ביקורת ספרותית על הכול יהיה בסדר מאת דן יוספן
ספר מעולה

---

*****
הכול יהיה בסדר / דן יוספן
*****


יש תיסמונת כזו, שהיא לא באמת קיימת ואני סתם המצאתי אותה (כלומר, היא לא ממש מוכרת באופן מדעי ורישמי מצד מומחים לתיסמונות), וקראתי לה "תיסמונת הסופר הסימנייתי".
זו מן תיסמונת כזו, שמישהו מ'סימניה' צועד צעד אחד קדימה ומוציא ספר לאור. עד כאן הכל בסדר, ואפילו מצויין. התיסמונת מתחילה לתת את אותותיה ברגע שאנשים מתחילים לכתוב ביקורות על הספר, וכאן מתחילה הבעיה. או אז מתחילים להופיע ולצוץ בכל פינה, חמשת הכוכבים המוזהבים. 5 כוכבים ועוד 5 כוכבים ועוד 5 כוכבים ועוד ועוד ועוד - עד שאתה כבר לא יכול יותר ושואל את עצמך: "האם כל חמשת הכוכבים האלו הם רק בגלל שהוא מ'סימניה'? ואם הוא לא היה מ'סימניה', אז כמה כוכבים הוא היה מקבל?" וכ'ו וכ'ו.
אבל זה רק עוד החלק החלק הקל של התיסמונת. החלק הקשה והרציני באמת קורה כשמישהו, אחרי כל כך הרבה דירוגים של 5 כוכבים שהספר הזה קיבל, רוצה לכתוב עליו ביקורת, וגם הוא, כמו יתר האנשים, נותן לו 5 כוכבים - ואז אותו אדם שכותב עליו ביקורת (או במקרה הזה, אני) חושב לעצמו: "האם האנשים שיקראו את הביקורת שלי, שמעליה מתנוסס הדירוג הכל כך משעמם וחוזר לעצמו של 5 כוכבים, יקחו אותי ברצינות, או שגם הם, בדיוק כמוני לפני שקראתי את הספר, יחשבו שגם אני הופך עכשיו לאחד שמוגדר כסובל מ'תיסמונת הסופרת הסימנייתי'?

קיצר, מה שאני רוצה לומר זה שתבינו שאני בריא ושפוי לגמרי, ואני לא סובל משום תיסמונת, ובטח שלא מתיסמונת הסופר הסימנייתי, ושגם אם אני נראה כמו אחד כזה, אז הבעיה היא בכם ולא בי, ואתם אלה שלא רואים טוב וצריך להרכיב משקפיים. חשוב לציין שכל מילה ומילה שתיכתב כאן בהמשך הביקורת, היא אמת לאמיתה, ואם אתם לא מאמינים לי, אז אתם יכולים מצדי לקחת את הביקורת הזו לבדיקת פוליגרף שתראה לכם שאני אכן דובר אמת, ושאני באמת באמת חושב שזה ספר של 5 כוכבים, בלי קשר לתיסמונת ולכך שכתב אותו סופר סימנייתי.

(האמת היא, שבמקור, הביקורת הזו לא הייתה אמורה בכלל להתחיל במשפט: "יש תיסמונת כזו..." אלא במשפט שיפתח את הפיסקה הבאה. פשוט ברגע האחרון, כשכבר סיימתי לכתוב את הביקורת, הסתכלתי ועברתי עליה קצת, ואז פתאום עלה לי במודעות כל הקטע הזה עם הסופר הסימנייתי והתיסמונת, והיה לי חשוב לכתוב את הפיסקה הזאת כדי להסביר, וכדי שתדעו לקחת אותי ברצינות. אז תודה רבה לכם על כך שהקשבתם, ועכשיו מתחילה הסקירה האמיתית, ואני מאחל לכם קריאה מהנה.)

