המחבר, ההיסטוריון אריק לארסון, היה זכור לי לטובה מספרו המרתק והמומלץ "השטן בעיר הלבנה", ולכן הנחתי שספרו "בגן חיות הטרף" שעוסק בשנים הראשונות של עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוא הימור בטוח.
אבל התאכזבתי.

לארסון בחר בזווית מעניינת ומקורית למדי לסיפור.
הוא עוקב אחר קורותיו של שגריר ארה"ב בגרמניה בשנים הראשונות של "הרייך השלישי".
השגריר, ויליאם דוד, היה פרופ' להיסטוריה של ארה"ב ומחבר ביוגרפיה על הנשיא וודרו וילסון, שנבחר באופן מפתיע להיות השגריר האמריקני בגרמניה ב-1933.
דוד חרג מכל ליהוק אופייני לתפקיד של שגריר אמריקני.
שגריריה של ארה"ב היו בדרך כלל אנשי עסקים עשירים שביקשו לייצג את מדינתם בעיקר באמצעות הפגנת עושרם, ואגב כך לעשות ביזנס.
משרת השגריר בגרמניה הייתה פנויה ב-1933 כבר חודשים ארוכים. אף אחד לא רצה.
השלטון החדש עשה רושם פרוע ולא יציב ונטה לאלימות, כך על פי המידע העיתונאי המעורפל שטפטף לאמריקה.
פרופ' דוד שנקלע למשבר צמיחה באקדמיה הסכים לשמש שגריר.
הוא חשב בתמימותו שיוכל להביא בשורה דמוקרטית רעננה לבת הסוררת של אירופה שאחרי ככלות הכל הייתה מדינתם של בני תרבות מן המעלה העליונה.

הספר עוקב אחר תהליך הלמידה, האשלייה וההתפכחות שהוא עבר תוך שנה ורבע.
בתחילה, דוד מחה על כל מקרה אלימות שהופנה כלפי אזרח אמריקאי ברחובותיה של ברלין או בעיר אחרת, ומששמע התנצלות והבטחה שהמקרה החריג יטופל - נרגע, ומיד שקע באשליותיו כי ערכיו האמריקאיים וצניעותו האישית ישפיעו לטובה על כל הבכירים הנאצים שנפגש איתם.
לארסון פורס שורה ארוכה של מקרים כאלה ותקריות מסוגים אחרים ומראה כיצד אט אט נסדקה תמימותו של דוד.
תמימותו התנפצה לרסיסים ב"ליל הסכינים הארוכות" בסוף יוני 1934, לאחר ששהה כשנה ורבע בגרמניה.
מסע הטיהור הנרחב - קרי: חיסולים פוליטיים רחבי היקף תוך יממה וחצי - שכנע אותו שאין עם מי לדבר.
מכאן ואילך נעשו דיווחיו חסרי תקווה.
הוא הזהיר את הממשל בוושינגטון שאין פניו של היטלר לשלום, ויש לעשות הכל כדי לנסות ולמנוע מלחמה גדולה שהיטלר מתכנן בוודאות.

מתנגדיו הרבים של דוד במשרד החוץ האמריקני, לרבות שר החוץ האנטישמי קורדל האל (בויקיפדיה מופיע בכתיב שונה: הול), לא שעו לאזהרותיו, ובכלל נתנו לסלידתם האישית ממנו ולהסתייגותם מזרות הרגליו הצנועים מדי לטעמם, להשפיע על מידת הקשבתם לעמדתו הנחרצת נגד היטלר וכנופייתו.
החוב של גרמניה לארה"ב (שהתמודדה אז עם המשבר הכלכלי הגדול) העסיק אותם הרבה יותר מאשר ההפרה הפרועה של זכויותיהם של היהודים והקומוניסטים.

לצערי, כנראה שלארסון סבר שהסיפור הזה אינו מעניין דיו, ולכן הוסיף לספרו דיווחים מפורטים למדי של הרומנים הרבים של בתו של השגריר דוד - מרתה.
מרתה דוד הייתה צעירה יפה ואנרגטית ובעלת חולשה לגברים מרשימים וכריזמטיים, ופרשיות האהבהבים שלה היו רבות.
ובכן, זה אולי פיקנטי, אך התבלין הזה נשפך בכמות נדיבה מדי בספר הזה, ומטה שוב ושוב את מוקד הסיפור ההיסטורי אל עבר השולי והטפל.

