ביקורת ספרותית על כמצוות האל מאת ניקולו אמניטי
ספר טוב

---

לפני כמה שנים נסענו אני, אישי, שני הילדים והציפיות הנמוכות שלי, ללונה פארק בספרד. הגענו, קנינו את הכרטיסים ומיד בכניסה היה מתקן שממבט ראשון נראה גם כיפי וגם לא מאד מפחיד. ברגעים כאלה, אחרי נסיעה ארוכה, אני קצרת רוח ורוצה מיד להתחיל. לכן ניגשתי אל התור יחד עם הבן שלי. לשנינו אדרנלין מן הסוג שלונה פארקים יודעים להעלות, עושה רק טוב. ניסיתי לשכנע גם את שני בני המשפחה השקולים יותר להצטרף אלינו, אבל מיד הבנתי שהסירוב הוא חד משמעי כי הם, רק אחרי שיבינו את כל הסימנים שיש על המפה שקיבלנו עם הכרטיסים, יואילו לעלות ורק על מתקנים שאין שום סיכוי שיפתיעו אותם. (זה אגב מוזר, כי באוכל השניים האלה מוכנים לנסות הכל, ואנחנו, אני והבן שלי, סופר שמרנים).

בסופו של תור התיישבנו ברפיון בקרונית, חגרנו את החגורות וניהלנו שיחת חולין בזמן שאיזה תקליט ספרדי דיבר ודיבר ודיבר. יש מצב שהוא עבר בשלב כלשהו לאנגלית רק שאנחנו היינו בשלנו ולא הקשבנו לו.

שיהיה ברור, אני מאד אוהבת רכבות הרים, נפילה חופשית, ספינות פירטים, הכל, אבל את מה שהתרחש שם היה לי קשה לעכל. תוך שניה וחצי טסתי במהירות מטורפת ממש, כשהופכים אותי, מסובבים ומנערים אותי, בלי שיש לי איזשהו בדל של אוריינטציה ושליטה ולו על אחד האיברים ואז זה מסתיים באותה המהירות שבה זה התחיל. בום.

אם אני אניח לרגע בצד את כל מה שבא אחר כך, כאבי הגב הקשים של הילד למשך ככה וככה ימים שלווו בתחושת אשמה על כך שלא קראנו את הברושור ולא הקשבנו להוראות, יחד עם סוג של הקלה ו"איזה מזל שהיא לא הסכימה לעלות על המתקן הזה", אם כל אלה בצד, אז מה שיישאר מזכיר קצת את הקריאה בספר הזה.

כבר בסצינה הראשונה הדריכות מירבית. אבא ובן שחיים בחורבה מזוהמת. ברור שלאב יש איזו בעיית שליטה בכעסים וכשבשלוש לפנות בוקר הוא מעיר את הילד בן ה 13 ושולח אותו, בשלג ועם אקדח, לירות בכלב של השכנים שלא מפסיק לנבוח, אני מבינה שזהו, אני בפנים, וסביבי ממשיכות להתרגש התרחשויות, קצב מטורף, דם ואש ותמרות עשן, א-לה- טרנטינו.

יש פה אוסף של אנשי שוליים איטלקים שמלהטטים בין רצח לאונס לשוד לרצח ואת מיד מבינה שאם יספרו לך על שתי רכבות שיוצאות אחת מחיפה והשניה מתל אביב, השאלה היחידה הרלוונטית היא כמה אנשים ימותו בדרך ואיך בדיוק זה יקרה להם.

נהניתי, אמנם מידי פעם שאלתי את עצמי ממה בדיוק ולמה הוא מספר לי את כל הדברים האלה, אבל רוב הזמן בחרתי להרפות, להתמסר להיעדר השליטה, לאמפתיה שמתפתחת בי אפילו כלפי אותו אב ניאו נאצי שבכל מקום אחר היה אמור לעורר בי בעיקר כעס וסלידה. זה ספר כיפי. אמנם כיף קצת מורבידי, אבל עדיין, תענוג אמיתי.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על כמצוות האל