***

כולכם בטח מכירים את הלהיט "הכל יהיה בסדר". לא לא לא, אני לא מתכוון לספר של דן יוספן, אלא לשיר של הלהקה הישראלית-אתיופית 'קפה שחור חזק'. בשיר, הם מדברים על הקושי והייאוש שהם חשים מהאפליה כלפי העדה האתיופית בישראל מצד אחד, אך מצד שני גם מביעים תקווה שאולי, מתישהו, הכל יהיה בסדר, והם יחיו כאן בשיוויון ובכבוד כמו כל אחד אחר ("אני יודע שהכול יהיה בסדר, ולא משנה מה כולם מדברים בסתר", הם שרים). וכמו השיר, כך גם המקרה של גד, הדמות הראשית בספר הביכורים של דן יוספן, שבעקבות מותה הפתאומי של אשתו בתאונת דרכים שבשבריר שנייה נפרדה מהעולם ומכל מי שאי פעם אהב אותה, הוא שקע במרה השחורה וניתק את הקשר עם משפחתו ועם כל הסובבים אותו, והמשיך כך במשך כל כך הרבה זמן (16 שנה!!!), עד שיום אחד, בעקבות פגישה עם מספר אנשים, שגרמו לו קצת לחשוב על המצב שבו הוא נמצא, ולהגיע למסקנה שאולי מתישהו הכול יהיה בסדר, והחיים שלו ישובו למסלולם הרגיל (כלומר, למסלולם הרגיל לפני שגד שקע במרה השחורה) - מפגש שלא הופך רק את גד ליותר אופטימי, אלא גם את כל השאר, איש איש וסיפורו האישי (וכמובן שכל זה נעשה באופן הדרגתי, ולא בבת אחת. הדרך רצופה עליות ומורדות, כידוע).

אני בן אדם מאוד אופטימי, וודאי שמתם לב לכך. במיוחד אני אופטימי לגבי כל הקשור למצב במזרח התיכון, ובמיוחד כאן בארצנו הקטנטונת אך הכל כך מדוברת שלעולם לא משעמם בה ושתמיד קורה בה משהו - בדרך כלל זה לא משהו טוב, ובדרך כלל זה גם קשור לסיכסוך הישראלי-פלשתיני. ואיך זה קורה, אתם שואלים? איך, למרות שאין לי שום סיבה להיות אופטימי, כי המצב כאן לגמרי חרא, אני בכל זאת אופטימי? אז אני אענה לכם: זה קורה ככה, משום שלפעמים נדמה לי שה'אני רוצה' גובר על ה'אני חושב', והוא זה שנותן בסופו של דבר את הטונים, וכך, כנגד כל הסיכויים, ולמרות שכולם אומרים שלא יהיה כאן בסדר ושאין עם מי לדבר, אני אומר שדווקא יהיה טוב אם רק נרצה (אבל באמת באמת נרצה) ושכן יש עם מי לדבר, למרות שבתוך תוכי, גם אני לפעמים חושב כמוהם - אבל הרצון הכל כך חזק הזה שלי שהכול יהיה בסדר, כמו שאמרתי, גובר בסוף על המחשבה, ההיגיון והרציונל שלי. וגם כשהפסימיות מתחילה לרגע להשתלט עליי, אז הרגע הזה חולף מיד כלעומת שבא, לאחר שאני מנסה, במאמץ אדיר מצדי, לחשוב חיובי. ובינינו, מי לא היה רוצה שיהיה כאן טוב? גם הפסימיים ביותר, רוצים שיהיה כאן בסדר.
וזה לא שחסרים לי צרות וסבל גם בחיי האישיים - כידוע, לכל אחד מאיתנו יש את הצרות והסבל שלו, את חלקם הוא משתף ואת חלקם (בדרך כלל הקשים יותר) הוא בוחר לשמור בלבו - אבל אניסובלאת זה, וזה מה שעושה את ההבדל. אני מצליח לסבול את הסבל שלי, שאותו אני נושא יחד איתי בקירבי הרבה שנים, ולמרות הכל אני חי איתו, ומצליח לחיות איתו, חיים נורמליים, בזכות משפחה וחברים שתומכים בי, בזכות השוקולד המתוק שעושה לי מתוק בחיים וכל שאר הדברים הקטנים והטובים שיש בחיים, וגם בזכות האופטימיות שלי כמובן.