זה אינו החיסרון היחיד בספר.
התפכחותו הנחרצת של דוד ועמדתו המוסרית החדשה, החל מליל הסכינים הארוכות ואילך, מוצגת כמעט בחטף ומוקדשים לה עמודים ספורים בלבד בסוף הספר.
הפרופורציה בין תקופת התמימות והאשלייה ובין תקופת ההתפכחות מעוותת לגמרי בעיניי.
הרי הסיפור רק היה יוצא נשכר אילו העמיד לארסון לעמוד הקלון ההיסטורי את זחיחות דעתם וגבהות לבם של אנשי משרד החוץ האמריקאי, שלא לומר את האנטישמיות הסמויה למחצה שלהם.
אך לארסון מחמיץ את ההזדמנות, ומפזר את הפוקוס אל מעלליה השטותיים של בתו של דוד.

כישרון המחקר היסודי והכתיבה הקולחת של לארסון מתבזבזים ומתפזרים בספר הזה, וחבל על כך מאד.

ההיסטוריה של האנשים הפשוטים
הסיבה העיקרית לכך שאנשים שונאים ספרי היסטוריה היא, ואני מתנצל, ספרי היסטוריה: הם אחוזי חרדה מפני האפשרות שישכחו להזכיר מלך זוטר או מלחמה שולית; הם מלאים תאריכים, שמות, קרבות ומהפכות שלא אומרות כלום לאף אחד. הם לא מעלים שאלות שקשורות למוסר, לתרבות או לפילוסופיה - לחיים האמתיים. בקיצור, הם לא רלוונטיים לחיים, והם נכתבים כאילו שם התואר "מעניין" הוא כינוי גנאי. הבעיה העיקרית שלהם היא זו: כשמלכים נלחמו, כרתו בריתות והזיזו גבולות, 99% מהאוכלוסיה עיבדו את האדמה, התחתנו, הולידו, חלו ומתו - ולא ידענו עליהם כלום, למרות שהם ההיסטוריה. ואז באו "רובים, חיידקים ופלדה" מאת ג'ארד דיימונד ו"קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי שהשאיר בזכרוני את הכתב והדת, את הכסף והחרב, פלוס דוגמאות מאירות עיניים להתהוותם. פתאום היסטוריה היא סיפור מרתק.
"בגן חיות הטרף" הוא רב מכר, ובצדק. אריק לארסון לא כתב ספר אקדמי יבש, אלא היסטוריה קולחת ומרתקת, שלא מוותרת על שימוש דקדקני במקורות היסטוריים. הרבה נכתב על חיי היום יום של גרמנים מהשורה תחת המשטר הנאצי. בראשית האימפריה הגרמנית, עם צעדת הצבא הגרמני לחבל הריין ב-1935, סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים בצ'כיה ב-1938, חש הגרמני ברחוב שהיטלר אינו מסוגל לטעות או להפסיד. כמעט כל גרמני הרוויח מנישול היהודים: רכושו של השכן היהודי שהיגר (ומסוף 1941 גם גורש) הועמד למכירה בפרוטות; משרדו של היהודי, תפקידו בשירות הציבורי; דירתו וחנותו במגזר הפרטי - כל אלה עברו לגרמנים. בשנות ההשמדה (שהספר לא דן בהן), כליאת היהודים בגטאות מרוחקים (בגרמניה לא היו גטאות) והרצח ההמוני במזרח היו רחוקים מכדי שיעוררו תשומת לב, אהדה או דאגה. עיקר הדאגה של הגרמני מהשורה היתה לבנו, המשרת בחזית הרוסית.
מה ידעו אזרחים זרים בגרמניה בזמן אמת? רמזים. חשדות. פחדים שמסתננים דרך ארועים קטנים ומצטברים, ביניהם משובצים ארועים גדולים, ארועים שמהווים מכות לתודעה. כל זאת חוו אזרחים זרים בגרמניה דרך הפריזמה של אזרחותם הזרה, אזרחות שגם היא לא תמיד גוננה עליהם. עיתונאי זר עומד למסור דיווח אוהד לארצות הברית. דיפלומט מנסה להניא אותו מכוונתו. כמה שעות לפני הדיווח, בנו של העיתונאי מוכה ברחוב לעיני שוטרים שמגחכים ולא עושים דבר. העיתונאי חווה תפנית של 180 מעלות בגישתו. זו רק אחת מהסטירות הקטנות שמעניק לנו לארסון, סטירות שגורמות לנו לרצות לתפוס בדשי המעיל של הדיפלומטים הזרים, העיתונאים הזרים ובני משפחותיהם ולצרוח עליהם: "אתם לא מבינים לאן כל זה מוביל?"
לא חסר מחקר על ה"חיים מלמטה" בגרמניה הנאצית: יומנים אישיים של מתנגדי המשטר כמו סבסטיאן הפנר; יומנים של יהודים שניצלו מהגירוש בזכות נישואיהם לנוצריות, כמו ויקטור קלמפרר; לא-יהודים, כמו רות אנדריאס פרידריך, שניסו להגן על יהודים מסתתרים או בעלי זהות בדויה. רבות נכתב גם על חיי הגרמני הפשוט תחת המשטר הנאצי: גאוותו במשטר שהחזיר את תחושת העוצמה; תחושת האימפריה נוכח הנצחונות הראשונים; ההבנה ההדרגתית שהכיבושים כרוכים בשעבוד מסיבי של אוכלוסיות זרות; ולבסוף - ימי המפלות בסטלינגרד ובקורסק, הנסיגה מערבה והחורבן של 1945.
"בגן חיות הטרף" הוא קלאסיקה מיידית של היסטוריה פופולרית, ספר היסטוריה מוקפד שנקרא כרומן רהוט. הנושא הוא אמנם שגריר ארצות הברית בגרמניה, ויליאם דוד ומשפחתו, בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי, ולבטי החלונות הגבוהים, הן בגרמניה והן לבטי שולחיו המתנכרים של דוד בארצות הברית, אבל מבעד לעיניו של דוד מראה לארסון בנאמנות, מזווית מקורית, הצצה לחייהם של גרמנים בשנות הגורל האלה, שנים של תהילה ושל אימה, דרך חריר הצצה, עם רמזים מצמררים ואלימות כבושה, מאיימת, שאיש אינו יודע מה היא צופנת בחובה. אין הישג גדול מזה למי שמבקש לראות בהנגשתו של מדע ההיסטוריה לקהל הרחב.

