"יריתי באבא".
זה שמו של הספר האוטוביוגרפי שלפנינו.
האם רצח יכול להיות מוצדק? האם עשויה להיות הצדקה כל שהיא לנטילת חייו של אדם? ברור שכן, הרג מתוך הגנה עצמית. בא להורגך - השכם להורגו. אבל כשלא מדובר בהגנה עצמית מיידית, האם אפשר להצדיק רציחת אדם? השאלה הזו צצה ונשאלת לאורך קריאת ספרה המחשמל של סטייסי לנרט.
סיפורה האותנטי והכואב לא שיכנע את המושבעים ואת שופטי בית המשפט. אלו פסקו לה מאסר עולם לכל החיים בעוון "רצח מדרגה ראשונה". כך דרשה התביעה.
מושל המדינה, שנבחר 18 שנים לאחר שסטייסי ירתה באביה באקדח ה-0.22 שלו, סבר אחרת, והורה על משפט חוזר, בו זוכתה סטייסט מכל אשמה.
"וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר! אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ - כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים פרק כב, פסוק כו). פסוק זה מהתורה מתייחס לנערה הנאנסת. אמנם הפסוק מתייחס לזיכוייה של הנאנסת מעונש מוות, ולא לזיכוייה מעונש מאסר, אולם מעניינת עד מאוד ההקבלה בין מעשה האונס לבין מעשה רצח: התורה מתייחסת לאנס כאל רוצח נפש, לא פחות.
מערכת המשפט האמריקאית באותן שנים גילתה אטימות גמורה ואדישות לסבלותיה של בחורה בת שמונה עשרה, שבמשך עשר שנים נוצלה באכזריות בידי אביה, לצורך סיפוק מאווייו המתועבים. אמרנו 'אביה'? גם שאלת האבהות נשקפת לאורך כל הספר. מי הוא 'אב' אמיתי - האם די באבהות ביולוגית כדי להיחשב לאב? משפטית, כן. ומה בנוגע לשאלה המוסרית? אב שנוהג כמפלצת, אב שאינו ראוי לשאת בתואר 'בן אדם', האם ראוי הוא להיקרא 'אבא'? ואכן, לאורך תקופות ארוכות בחייה, חדלה סטייסי להתייחס לאביה כאל 'אב'. בתקופות האפלות שלו, הוא היה פשוט "תום".
הבעייה המוסרית מתעצמת יותר לנוכח העובדה שאותו "תום", אביה הביולוגי של סטייסי, היה גם האדם היחיד בחייה שאהב אותה באמת, שידע להעניק לה תשומת לב, שידע להקשיב לרחשי לבה. כשלא היה שתוי, כמובן. בימים הטובים ההם, רוותה סטייסי נחת ואושר בזרועותיו של אביה האוהב. הוא לא היה אז "תום" עדיין, אלא פשוט "אבא". והיכן 'אמא' בכל הסיפור הזה?
שאלה לעניין. היתה אמא, ועודנה קיימת. אולם, האם ניתן לכנות אשה-מקרר בשם "אמא"? אשה ששתי בנותיה אינן מעניינות אותה יותר מקליפת השום, אשה שפרט לקריירה פיננסית ולבילויים "מן הצד", לא מעניין אותה דבר, גם לא לנוכח סבלות בנותיה - האמנם "אמא" היא? אמה של סטייסי לא היתה נציב מלח. היא היתה נציב קרח.
וסטייסי, היא גיבורת הסיפור והיא גם המספרת, בגוף ראשון, את סיפורה הנורא - לא למען עצמה ירתה באביה. כל ההתעללויות המתמשכות של "תום" בבתו הבכורה לא היה בהן בכדי להניע אותה לפעולה מעשית. הקש ששבר את גבה של סטייסי היה כשנוכחה לדעת שאביה מתחיל להתעלל גם באחותה הצעירה, חסרת ההגנה, כריסטי. כשאמא מבלה בחלקו המרוחק של העולם בזרועותיו של גבר מזדמן, כש"תום" המכהן כאבא נתון כל-כולו לטיפה המרה ולגילוי העריות האובססיבי שלו כנגד בנותיו, נאלצת סטייסי ליטול את החוק - ואת האקדח של אביה - לידיים, וברגע של תיסכול עצום לוחצת על ההדק.
