שרה פֵּיְין
שרה היתה מאז ומעולם ילדה רגישה ביותר לזולת. בספרה, מתארת אמה את האפיזודה הבאה: כשהגעתי לקחת את שרה ברכב מבית הספר, היה זה בערב חג ה-HALOWEEN, בו נוהגים להתחפש ולהדליק זיקוקין די-נור, נכנסה שרה אל הרכב כשפניה מכוסות בצעיף. חשבתי שמדובר בחלק מהתחפושת. אולם כאשר שאלתי אותה: איך היתה מסיבת התחפושות והזיקוקין בבית הספר? לא ענתה לי בתחילה. כשהסירה את הצעיף מעל פניה שמעתיה בוכה: "איך אני יכולה לשמוח, כשאני יודעת שכל כך הרבה ילדים יחטפו כוויות מהמדורות ומהזיקוקין שיהיו הלילה?" – זה היה כה אופייני לשרה, מספרת האם, לחשוב כל הזמן על אחרים ולא על עצמה.
שרה מררה בבכי ולא היתה מסוגלת להירגע כאשר צפתה במהדורת החדשות ששודרה בטלוויזיה וראתה את הילדים הבוסניים הסובלים חרפת רעב ותת-תזונה [מזכיר לי שבימי ילדותי, בכל פעם שלא רצינו לסיים את מנת האוכל שהוגשה בצלחתנו, היו ההורים אומרים לנו: עליכם לשמוח ולהודות שיש לכם אוכל בשפע. תראו את ילדי ביאפרה הגוועים מרעב. הם היו מתים לסיים את מנת האוכל שאתם משאירים!...] כאשר ביקשו בבית הספר מן הילדים שינדבו קצת מצעצועיהם למשלוח לילדי בוסניה, ארזה שרה את כל הצעצועים שלה – עד לאחרון שבהם! – בחבילה, ולא הועילו ההפצרות והשיכנועים של הוריה לשייר משהו לעצמה. "השאירי צעצועים גם לעצמך, שרה", ביקשנו ממנה, "אינך צריכה למסור את הכל לאחרים!" אולם שרה – בשלה. "היא היתה ילדה כה אוהבת וכה נדיבה ורגישה, שזה ממש היה שובר את ליבי", מספרת האם.
שרה רגילה היתה לומר שלכשתגדל, היא תהיה מורה מחנכת. זו היתה שאיפתה כילדה. היא נהגה לדמיין לעצמה, בקול רם, שבחתונתה היא תלבש שמלה של פייה טובה, כמו זו שבאגדות. שרה היתה כל כך שקועה בעולם האגדות והדמיון, עם הנסיכות והפיות הטובות, עד שלא הייתי מסוגלת כלל לצייר אותה לעצמי כבוגרת. היתה בי תחושה שכילדה קטנה זו כך תישאר שרה לעולם. "לא אעמיד פנים כאילו היתה בי תחושה נבואית הצופה את אשר עתיד לקרות" מוסיפה האם, "אולם זו היתה ההרגשה שלי, שלשרה תהיה רק ילדות כל ימיה".
האמנם היתה כאן 'נבואה שהגשימה את עצמה'? מוקדם לומר.
כל ספר טוב זקוק לפתיחה מעולה ולסיום מוצלח. אך לא פחות מכך, יודע הסופר המוכשר להעלות את עלילת סיפורו לנקודת שיא, בה נוסק המתח לרום גובהו. הסופרת שלנו בחרה להביא את סיפורה לנקודת השיא, בה השתנו חייה וחיי משפחתה באחת, באותו יום בו נסעה כל המשפחה לטיול של קיץ בחוף הדרומי של שמורת דרטמור. על מנת להימנע מהאצבע המאשימה שעוד רגע ותופנה כלפיה, היא קובעת-מציינת את העובדה הבאה: נכון שכל ההורים עומדים בפני החלטה דומה, בשלב זה או אחר בחיי ילדיהם, עד כמה להגביל את החופש של ילדיהם ועד כמה למנוע מהם את ההנאה שביציאה מן הבית. בעוד שכיום "ילד בן תשע אינו חוצה לבד את הכביש", בדורות הקודמים נטו המבוגרים לסמוך על הילדים שיידעו לחצות בעצמם. מנגד, לא נשקפו סכנות תנועה רבות כל כך לילדים, והכבישים לא היו צופני אסונות רבים כל כך כפי שבשנים האחרונות.