זהו סיפור אמיתי, שמסופר בצורה מרתקת ע"י המחבר על סמך יומניהם של הנפשות הפועלות בברלין של השנים 1933-1934. אדולף היטלר נבחר זה עתה לקנצלר גרמניה, הנאצים טרם השתלטו על השלטון, המדינה והצבא, ושגריר אמריקני חדש מתייצב לתפקידו בברלין. זהו מעבר מרתק במנהרת הזמן לתקופה מסקרנת, כשהכל עוד פתוח והכל אפשרי. הסיפור הנאצי עוד לא התרחש. זו דרך נפלאה ללמוד היסטוריה: לא בדיעבד, בחכמה שלאחר מעשה, אלא דרך עיני המשתתפים בדרמה, וברמה האישית והיומיומית. תיאורים חיים ומרתקים. ספר שהוא חוויה

ספר מצויין המאיר תקופה אפלה באירופה, עליית היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ואת תגובת העולם בשנים ההן.
סיפור אמיתי על שגריר ארה"ב בגרמניה הנאצית. פרופ' ויליאם א' דוד, היסטוריון משיקגו מונה לתפקיד השגריר בברלין בידי הנשיא פרנקלין רוזוולט באמצע שנת 1933. ביולי 1933 מגיעים הפרופור, אשתו ושני ילדיו הבוגרים לגרמניה. ודוד מתחיל לכהן כשגריר ארה"ב.
הספר סוקר את המתרחש בגרמניה בעיקר מעיניהם של בני משפחת דוד, ובפרט השגריר ובתו התוססת מרת'ה. קושר אירועים היסטוריים שונים, מציין ומתאר אישים רבים הן נאצים בעלי תפקידים, הן גרמנים אחרים והן אזרחים אחרים ממדינות שונות וביניהם גם לא מעט דיפלומטים ששרתו בגרמניה.
הספר נוגע שוב ושוב בנקודה מרכזית ועיקרית - האם אפשר היה להבין לאן פניו של היטלר וגרמניה כבר לאחר עלייתו לשלטון, כללומר שנים לפני תחילת המלחמה באירופה? האם אפשר היה להתערב ולעצור את ההידרדרות שגרמה למליוני בני אדם למות באופן לא טבעי ובטרם עת? מי היו הקבוצות או הסיעות השונות ודעותיהן לגבי שאלות אלו? למה ארה"ב, אולי בצירוף בריטניה, צרפת, פולין, לא התערבה ולא ניסתה להפעיל לחץ על גרמניה? מה היו המניעים שהניעו את רוב האמריקנים ואת הממשל משרד החוץ הנשיא?
בסה"כ תאור צבעוני חי וקולח של האירועים במשך כארבע וחצי שנים שדוד היה שגריר ארה"ב בגרמניה עד שעזב את המדינה בסוף שנת 1937.

פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת שיקגו ממונה די במקרה וכברירת מחדל כשגריר ארצות הברית בגרמניה. את גרמניה הוא זכר לחיוב מתקופת לימודיו באוניברסיטת לייפציג שלושים שנה קודם לכן. לא יאמין מה יקרה לארצו של גתה ובטהובן שנים רבות לאחר מכן.
הוא הגיע ממש עם עליית הנאצים לשלטון ב1933 יחד עם משפחתו(כולל בתו הסוררת שנקשרה ברומנים רבים) ודנו לכף זכות את המשטר ואת התרומה שלו לאזרחי גרמניה. אך לאט לאט הוא נחשף לזוועות המשטר, למנהיגים הלא רציונליים שלו וחשב שסוף המשטר קרב ובא, הרי לא יכול להיות שמדינה מתוקנת במאה ה20- אלו הם מנהיגיה. הספר לא מתאר(לפחות ברובו) את הזוועות באופן מוחשי אלא בעיקר את תחושות האימה והפחד שמפיץ המשטר.
המשטר הנאצי היה הפושע והאכזרי ביותר בתולדות האנושות. היטלר בנאומיו הרגשניים וההיסטריים ניצל את המשבר הכלכלי, האבטלה ואת תחושת ההשפלה והייאוש שחווה העם הגרמני כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. האלימות נגד היהודים שהלכה והתגברה הדאיגה את השגריר אבל ניתן לראות שלא יותר מדי, שהרי הוא בעצמו אמר להיטלר שגם בארצות הברית הבעיה קיימת, שיותר מדי יהודים בתפקידי מפתח. משטר הטרור ומנהיגי הנאציים החולניים בדמות היטלר, גבלס, הימלר וגרינג והתעמולה שהפיצו לא גרמו למנהיגי העולם לפקוח את עיניהם ולפעול כנגדם. מדיניות הפיוס נמשכה עד שכידוע אירופה עלתה בלהבות.
בדברי התודה והסיכום אומר המחבר שבמחקר שלו לכתיבת הספר קרא את הביוגרפיה של איאן קרשו על היטלר, שעל כריכתו תמונה של היטלר. המחבר בכל פעם היה הופך את הספר מטה כי לא יכל לראות את פניו של היטלר מרוב סלידה. כך גם אני, שבדרך כלל ישן עם ספר ליד מיטתי הרחקתי את הספר הזה כמה שיותר רחוק ממני כשהלכתי לישון.
התקופה הזאת, אחת מהרעות בהיסטוריה האנושית צריכה לשמש לנו נורת אזהרה בימים אלו ובעתיד.
עברנו את פרעה, עברנו את היטלר, בימים אלה נעבור גם את הקורונה. חג פסח שמח לכל עם ישראל

עוד ניצוץ קטן שמנסה לשפוך אור על תחילת המשטר הנאצי בגרמניה מנקודת מבטן של שתי דמויות שוליות, שלא ידענו על קיומן לפני קריאת הספר.
הספר לא מתיימר להיות מקיף, אבל, למרות היותו מסמך היסטורי, הוא כתוב בצורה קריאה ומושכת.
יתכן שהייתי לומד יותר על התקופה מספריו של ההיסטוריון שאול פרידלנדר, אבל את ספריו של פרידלנדר לא הצלחתי לגמור בשנתיים, ואת הספר הזה גמרתי בשלושה ימים.
אז איפה למדתי יותר?