מדוע סטייסי לא פנתה קודם לכן לרשויות הרווחה, למשטרה, לסבה ולסבתה? לא נשיב על שאלה נוקבת זו כעת. נשאיר את השאלה פתוחה למענך, הקורא. נציין אך זאת: לשאול את השאלה הזו, זה בערך כמו לשאול מדוע "הלכו היהודים כצאן לטבח" לכבשני אושוויץ. זו שאלה אשר עובדתית אין לה מקום, משום שהם לא הלכו כצאן לטבח. הם עשו כל מה שהיה באפשרותם לעשות, בתנאים האיומים בהם היו נתונים. מעל ומעבר למה שהיה באפשרותם לעשות. סטייסי ניסתה. רצתה. מדוע לא היה באפשרותה לעשות יותר? זאת תגלו במהלך קריאתו של ספר זה, שקשה להניחו מן היד.
הנקודה אותה התקשיתי ביותר להבין, והיא אכן שיא הכאב שבסיפור זה: סטייסי! מדוע לא סיפרת? מדוע לא גילית? למה לא חשפת את סיפורך הנורא, אותו את חושפת כעת בפני קוראייך - באותם ימים גורליים בהם עמדת בפני החקירה המשטרתית, בימים בהם ניצבת לפני השופט וחבר המושבעים? אילו רק היית פותחת את פיך ומספרת ולו במעט מכל מה שעבר עלייך, אילו רק היית חושפת בפניהם את מסכת ההתעללות הזוועתית שעברת, לבטח היו מזדהים עם סבלך ועם כאבייך, לבטח היו מקילים בדינך ואולי אפילו מזכים אותך מכל אשמה.
לכל אורכו של הספר (כמעט) קשה לקורא להבין מה חסם את סטייסי מלחשוף את סיפורה בשלבים מוקדמים של ילדותה, או בעת שעמדה בפני חקירות המשטרה. לדבריה, הלקסיקון שלה כבחורה צעירה לא כלל מילים כה קשות שיש בהן בכדי לחשוף את כל מה שעברה. האמנם? לדבריה, גם בפני אמה נמנעה מלחשוף את אשר עבר עליה. האם באמת היתה הסיבה לכך אך ורק קרירותה ואדישותה של אמה? הספר מעלה מחשבות והרהורים, שייתכן שישנם דברים המסתתרים מתחת לפני השטח, דברים שאותם סטייסי נמנעת מלחשוף אפילו בפני הקורא?
נראה, שבתת-מודע רצתה סטייסי להישפט ולרצות עונש מאסר בכלא. ייתכן שהסיבה לכך היתה בכדי לכפר איכשהו על המעשה שעשתה. כך עולה מדבריה בפרק "כן או לא". רק בתום חמש עשרה שנות כלא - היא מודה - התחיל לשעמם לה שם. תמה לה תקופת החוייה. קשה להאמין, אבל מסתבר שהיא ראתה את שנותיה הראשונות בכלא כתקופה של חוויה. כך או כך, בשלב זה היא עושה תפנית ומשנה כיוון. שלושה דברים מגלה אדם בהיותו במאסר, כך היא מסיקה: האחד - הוא מגלה את האלוקים. שנית, הוא מגלה את היופי שביכולת למחול לאחרים [במקרה של סטייסי, היא מוחלת לאביה על כל מה שעשה לה. "סלח להוריך ושקם את חייך", כך מכנה זאת פרופ' אדיר כהן בספרו]. שלישית, היא מגלה את האפשרות למחול גם לעצמה. קתרזיס או משהו בדומה לזה - סטייסי עוברת תהליך של טיהור עצמי וניקוי מתחושות האשם הקשות שליוו אותה עד כה.
האמת המפתיעה מתגלה דווקא בסופו של הספר, כשהקורא כבר סמוך ובטוח שהוא הגיע לחלק ה"משעמם" של העלילה ושהוא כבר "אחרי הכל". לא נקלקל לאותם מביניכם שעדיין לא קראו [מה, עדיין יש מי שטרם קרא?...], ולכן לא נחשוף את ההפתעה הזו. נשאיר להם אפוא את הטעם הטוב בקריאת הספר. נציין אך זאת, לסיום: סטייסי עושה תפנית חדה של מאה ושמונים מעלות ממצב רגשי של בושה, הסתרה, ותחושת אשם איומה - למצב אקסטרווגנטי של פירסום, חשיפה, והצגת סיפורה לכל מי שמוכן להטות אוזן, ובעיקר: היא הופכת מ"נרדפת" ומ"קרבן" - לפעילה נמרצת בכל דרך אפשרית של התנדבות למניעת תופעות דומות ולשיקומן של נפגעות רבות כמותה. מעצים! ממנף! מעניק השראה ותמריץ לפעול! די להתבכיינות ולרחמים העצמיים וקדימה לפעולה, להקדיש את חיינו לעשייה למען הזולת ועבור הכלל!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