ואולי בגלל זה כל כך אהבתי את הספר הזה - כי הוא מאוד אופטימי. נכון שבהתחלה הוא די פסימי, אבל לאט לאט הוא נהיה יותר ויותר אופטימי. אהבתי מאוד את השיפור שחל במצבו של דן, מההתחלה שבה הוא היה ב'דיכי' ועצבני על העולם, עד לסוף שבו היה הכי 'שימחי' שבעולם. אני די מניח שאם המקרה היה הפוך, ובהתחלה גד היה אופטימי ובסוף פסימי, הייתי פחות מצליח להתחבר לספר. כי הרי מה שהכי חשוב בסופו של דבר, זה הסוף, ולא ההתחלה. כי להתחלה יש המשך, והכל פתוח, ואילו לסוף אין המשך, והכל נעצר בסוף, ומה שקובע זה מה שקורה בסוף. כמו שאומרים: "סוף טוב, הכל טוב" (או לפחות כמעט הכל, כי בכל זאת אי אפשר להחזיר את המתים לחיים - אפשר להחזיר לחיים רק את אלו שמתים מבפנים, כמו גד).

הנה עוד סיבות ל'למה כל כך אהבתי את הספר':
1. הכתיבה, שהזכירה לי את הכתיבה של 'מסמר עקרב', המשתמש הסימנייתי של דן יוספן, כשהוא כותב כאן סקירות: כתיבה חיננית, קלילה, שנונה, אנושית וחמה, ומלאה בחוכמת חיים - כזו שכתובה בשפה כל כך יפה וגבוהה. נראה בבירור שדן יוספן נהנה מאוד מכתיבת הספר, ושהוא לא מיהר בכלל לשום מקום, וגם אנחנו, הקוראים, נהנים מאוד מהקריאה, וממש לא ממהרים לשום מקום.
2. העלילה, שמלאה בהברקות. כבר מהפרק הראשון ידעתי שזו הולכת להיות עלילה כזו: התאומים שליקקו גלידה, הזקנה והבלונים והסמוחטה כתמונת מצב למצבו הנוראי של גד, הרופא וה"גופה", העבודה החדשה באוניברסיטת חיפה והספרים של ש"י עגנון והזיכרונות הטובים מלפני התאונה - וכל זה, בפרק אחד של 4 עמודים בלבד. עלילה שכל רגע קורה בה משהו, והכל בכזו מקריות. אירוע רודף אירוע רודף אירוע, והכל מתוכנן מראש, עד לפרטים הקטנים. סיפור של דמות אחת משתלב בסיפור של דמות אחרת, ואי אפשר שלא לחשוב תוך כדי קריאה כמה כישרון והרבה הרבה חשיבה טובה, צריך אדם כדי לחבר עלילה שכזו. בנוסף, זוהי עלילה מעוררת מחשבה על שלל נושאים כדון חיים בצל השכול, התאבדויות, קיומו של אלוהים והיחסים בין האדם לאל, צירופי מקרים והשליטה האפסית שיש לנו עליהם, וגם על אופטימיות ופסימיות והמשקפיים שדרכם אנו בוחרים להסתכל על החיים.
3. הדמויות שגד בא יחד איתם במגע (ושאני מעדיף שלא לספר עליהם, כדי לא לחשוף בטעות ספויילרים מיותרים), וכמובן שגם גד עצמו, שהעצב והיגון שחש בעקבות מותה הטראגי של אישתו, היה כל כך כנה וריאליסטי ונוגע ללב, וכך גם האופטימיות שהוא חש לאחר מכן, ושהזכיר לי טיפה אפילו את 'מסמר עקרב' באופי שלו - כל הדמויות האלו הפכו להיות חברים מאוד טובים שלי, שליוו אותי לא רק לכל אורך הספר, אלא גם אחריו, וגם ימשיכו ללוות.
4. העיצוב של הספר: אהבתי מאוד את עיצוב הכריכה הקדמית של הספר עם הבלונים והמסמר שהוא יפה מאוד בעיניי, את התקציר הפיוטי שעשה לספר עבודה טובה כל כך למרות חשיפת הספויילרים, ואת הבחירה המאוד אופטימית של שם הספר.
5. הפרקים הקצרים, בדיוק כמו שאני אוהב, שהופכים את חווית הקריאה לנוחה יותר.
6. 'מסמר עקרב' - בן אדם וחבר מדהים. (אבל אל תדאג, אחי היקר, גם אם לא היית סופר סימנייתי ולא הייתי מכיר אותך באופן אישי, הדירוג שנתתי לספר לא היה משתנה, כי כמו שאתה רואה, מלבד הסיבה הזאת יש עוד 5 סיבות + הסיבה הראשית, שבהחלט מספקות ומספיקות בשביל 5 כוכבים).

