. העיירה הזו, האנשים שגרים בה, הדרך בה הם חיים. הם חסרי אלוהים. הם אכזריים. הם צבועים ושקרנים. זה פשוט כל כך, כל כך דפוק. אם הייתי גרה שם, כנראה הייתי מתאבדת. ואני לא צוחקת.

וקמיל, כל כך שבורה מבפנים, כה מעוותת, כל כך מצולקת, תרתי משמע. היא הייתה מצולקת מהרגע שנולדה בעיירה הזו. אבל זו בדיוק הבעיה - כולם מצולקים בגלל העיירה הזו.

אני לא בטוחה כמה כוכבים אני באמת רוצה לתת לספר הזה. אחרי הכל, זה היה די מעניין. אבל כמו שאמרתי, הספר הזה גרם לי להרגיש כל כך רע. וגם אחרי שסיימתי את הספר - התחושה הרעה נותרה שם ולא נתנה לי מנוחה. הסיום נגמר טוב, אבל באופן אישי לא הרגשתי טוב, הספר המשיך להטריד אותי גם לאחר שסיימתי לקרוא אותו.

הסיבה היחידה שהספר הזה מקבל 3 כוכבים ולא פחות, היא בזכות כתיבתה של פלין. היא כותבת בצורה מדהימה, והיא ראויה למאה כוכבים רק בשביל הכתיבה שלה.

זהו ספר מאותו סוג ש"אם לא קראת אותו, לא קרה כלום". נכון, הוא בסדר. הוא בסדר כי יש בו טיפה מתח, הרבה בלבול ובעיקר "טוויסט בעלילה". הרבה רגשות אשם והאשמה של ההורים, הרבה תסביכים, מעט פסיכולוגיה בגרוש, ו... אה! צריך להיות פה גם סיפור בלשי. אולי גם קצת מתח...
בקיצור - אם אין לכם משהו אחר לעשות - זה בסדר. אם יש - אל תרוצו לבזבז את זמנכם על הספר הזה דווקא.

קריאת הספר הזאת טלטלה אותי. הוא עוסק בנושאים לא קלים בכלל. רצח של ילדות קטנות, מוות במשפחה, הפרעות נפשיות ומשפחה בהפרעה.

קמיל פריקר עיתונאית שעובדת ב״דיילי פוסט שיקגו״ חוזרת לעיירת ילדותה ווינד גאפ. עיירה במיזורי, די שקטה בדרך כלל שפקדה אותה מקרה רצח של ילדה צעירה, אן נאש. הגופה נמצאה חסרת שיינים לאחר שעקרו אותן, חנוקה בחבל כביסה וזרוקה על גדת נחל של מים רדודים. ואם זה לא מספיק עוד ילדה נעדרה עכשיו, נטלי קין. קמיל חוזרת לעיירה שגדלה בשביל לכתוב כתבה על האירועים שמתרחשים בה.

הגופה של נטלי נמצאת יומיים אחרי החיפושים, בסמטה בעיירה בין שני חנויות. עקורת שיניים וחנוקה, סיבת המוות חנק. פריקר מתחילה לחקור את הנושא מאחורי הרציחות. תוך כדי היא נפגשת עם אנשים מילדותה והעבר חוזר אליה, הבית שגדלה בו, אמה הקשה והנורא מכול, אחותה הקטנה שמתה מתחלואה מגיל קטן.

קמיל לא יציבה נפשית, צריכה להתמודד עם כל השדים מהעבר ועם עבודתה העתונאית על רציחות מזעזעות. יש לה אחות חורגת חדשה שלא פגשה מעולם בשם אמה, היא בת 13. אבא חורג שלא התעניין בה אף פעם. ואמא שאף פעם לא אהבה אותה באמת.

חפצים חדים הינו ספר שלופת אותך ולא עוזב עד שתסיים אותו ותגלה מי הרוצח. יש שיאמרו שזה ספר חולני, אני מסכים. הכתיבה שלו מהפנטת וגרמה לי לצחוק כמה פעמים. זה הספר השני של גיליאן פלין שאני קורא לאחר ״נעלמת״. זהו הספר הביכורים שלה והרבה יותר נהנתי ממנו מ״נעלמת״, אני ממליץ עליו בחום.