אכן, גם אם אמנם נשתנו הכבישים לבלי הכר לאורך השנים, ישנו משהו שלא השתנה מאז ומקדם, וכפי הנראה גם לא ישתנה: הטבע האנושי. בני האדם השפויים, כמו גם הסוציופטים והסוטים שבחברה, היו מאז ומתמיד ונראה שגם ימשיכו להיות.
"ניתחנו את המצב", היא כותבת: "מה כבר עלול לקרות? השעה אמנם שעת בין ערביים, עת דמדומים על חוף הים, אולם ארבע הבנות תשחקנה יחד, יש עדיין אור בחוץ, החוף נראה ריק מאדם כמעט לחלוטין, שום אסון לא יכול לקרות!, החלטנו.
נשמע כמעט ישראלי, שיטת ה"סמוך עלי", גישת ה"לי זה לא יקרה". אך כבר אמר מי שאמר, שההפתעות מגיעות תמיד ב... הפתעה. וכי מישהו צפה שיתרחש תרחיש בלתי צפוי? [אינני יכול שלא לזכור את אותה סצנה שעשתה לי אמי, בהיותי כבן ארבע-חמש, עת שיחקתי על הדשא שליד הבית ונמשכתי במשחקיי עוד ועוד, הלכתי לפה ולשם בלי לעדכן את ההורים, ואמי החלה דואגת לי. לקח שלא יישכח ממני לעולם לימדתני אז אמי כשנזכרתי לשוב, סוף סוף. "אתה יודע שהתקשרתי למשטרה? עוד מעט יבואו השוטרים. לא ידעתי להיכן נעלמת, לא ידעתי מה לחשוב ומה כבר קרה לך, הייתי מוכרחה להתקשר למשטרה מרוב דאגה!" רק לאחר שהבחינה אמי בחיוורון עז על פניי הסכימה "להתקשר שוב ולומר להם שלא יבואו"...] מה הוא באמת הגבול? דאגנות יתר – מלחיצה, מגבילה וחונקת. שחרור יתר ועודף חופש – סכנת יתר. היכן עובר הגבול הדק ביניהן?
"קפצנו לשתייה חפוזה בבאר המקומי", מספרת אמה של שרה, "לא רציתי להתעכב יותר מדיי זמן. השעה היתה כבר רבע לשמונה. מיד כשראיתי את שלוש הילדות רצות ושרה לא נמצאת עימן, היתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר".
"האם שרה נמצאת איתך"? שאלו הילדות הקטנות. מיד עלתה בליבי תחושת חרדה איומה. זו התחושה של פחד המקננת בלב כל הורה, שמא יארע משהו לא-טוב לילדיו.
את ההמשך תוכלו לתאר לעצמכם. או שאולי אפילו הגרוע שבסיוטים אינו מעלה המשך שכזה על הדעת? - - -
מה שחובה לציין הוא, שהספר מציג שאלות מטרידות המעוררות את הקורא להפעיל את חשיבתו העצמית. אחת השאלות היא, אם פדופיליה ניתנת לריפוי, ואם התשובה חיובית - מה הן דרכי הריפוי והגמילה. בד בבד היא מעלה את סוגיית עונש המוות לרוצחי ילדים - אם לאו דווקא כאמצעי ענישה, כאמצעי הגנה על קרבנות פוטנציאליים עתידיים, כאמצעי הרתעה למניעת רציחות דומות. מאחר שהשאלות הן קשות, ואין להן פתרון אחד ויחיד, היא מציעה הצעה מקורית: אם החקיקה הקיימת אינה מאפשרת עונש מוות, ומאסר ה"עולם" מתגלה פעמים רבות כמאסר שאיננו ממש "לעולם" אלא לתקופה, מדוע לא ייעגן בחוק צורך במעקב תמידי אחרי אותם רוצחים-בפוטנציה, משהו מעין אזיקים אלקטרוניים לצמיתות, או שייחקק חוק המחייב את הרשויות לפרסם את שמו ומראה-פניו של האדם המהווה איום, כדי שהורים-לילדים יוכלו להרחיק את ילדיהם מהאדם הזה ולהגן עליהם בדרכים המותרות על פי חוק. שאלות אלה תובעות חשיבה מוסרית, משפטית וחברתית.
פרשת שרה פיין ומאבקה של האם הניבו תוצאות מעשיות, בשטח: "חוק שרה". בדומה ל"חוק מייגן" (MEGANS LAW) שהתקבל בארה"ב, גם SARAHS LAW שהתקבל בבריטניה מאפשר למשטרה ולרשויות לפרסם פרטים אישיים על פדופילים, במטרה להגן על הקטינים בקהילה. כפי הנראה, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא. קריאה מרתקת !
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