טירגארטן:
הגן הקסום שהופך לזירת חיות הטרף

על ספרו של אריק לארסון "בגן חיות הטרף" (מאנגלית: יניב פרקש), הוצאת בבל
מאת : משה מאלר

הנס תומסן, צעיר ששירת כקצין קישור בין משרד החוץ ללשכתו של היטלר, היה האדם שחולל את נקודת המיפנה – את המהפך בדעות – אצל מרת'ה דוֹד, בתו המצודדת של שגריר ארצות הברית בברלין. כאשר הניחה מרת'ה על הגרמופון את תקליט השיר של הוֹרְסְט וֶסֶל, ההמנון הנאצי ששמעה במצעד פלוגות הסער בנירנברג, קם תומסן על רגליו בפתאומיות, צעד אל הגרמופון וכיבה אותו: "זאת לא מוזיקה שמשמיעים בכינוסים מעורבים ובקלות דעת. אינני מוכן שתשמיעי את ההמנון שלנו, עם כל המשמעות שלו, במסיבת חברה".
מרת'ה דוֹד הוכתה הלם. "הבית היה שלה, המסיבה היתה שלה, ויתר על כן – היה זה שטח אמריקאי. היא היתה רשאית לנהוג שם כרצונה."
"כמי שהורגלה כל חייה בחילופי דעות חופשיים", כתבה מרתה דוֹד, "אווירת הערב הזה זעזעה אותי ונראתה לי כמעין הפרה של ההגינות ביחסי אנוש."
עד אותו יום היתה מרת'ה דוֹד מעריצה מתלהבת, אם לא מושבעת, של החברה הגרמנית ושל התרבות הגרמנית. על אף היחסים הדיפלומטיים המתוחים בין מדינתה – ארצות הברית – לבין המדינה המארחת, גרמניה, בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר, מסתובבת מרת'ה דוד כשיכורה המוקסמת מיופייה של ברלין ושואפת לקרבה הנאה מכל רגע בטיוליה בשדרות הטירגארטן ואונטר דן לינדן היפהפיות. דומה, שלא היה משהו בעולם שיוכל לערער את הערצתה לאידיליה הגרמנית, אף לא השמועות העקשניות בדבר שילוחם של "מתנגדי המשטר" למחנות ריכוז דוגמת דכאו, לצורך "מעצר הגנתי".
מעשה פעוט, לכאורה, של הקצין הזוטר תומסן, הוא שחולל את המיפנה וזעזע עד היסוד את מרת'ה האמריקאית. המעשה הזה פתח לה פתח לראות נכוחה את הסכנה הנשקפת לעולם מהמשטר הנאצי. המעשה חשף בפניה את דמותו האמיתית של השטן הנאצי. וכל כך למה? משום שהיתה זו פגיעה בה-עצמה! כל עוד שמעה מרת'ה סיפורי זוועה אודות התנהגותם האכזרית של הנאצים כלפי אחרים, היה באפשרותה להתעלם, להרגיע את פחדיה ולומר לעצמה: "עזבי, זה לא אמיתי. או שזה מוצדק, או שהיתה לכך סיבה טובה". כשאנו שומעים על מעשי התעללות בקרבן חסר ישע, בפרט כשמעשי ההתעללות נעשו מצד גורמים רשמיים האוחזים ברסן השלטון והמשטר, נוטים אנו לומר לעצמנו: "שוטרים בוודאי אינם מתעללים סתם כך. חיילים הינם תמיד שומרי חוק. כפי הנראה, ההוא גרם זאת לעצמו. הסתבך במשהו, והביא צרה זו על ראשו".
מה-שאין-כן כאשר "נוגעים לאדם בכפתור", כשפוגעים בציפור נפשו. או אז נכנס לתמונה האינטרס העצמי, הנגיעה האישית. או אז הוא מתעורר בתמיהה ואף בזעם: "מה, עשו זאת לי? האמנם, העזו לפגוע בי? – לא הייתי מאמין!" מאותה שעה ואילך הוא עובר לצידו השני של המיתרס. הוא חדל לעמוד מנגד בשילוב ידיים ובעצימת עיניים. הוא אינו יכול עוד לומר "מה לזה ולי?" מכאן ולהבא הוא נאלץ לנקוט עמדה ברורה וחד משמעית, ולפתע הוא משמיע את קולו ברמה, את מחאתו בריש גלי: "עד כאן!"
הכומר הפרוטסטנטי מרטין נימלר (Martin Niemöller) מחה, בשירו "לא הרמתי את קולי", נגד ההתעלמות, העמידה מנגד והשתיקה של הרוב הדומם לנוכח התחזקות הנאציזם:
"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי.
באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני..."
כל עוד לא פגעו בה, אישית, היו הגרמנים יפים, תרבותיים ומקסימים בעיני מרת'ה דוד, המשקיפה שהגיעה מבחוץ כתיירת, כאורחת. משעה שהעז קצין נאצי לגעת בתקליט "שלה", להפר את זכות הפרטיות "שלה", להיכנס לתחום "שלה", חל המהפך: הגרמנים שוב אינם כה יפים, שוב אינם כה אדיבים ומתורבתים. פרצופם החייתי, הטורפני, השתלטני נגלה לעיניה. אם מסוגל קצין נאצי לגזול את זכותי להשמיע שיר זה או אחר כאוות נפשי, אם מסוגל הוא לפגוע בחירות הפרט שלי, אזי נכונה אני כבר להאמין שגרמניה אינה עוד נאורה כפי שחשבתי. נכונה אני להאמין שמשטר אפל, רודני, צר ואכזר השתלט על גרמניה ומאיים להשתלט על העולם כולו!
ספרו המקסים של אריק לארסון, בתרגומו המצויין של יניב פרקש, מרתק לכל אורכו. תיאור זה של "פרשת הגרמופון" מיטיב להמחיש מה מביא את הבריות לזנוח את ההתעלמות ואת השתיקה ולנקוט עמדה של התנגדות לרוע אם לא של לחימה ממשית בו.

ספר מעניין מאוד על תקופת מעבר.
השנים 1933 ועד 1937, והמעבר הוא מהרפובליקה של ויימאיר בגרמניה לשליטה הנאצית המוחלטת.
במקביל יש מעבר וערבול של ההיררכיות החברתיות : עליית שכבת שלטון נאצית, שאינה חלקה כלל וכלל: בתחילה אנשי החולצות החומות: SA, במנהיגותו של ראהם, חבורה של בריונים ופושעים, ואחר כך השתלטות הארגון המסודר של הגסטפו , או המדים השחורים ה SS.

המעברים האמיתיים הם בחברה הגרמנית, מקהילה חופשית למפוחדת, צייתנית ומקבלת.
אולם תשומת הלב העיקרית היא בהתייחסות של אומות העולם ובעיקר , ארה"ב לעליית הנאציזם והממשל ההיטלראי.

העלילה מתמקדת במשפחה אחת, דוד ( DODD).
ראש המשפחה , חוקר באוניברסיטה בארה"ב, על מלחמת האזרחים האמריקאית, מתמנה לשגריר בברלין. זהו מינוי של ברירת מחדל, איש לא רצה ללכת לשם.
משפחתו כוללת את אשתו, דמות אנמית וחסרת משמעות לעלילה, ובנו שמשמש בתפקיד משני.
הדמות הנוספת היא מרתה בתו, הקשורה למישהו בארה"ב בנישואין גוועים , ומפתחת חיים חדשים חופשיים עם מגוון גברים בברלין שעדיין תוססת במסיבות, בתי קפה, נשפים ועוד מני פעילויות.
היא בוחרת דמויות שפעילות בצמתים היסטוריים: דילס-המפקד הראשון של הגסטפו, בוריס- קצין ביון בשגרירות הרוסית , תעשיין בלגי ועוד.
היא אפילו נפגשת פעם אחת עם היטלר, אבל זו פגישה עקרה וטקסית במהותה.
כאן צריך להגיד, כי הסיפור אמתי, ומתועד בתמונות.
העלילה כתובה כרומן דוקומנטרי. אין כאן הרבה דיאלוגים או טקסטים של תקשורת בין אוהבים, אולם אינו יבשושי . הוא חי ותוסס. אוסף הדמויות ה"מיוחדות" והאירועים בעלי העצמה יוצרים מתח .
בעוד שמרתה , הבת, באה לחיות את חייה החופשיים, אביה דוד נמצא במערכת אינטרסים וערכים סותרים.
מן הנהוג היה, שתפקיד דיפלומטי ניתן בידי אנשים אמידים, אשר שוכרים וילות מפוארות, מספר מכובד של משרתים, כלי רכב יקרים ועוד. כל זה ממומן מכיסם הפרטי.
כזה היה המקרה של קנדי הסב שהיה שגריר בלונדון בפרוץ המלחמה ובמהלכה, ואלו שקדמו לדוד בברלין.
גיבורנו רוצה לחיות במסגרת התקציב שניתן לו ולכן הוא מביא את השברולט החבוט שלו באוניה, ומוצא וילה שבעליה היהודים מפנים שתי קומות ממנה וגרים בשלישית, זאת כתעודת ביטוח כנגד התנכלות נאצית.
הוא אדם בעל עקרונות, שונא יהודים שמתלונן כי יש יותר מדי יהודים בסגל השגרירות ובמשרד החוץ.
המוזר הוא שהיטלר טען דבר דומה כי :" בממשל רוזוולט יש יותר מדי יהודים".

עם זאת , יש לו אוריינטציה וחינוך מדעי ולכן הוא רואה את האלימות והעיוותים שנוצרים בגרמניה.
הוא נאמן למדיניות או הקונצפציה האמריקאית כי זוהי תקופת מעבר , כמו שאומר פאפן:" בתוך כמה חודשים נדחק את היטלר לפינה עמוק כל כך עד שיצווח".
בפגישה אחת עם היטלר( שנת 1933) שואל דוד " ואם תקרית עם הצבא הפולני, האוסטרי או הצרפתי שתמשוך כוחות אויב אל תוך הרייך תספק עילה למלחמה?"
" לא, לא" התעקש היטלר".
דוד גישש עוד " נאמר , שאל,שתקרית כזאת תתרחש בחבל הרוהר... האם גרמניה תגיב צבאית או תקרא לוועידה בינלאומית?"
" זאת תהיה מטרתי " אמר היטלר, " אבל יתכן שלא נוכל לרסן את העם הגרמני".
ודוד ראה בזה מתינות .

העיוורון של דוד בא לידי ביטוי כאשר מרתה חוזרת מהפגישה עם היטלר ומספרת על כך בבית , ואומרת :" כמה מקסים ושליו נראה לה הפיהרר", מגיב אביה :"לשים פלסטר במקומות שהוא נישק את ידה כדי שיישאר לה זכר מהפגישה".

יש הרבה תיאורים בספר שחלקם מעלים גיחוך.
למשל: הנאצים היו מזמינים אורחים ומושיבים אותם משני צידי שולחנות צרים בצורת פרסה. בדרך זאת חלק מהאנשים ( הרצויים) ישבו ופניהם קדימה,ואחרים עם הגב לציבור.
כזאת היתה המסיבה אצל ראהם שדוד ישב בראש השולחן ליד המארח , ואילו היידריך , שנוא נפשו של ראהם, ישב בגבו לציבור.

ההיסטוריה מספרת לנו כי ההמשך לא היה כפי ציפיותיו של ראהם.

ואולי דבר אחרון: היהודים.
היהודים בארה"ב ידעו על ההתנכלויות, מחנות הכליאה והריכוז ( בתחילה בדכאו), וחלק מהם , כמו הרב סטיפן וייז הגיבו בהפגנות , משפט מדומה להיטלר ושתדלנות.

משרד החוץ האמריקאי ובעקבותיו, רוזוולט,התנגדו להגדלת מכסות ההגירה , כדי שלא להביא אנשים שיהיו נטל על החברה.
ההנחיות הקפדניות הביאו למצב שגם המכסה השנתית של 25000 אשרות לא מולאה, הן בגלל חריצות הקונסוליות השונות , והן בגלל העובדה כי רדיפות ופיטורין מעבודה יוצרים אנשים שאינם עומדים בדרישות, ובקשותיהם נדחות.

הספר כתוב בצורה לא מעיקה, כי הוא מובא ממבטם של דוד ומרתה בתו.
שווה מאוד לקריאה.