חפצים חדים. רואים את האור האדום הרך הזה? זאת נורת האזהרה שלכם שנדלקת.
אולר יכול להיות רהיט מגולף ביד אומן. מחט יכולה להיות שמלת נשף מפוארת. מספריים יכולות להיות גזירות נייר מקושטות. פינצטה יכולה להיות גבות מעוצבות להפליא. סכין יכולה להיות ארוחת גורמה. לכל חפץ חד יש שימוש חיובי ויפהיפה. לכל אחד מטרה שראוי לחפש.
אבל מי שמחפש 'חפצים חדים' לא מעוניין באף אחת מהתוצאות הללו. האדם שעולה מהכריכה של הספר מסתובב ברבחי החדר, לבדו, אחוז טירוף בחיפוש להוט ונואש אחר 'חפצים חדים'. לא משנה מהו אותו חפץ, העיקר שיהיה חד. הוא מחפש משהו שיכול לדקור, לפצוע, לפגוע. חפצים חדים זה חיתוך עצמי, זה התאבדות. לכן נורת האזהרה, למקרה שתהיתם.
דעות קדומות הן לא דבר נחמד, ולכן לרוב אנחנו נוטים לתת לספרים מטרידים כאלו הזדמנות יחידה לפחות. אז אנחנו קוראים את הספר רק כדי לגלות שהוא בדיוק מה שציפינו. ומכיוון שזה כל כך ברור מהשם של ספר, לא נראה לי שזה בגדר הספוילר לומר שאכן, גיבורת הספר חותכת את עצמה. כלומר הייתה. נוסף על כך היא שתיינית, פאסיבית בצורה מעוררת חלחלה ובאופן כללי רעת לב למדי.
כמו שהספר הוא הסטיגמה של עצמו, כך גם כל הדמויות הן התגלמות הסטיגמות של עצמן. העיתונאית מרחיקת הלכת, שחוזרת אל עיירת הולדתה הכול-שליו-פה-תמיד בעקבות סדרת רציחות מזעזעת. הנרצחות מושלמות מקסימות נהדרות הכי שבעולם. המשפחות השכולות השבורות למה-שמישהו-ירצה-לפגוע-בבת-המדהימה-שלי. הבלש החתיך החסון שבא להתיר את סבך התעלומה וטוב נו אנחנו יודעים לאן זה הולך. כל דמות נמצאת בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, אומרת בדיוק את מה שהיא צריכה לאמר בכל פעם, קדה קידה לקהל וחוזרת אל מאחורי הקלעים.
האמת היא שזה מאפיין של מותחנים, שזה הז'אנר הספרותי הכי פחות מוצלח מבין כל אלו שאני מוכנה לקרוא. הטווית התעלומה דורשת הזנחה של צבעוניות ואמינות הדמויות לטובת התמקדות בקצב העלילה ובמינון מדויק של רמזים מטרימים. אבל הרמזים המטרימים תמיד ברורים מדי, וזה מאוד מתסכל לדעת מי הרוצח איזה חמישים עמודים לפני שהגיבור מבין. וקצב העלילה הוא אסון בספר הזה, כמו נהג חדש שעדיין לא הבין לגמרי מה קלאץ' אמור לעשות. והדמויות דפוקות לחלוטין, גם ביחס למותחן.
המשפחות האלה, שתמיד תוהות לגבי האובדן שלהן- למה שמישהו יעשה דבר כזה? פשוט בא לי לצרוח עליהם שזה לא משנה. כי רוצחים אותנו כאן כל שני וחמישי והמניע ידוע לכל, נצעק בראשי חוצות, מרוסס בגרפיטי, נלעס שוב ושוב בדיונים, ממלא עיתונים וספרים לאין ספור וזה לא משנה. לא קשה לראות שהידיעה לא נותנת מזור כלשהו לשכולים. התרגלנו שידע זה כוח, שהידע עוזר לרפא אותנו, אבל זה נכון רק עד גבול מסוים, כי לפעמים פשוט אין תרופה.

קמיל פריקר, משאירה את עברה הקשה בעיירת וינד גאפ מאחור ואת הזמנים במוסד פסיכיאטרי ויוצאת לחיים חדשים ככתבת זוטרה בצהובון ה"דיילי פוסט" בשיקגו. באחד הימים העורך שלה קורא לה לחדרו ומבקש ממנה לחזור לעיירה ממנה היא "ברחה" ולסקר רצח של ילדה והיעלמות של אחרת. היא אוזרת עוז, לוקחת את מטלטליה ויוצאת למסע נפשי מפרך.

כשהיא מגיעה לעיירה היא מבינה למה היא כל כך רצתה לצאת משם. המשפחה השלטת והמוזרה שלה – האמא, האבא החורג והאחות למחצה מראים לה שאין היא שייכת למקום וכך גם שאר תושבי העיירה שמסרבים להכיר במציאות ולשתף פעולה. היא מנסה בכל כוחה להוציא משהו לציטוט מכל מי שנקרה בדרכה ולשווא.

אט אט היא מצליחה ליפול שוב אל תוך העבר שלה ואל המחלה הפרטית שלה ומנסה להתמודד עם כל הפחדים והטראומות שחוותה כילדה, היא מתחברת לשוטר שאינו בן העיירה ויחד הם מנסים להגיע לאיזשהו קצה חוט שלו יתן את הפתרון בתיק ולה יתן משהו לכתוב עליו.
עם עבור הימים קמיל מגלה דברים שאולי עדיף שהייתה מדחיקה ומשאירה כנעלמים, היא מבינה שהעיירה שבה גדלה היא גיהנום אחד גדול ושאומנם הכל יפה מבחוץ מבפנים הכל רקוב ושהמשפחה שלי היא סיוט הרבה יותר גדול ממה שזכרה. והכל מגיע לשיא אחד גדול לקראת סוף הספר.

למען האמת אני מהרבע השני של הספר חשדתי בדמות מסוימת שבסופו של דבר התברר גם שהיה צדק בדבריי, עם זאת בעמודים האחרונים פשוט קיבלתי סטירה בדמות טוויסט מטורף שזה בעצם הטוויסט שהגדיר את הספר הזה לספר מעולה בעיני אנשים רבים. אני אישית (ויסלחו לי כל אלו שהתלהבו ממנו מאד) לא נפלתי מהכיסא גם לא כשגיליתי את האמת. הספר בנוי טוב בכך שהוא משלב את דרכו לאמת בשלושה רבדים – המשפחה של קמיל, בעיותיה של קמיל והאמת על העיירה ועם זאת לא הצלחתי לחבב אותו יתר על המידה.

בכל מקרה, זה ספר מתח סביר בהחלט, מומלץ לחובבי המתח הפשוט.

החלטתי לקרוא את הספר לאור הביקורות שקראתי, ולמרות שלא התחברתי לסדרת הטלוויזיה ששודרה על בסיסו. אני מוצא את הכתיבה מרתקת, וכך נוצר ספר מתח בלשי 'רגיל' עם איכות כתיבה ספרותית גבוהה.

הדבר הכי מפחיד בספר בשבילי היה שאני מכירה מישהו שדומה לאמא מהספר. סיפורים כאלו לא ממציאים והם נמצאים בכל מקום.
הייתי אוהבת את הספר יותר עם הסוף שלו לא היה מהיר כל כך ודבר כזה כמעט תמיד הורס לי ספרים טובים.

חפצים חדים" של גיליאן פלין. הוא ספר מתח מצוין, כתוב בצורה סוחפת ומותחת ממש עד העמוד האחרון. לקראת הסוף המתח הופך לאימה ממש

קמיל פריקר היא עיתונאית צעירה, שהשתחררה לא מכבר מאשפוז פסיכאטרי. היא נשלחת לעיירת ילדותה כדי לסקר שתי רציחות של ילדות קטנות.

הביקור והסיקור מעוררים שדים מרבצם ואת השאר תקראו בעצמכם.

זהו ספר הביכורים של גיליאן פלין ובעיניי הוא יותר טוב מ"נעלמת" שלה.

דמותה של קמיל מעוררת הזדהות ומכמירת לב, עוררה בי רצון להושיט יד אל בין הדפים ,לחבק אותה ולהבטיח שהכל יהיה בסדר, ובו זמנית רציתי להגיע כבר אל סוף הספר ולהרחיק ממני את אמה האיומה ובכלל להתרחק בעצמי מהעיירה הזו שמרכזת בתוכה כל כך הרבה רוע.
אם אתם כמוני חובבי ספרות מתח שיש בה יותר מסתם אקשן- כן, לקרוא ומהר!