ביקורת ספרותית על בגן חיות הטרף - דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי מאת אריק לארסון
ספר מעולה

---

טירגארטן:
הגן הקסום שהופך לזירת חיות הטרף

על ספרו של אריק לארסון "בגן חיות הטרף" (מאנגלית: יניב פרקש), הוצאת בבל
מאת : משה מאלר

הנס תומסן, צעיר ששירת כקצין קישור בין משרד החוץ ללשכתו של היטלר, היה האדם שחולל את נקודת המיפנה – את המהפך בדעות – אצל מרת'ה דוֹד, בתו המצודדת של שגריר ארצות הברית בברלין. כאשר הניחה מרת'ה על הגרמופון את תקליט השיר של הוֹרְסְט וֶסֶל, ההמנון הנאצי ששמעה במצעד פלוגות הסער בנירנברג, קם תומסן על רגליו בפתאומיות, צעד אל הגרמופון וכיבה אותו: "זאת לא מוזיקה שמשמיעים בכינוסים מעורבים ובקלות דעת. אינני מוכן שתשמיעי את ההמנון שלנו, עם כל המשמעות שלו, במסיבת חברה".
מרת'ה דוֹד הוכתה הלם. "הבית היה שלה, המסיבה היתה שלה, ויתר על כן – היה זה שטח אמריקאי. היא היתה רשאית לנהוג שם כרצונה."
"כמי שהורגלה כל חייה בחילופי דעות חופשיים", כתבה מרתה דוֹד, "אווירת הערב הזה זעזעה אותי ונראתה לי כמעין הפרה של ההגינות ביחסי אנוש."
עד אותו יום היתה מרת'ה דוֹד מעריצה מתלהבת, אם לא מושבעת, של החברה הגרמנית ושל התרבות הגרמנית. על אף היחסים הדיפלומטיים המתוחים בין מדינתה – ארצות הברית – לבין המדינה המארחת, גרמניה, בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר, מסתובבת מרת'ה דוד כשיכורה המוקסמת מיופייה של ברלין ושואפת לקרבה הנאה מכל רגע בטיוליה בשדרות הטירגארטן ואונטר דן לינדן היפהפיות. דומה, שלא היה משהו בעולם שיוכל לערער את הערצתה לאידיליה הגרמנית, אף לא השמועות העקשניות בדבר שילוחם של "מתנגדי המשטר" למחנות ריכוז דוגמת דכאו, לצורך "מעצר הגנתי".
מעשה פעוט, לכאורה, של הקצין הזוטר תומסן, הוא שחולל את המיפנה וזעזע עד היסוד את מרת'ה האמריקאית. המעשה הזה פתח לה פתח לראות נכוחה את הסכנה הנשקפת לעולם מהמשטר הנאצי. המעשה חשף בפניה את דמותו האמיתית של השטן הנאצי. וכל כך למה? משום שהיתה זו פגיעה בה-עצמה! כל עוד שמעה מרת'ה סיפורי זוועה אודות התנהגותם האכזרית של הנאצים כלפי אחרים, היה באפשרותה להתעלם, להרגיע את פחדיה ולומר לעצמה: "עזבי, זה לא אמיתי. או שזה מוצדק, או שהיתה לכך סיבה טובה". כשאנו שומעים על מעשי התעללות בקרבן חסר ישע, בפרט כשמעשי ההתעללות נעשו מצד גורמים רשמיים האוחזים ברסן השלטון והמשטר, נוטים אנו לומר לעצמנו: "שוטרים בוודאי אינם מתעללים סתם כך. חיילים הינם תמיד שומרי חוק. כפי הנראה, ההוא גרם זאת לעצמו. הסתבך במשהו, והביא צרה זו על ראשו".
מה-שאין-כן כאשר "נוגעים לאדם בכפתור", כשפוגעים בציפור נפשו. או אז נכנס לתמונה האינטרס העצמי, הנגיעה האישית. או אז הוא מתעורר בתמיהה ואף בזעם: "מה, עשו זאת לי? האמנם, העזו לפגוע בי? – לא הייתי מאמין!" מאותה שעה ואילך הוא עובר לצידו השני של המיתרס. הוא חדל לעמוד מנגד בשילוב ידיים ובעצימת עיניים. הוא אינו יכול עוד לומר "מה לזה ולי?" מכאן ולהבא הוא נאלץ לנקוט עמדה ברורה וחד משמעית, ולפתע הוא משמיע את קולו ברמה, את מחאתו בריש גלי: "עד כאן!"
הכומר הפרוטסטנטי מרטין נימלר (Martin Niemöller) מחה, בשירו "לא הרמתי את קולי", נגד ההתעלמות, העמידה מנגד והשתיקה של הרוב הדומם לנוכח התחזקות הנאציזם:
"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי.
באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני..."
כל עוד לא פגעו בה, אישית, היו הגרמנים יפים, תרבותיים ומקסימים בעיני מרת'ה דוד, המשקיפה שהגיעה מבחוץ כתיירת, כאורחת. משעה שהעז קצין נאצי לגעת בתקליט "שלה", להפר את זכות הפרטיות "שלה", להיכנס לתחום "שלה", חל המהפך: הגרמנים שוב אינם כה יפים, שוב אינם כה אדיבים ומתורבתים. פרצופם החייתי, הטורפני, השתלטני נגלה לעיניה. אם מסוגל קצין נאצי לגזול את זכותי להשמיע שיר זה או אחר כאוות נפשי, אם מסוגל הוא לפגוע בחירות הפרט שלי, אזי נכונה אני כבר להאמין שגרמניה אינה עוד נאורה כפי שחשבתי. נכונה אני להאמין שמשטר אפל, רודני, צר ואכזר השתלט על גרמניה ומאיים להשתלט על העולם כולו!
ספרו המקסים של אריק לארסון, בתרגומו המצויין של יניב פרקש, מרתק לכל אורכו. תיאור זה של "פרשת הגרמופון" מיטיב להמחיש מה מביא את הבריות לזנוח את ההתעלמות ואת השתיקה ולנקוט עמדה של התנגדות לרוע אם לא של לחימה ממשית בו.

» ביקורות נוספות של משה
» ביקורות נוספות על בגן חיות הטרף - דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי