“מי היתה אותה דודה - קרובת משפחה - שקנתה לי לפני למעלה מחמישים שנה את הספר הזה, "רות ורינה", לא אצליח לזכור.
אולם הספר - מקבילו הפמיניסטי של "מקס ומוריץ" - הינו בלתי נשכח.
החרוזים המקסימים, לצד האיורים המדהימים, ובמיוחד - העלילה ורעיונות התעלולים, הינם חווייה ספרותית מאין כמוה.
היו - וישנם עדיין - מחנכים, פדגוגים, ומבקרי ספרות - שיוצאים בקריאת תיגר כנגד הספר, כשם שממהרים לפסול את "מקץ ומוריץ" כספר אנטי חינוכי, המשחית את ערכיהם הטהורים של הילדים.
אינני מסכים לדעתם, והריני נוטה יותר לדעתו של עדו סתר, מחברו של "תוכידס" האגדי, חביבם של הילדים.
כשם שלא יצאתי לתרבות רעה מקריאת "תוכידס" כילד, על אף התפעלותי מה"שיגועים" ששיגע את גברת פשקוביצי (ממש לא חינוכי. להחריד אפילו. אבל הילדים אוהבים זאת), כך גדלתי על "מקס ומוריץ" ועל "רות ורינה" המאד מאד גרמניים במסרים שלהם, ולא הפכתי לנאצי.
אדרבה, דומני שחמלתי על האומלל והסובל - רק גברה בעקבות הספרים הללו.
ספר אדיר, אשר גם המבקרים הקשים ביותר שלו לא יוכלו להתעלם ממנו.
מה חבל, שאינו יוצא לאור במהדורות מחודשות. קשה להשיג עותק ישן מהספר המדהים הזה, כקריעת ים סוף - - -”