והנה גם כמה דברים שפחות אהבתי בספר, או כאלה שאפשר לשפר:
1.
2.
3.
4.
5.
6.
[טוב, אז כמו שאתם יכולים לראות, לא ממש מצאתי משהו שלא אהבתי או שניתן לשפר בספר - למרות, ואת זה חשוב מאוד לציין, שמאוד ניסיתי והתאמצתי למצוא משהו כזה, שכן לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, 'מסמר עקרב' פנה אליי בפרטי ואמר לי שהוא מאוד ישמח אם אהיה כנה בביקורת שלי על הספר שהוא כתב, ואם יש משהו שפחות מצא חן בעיניי, אז שארשום אותו - אבל מלבד אולי טעות אחת או שתיים בדפוס לא הבחנתי בשום דבר אחר שצריך לשפר (למרות שאני בכלל לא בטוח שהטעויות האלו היו טעויות דפוס, ויכול להיות שפשוט בגלל כמה ביטויים במשלב לשוני מאוד מאוד גבוה שדן נוהג לפזר מדי פעם בספר, לא הכרתי אותם ולכן פירשתי אותם באופן מוטעה כטעויות בדפוס). בכל מקרה: אני לא רוצה שזה יישמע קלישאתי, אבל הספר הזה פשוט מושלם (למרות שמי כמוני יודע שאין דבר כזה באמת 'מושלם'. אז יודעים מה? קרוב למושלם) - "הכול בסדר", כמו שאומר המשפט ההוא שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים במהלך הספר (ואפילו יותר מבסדר)]

אז...מומלץ בחום! (למרות שאין כל צורך בלהמליץ עליו בחום, כי ממילא תרצו בטח לקרוא מתישהו את הלהיט ה'סימנייתי' הזה). בין הספרים הטובים שקראתי, אחרי 'הארי פוטר' (ואגב, מסמר עקרב, זו לא רק מחמאה, אלא גם רמיזה לכך שיש סידרת ספרים פשוט נפלאה שטרם קראת, ושאתה פשוט חייב לקרוא - וגם שם יש איזה קטע עם שוקולד, ועל כך שהוא נוגד דיכאון ורגשות קשים). בקיצור: יאללה, הוליווד, תתעוררו! ועוד משהו: טוב שלא לקחתי את הספר בסיפרייה, ושהוא נשאר אצלי בבית, כי אני חושב שהוא יהיה קמיע ממש ממש טוב, כמו 'חמסה', שיגן עליי ועל הבית שלי מפני צרות ודיכאונות, ושייתן לי הרגשה שהכול יהיה בסדר, גם ברגעים קשים מנשוא שבהם זה לא נראה ככה. אז מסמר עקרב, בהצלחה בהמשך הדרך, ומקווה בשבילך שגם הספרים הבאים שתכתוב מיד יהפכו ללהיטים כמו הספר הזה (לפחות כאן ב'סימניה', ובספרייה שבה אתה עובד כספרן - ותאמין לי שזה הישג לא רע בכלל, והרי אתה בעצמך אמרת בספר שתמיד צריך להעריך את מה שיש לך). ומה שאמרתי לך בפרטי, אומר לך גם כאן: אני אשמח מאוד אם מתישהו שנינו ניפגש - אצלך בסיפרייה, על הגג של אוניברסיטת חיפה, או אפילו בבית הפרטי שלי או שלך - ושם, איפה שזה לא יהיה, נוכל לשפוך זה בפני זה, את צרותינו ואת אשר על ליבנו, ואולי, מי יודע, נצליח גם לעזור אחד לשני (וכמובן שגם נביא למיפגש פרלינים משובחים ובלינצ'ס ממולאים בשוקולד, שיעשו לנו מתוק מתוק!)