הספר הנ"ל הוא סיפור אמיתי. לארסון המחבר ערך כאן מחקר היסטורי, שהוא מאוד מסוים: גם לגבי אדם סםציפי ומשפחתו וגם לגבי המיקום והזמן המיוחדים במינם. מדובר כאן בשגריר האמריקני, שהיה מינוי אישי של הנשיא רוזוולט, ויליאם דוֹד (Dodd), הוא ומשפחתו הגיעו לגרמניה ממש בתחילת עליית הנאציזם ותפיסת היטלר את השלטון.
משפחתו של השגריר כללה גם את אשתו ובנו ובתו שהיו כבר
בוגרים וסטודנטים אך למעשה מתרכז הספר בעיקר בשגריר עצמו ובבתו מרתה. ויליאם דוֹד היה מלכתחילה יוצא-דופן ואאוטסיידר במובנים רבים. למשל הוא לא צמח בשירות הדיפלומטי האמריקני שהיה מורכב בזמן ההוא בעיקר מבנים למשפחות עשירות. הוא היה היסטוריון צנוע, בן עניים. מרצה באוניברסיטת שיקגו שהיה עסוק באותו זמן בכתיבת ספר על "הדרום הישן" בארה"ב כמובן... יש תובנות רבות שאפשר לקבל מהספר הנ"ל, למשל, במיוחד לנו כיהודים וכישראלים, עד כמה היתה האנטישמיות והסנוביות מושרשת ברבים מאותה שכבה אליטיסטית שממנה באו אנשי משרד החוץ האמריקני.
אותה אנטישמיות שגרמה לכך שגבולותיה של ארה"ב היו נשארו סגורים ברובם להגירת יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית...
מעניין שאפילו השגריר הנ"ל עצמו שדווקא לא היה אנטישמי רמז באחד ממכתביו שיש יותר מדי יהודים באנשי הצוות שלו בשגרירות... חלק נכבד מהספר עוסק בחייה הפרטיים של בתו מרתה שתוך כדי קבלות הפנים והמסיבות שאיפיינו את בית השגריר, נהגה בצורה שערורייתית, לאותו הזמן. למרות שהייתה טכנית "נשואה" לאמריקני (ללא ידיעת הוריה) מצאה לה מאהבים, רבים מהם נאצים (והדגש הוא על המילה "רבּים"...) ואחרים מהסגל הדיפלומטי, עד שמצאה לה מאהב
דיפלומט רוסי (שלא היה אלא סוכן נ.ק.וו.ד). אותה מרתה התלהבה מאוד בתחילה מהשלטון הנאצי החדש אלא שבהדרגה החלה להבין את הרוע והכיעור שבו ולסלוד ממנו.
(ולנטות "שמאלה" כמובן בהשפעת מאהבה הרוסי)
לאותה סלידה ובעוינות אף יותר גדולה ומהירה היה שותף השגריר דוֹד. אופייני למשל היה אז שתיירים אמריקנים רבים
(לא בהכרח יהודים) הוכו מכות נמרצות רק מעצם העובדה שלא השיבו במועל היד הנאצי או לא אמרו "הייל היטלר"...
מתוארת כאן בהרחבה אווירת הפחד בברלין ב-1934 לאחר "ליל הסכינים הארוכות" שבו נרצחו בהוראת היטלר בכירים רבים. דוֹד שמהר מאוד עמד על טיבו של השלטון סירב ללכת למשל לכינוסי המפלגה הנאצית (אליהם הוזמן כשגריר האמריקני) באותו זמן בארה"ב הייתה תנועה בדלנית שבמידה מסוימת אהדה את גרמניה הנאצית והיו לה מהלכים דווקא בשירות החוץ האמריקני. דוד שכאמור היה יוצא דופן ניסה להסביר את התחמשותה ומסוכנותה של גרמניה לשלום העולם אך לא זכה לאוזן קשבת. גם עקב-כך ותככים שונים של "בדלנים" שדעתם אז ניצחה, הוא נאלץ לאחר שנים ספורות לחזור לאמריקה. צחוק הגורל הוא שאותה אמריקה בדיוק נאלצה להתערב באותה מלחמה רק שנים בודדות לאחר מכן. בקיצור ספר מרתק ומהנה בעיניי.