"ואחרי הכל, חשב גד, החיים יפים, ומיד נרתע מן המשפט הזר שהתגנב למוחו. באמת? החיים יפים? אולי עבור אחרים, עבור שני הזאוטוטים האלה, למשל, תאומים זהים שישבו על הספסל בגן הציבורי בבגדים זהים, בכובעים זהים, וליקקו גלידה מגביע אחד. לשונותיהם הקטנות לקלקו את המרקם המתוק, הקצפתי, ליקטו סוכריות קטנות בשלל צבעים, ותוך כך התלקקו זו בזו"

"איך שדברים משתנים. במהלך שש עשרה שנה ביקר גד את אמו פעמים ספורות בשנה, כמי שכפאו שד, ועכשיו הוא אחוז געגועים אחרי יומיים בלעדיה. הוא חייך לעצמו. סוף כל סוף מצא תוכן ומשמעות לחייו"

***בחרתי לפרסם את הביקורת הזו דווקא עכשיו, ביום העצמאות, ולא ביום אחר במקום, משום שיום זה מסמל יותר מכל יום אחר, את ניצחון האופטימיות על הפסימיות: בהתחלה, התנועה הציונית לא באמת האמינה שיום אחד תקום מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל ושהכול יהיה בסדר לגבי המצב של העם היהודי, למרות שרצתה מאוד להאמין בכך - המציאות בשטח לא ממש איפשרה זאת. אבל אז בא הרצל, עם החזון האופטימי שלו, וגם דוד בן גוריון ראש היישוב היהודי בארץ ישראל שהיה מאוד אופטימי ונלהב והאמין בדרך שלו, שבזכותם הוקמה כאן בארץ ישראל מדינה יהודית לתפארת - אמנם אחרי מלחמה קשה, שבמהלכה הורים רבים איבדו את ילדיהם, נשים רבות איבדו את בעליהם ואחיות רבות איבדו את אחיהם, אבל הסוף טוב, וזה מה שחשוב. ולכן - הגיע הזמן לעבור מהפסימיות של יום הזיכרון (שאותו אני מאוד מכבד) לאופטימיות של יום העצמאות.
לחיי האופטימיות, ויום עצמאות שמח!

---------------------------------------------------
את הביקורת הזו אני בוחר להקדיש למורה שלי למתמטיקה של שנה שעברה. ולמה? מפני שלפני שנה פקד אותה אסון נורא: באותו יום שבו קרה האסון, היא הלכה להתאמן בחדר כושר, כמו שהיא הייתה עושה אחת לכמה זמן. במהלך האימון, היא התרוממה ומישהו שהתאמן לידה פגע בה בטעות בראש עם המישקולת. המכה הייתה קשה מאוד, ועד היום היא לא הצליחה להתאושש ממנה לגמרי. היא, כמובן, הפסיקה ללמד בבית הספר, ופעמיים בשבוע היא הלכה לפיזיותראפיסטית שתעזור לה בתקופת השיקום שלה. בהתחלה, אפילו לדבר היה לה קושי. היא התקשתה גם להניע את איבריה, והמכה גם פגעה קשה מאוד בחלק שלה במוח שאחראי על הזיכרון. החלק הזה, עד עכשיו, בניגוד לדיבור ולתזוזה, עדיין לא התאושש לגמרי, וכנראה שגם נושאים מסוימים במתמטיקה היא תתקשה לזכור, למרות שהיא עדיין רוצה לחזור ללמד. בקשר לחדר כושר - אני לא יודע אם היא תחזור להתאמן שם.
אתמול היא באה לבקר אותנו בבית הספר, ולומר לנו שלום. מצבה השתפר, אמנם לא לגמרי, אבל השתפר. מהבחינה החיצונית לפחות, לא היה כל שוני, ממה שאני זוכר אותה לפני שנה וחצי. היא אפילו החליטה ללמוד רפואה הומיאופתית במכללה, לצד תהליך השיקום שהיא עוברת בביתה. היא חיבקה אותנו, התלמידים, ואנחנו חיבקנו אותה. ואז היא אמרה את המשפט הבא, שבזכותו בחרתי להקדיש לה את הביקורת הזו: "זוכרים, תלמידים, מה כל הזמן אמרתי לכם כשלימדתי אתכם, וכאשר התקשיתם לפתור איזה תרגיל במתמטיקה? קשה יש רק בלחם, אמרתי, וגם אותו אוכלים! אז ככה גם הסיפור שלי, שלמרות הקושי ואיבוד הזיכרון, איבוד החיים הקודמים שלי ואיבוד הדיבור והתזוזה, אני לעולם לא אמרתי נואש, המשכתי קדימה והתגברתי על כל המיכשולים שהיו לי בדרך, והנה, אני ניצפת כאן היום לפניכם, בריאה ושלמה עד כמה שהמצב מאפשר לי, כדי להעביר לכם את המסר הבא: קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים"

36 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?