מקווה, לא מה שחשבתם
מקווה, מילה שתמיד הרגשתי אליה מרוחק, למה כי היה לי קטע כזה אנטי דתי.
אבל יותר משהמושג הזה היה מופשט לגבי, הוא ייצג ממשות פיזית בעיניי, בדמותו של מקווה אמתי הממוקם בלב שכונת מגורי המאוכלסת ברובה בציבור חילוניים. כך זה תמיד שיש קואליציה בין דתיים לחילוניים, הראשונים תמיד ממשים את מחיר הקואליציה שלהם בנכסים מוחשיים. אין כמו מקווה לייצר נראות כנכס לממסד הדתי. בעקבות המבנה יגיעו גם המינויים הנדרשים לתפעולו, ובראשם הנסיכה הגדולה של הטבילה, הבלנית המהווה מושא לאימה עבור כלות צעירות חילוניות ששמות את נפשן בכפן בשעה שהן נאלצות לצלול למים הציבוריים של המקווה.
אשתי שטבלה לפני החתונה, מלמלה מילת קסם ילדותית, על החיים ועל המוות, וצללה לעומק המים.
המקווה הסמוך לביתי, הלך והתיישן, ושנים רבות עמד בעליבותו. עד שיום אחד החליטו פרנסי העיר לפנות לשר הפנים שהיה גם שר הדתות, ולבקש ממנו מענק לשיפוץ המקווה. לבסוף נחנך המקווה המשופץ בטקס רב עם ורושם, בו הגבירים של העיר והמדינה נשאו נאומים חוצבי להבות, שמדי פעם נקטעו על יד חבורת נערים ששרה שרים חסידיים. אלא מה, הכסף הספיק רק למחצית השיפוץ. מה עשתה המועצה הדתית, היא קבלה החלטה שקודם משפצים את החלק של הגברים, בעוד שאת החלק של הנשים מותרים ישן בכערו ובעליבותו, בכך השיפוץ החלקי של המקווה הנציח את עלבונם של הנשים, שעדיין נותרו פחותות ערך בעיני הממסד הדתי וכל זאת במאה ה-21.
מאז אני ומקווה לא מתחברים, ודווקא מהסיבה הזאת החלטתי לקרוא את נבו, כהפוך על הפוך, מה גם שקראתי את ארבע בתים וגעגוע ואהבתי.
במקווה האחרון בסביר נבו, לוקח את נוסחת הספר ארבע בתים וגעגוע כמותג מצליח, ומנסה למתוח אותו כמו שעלית עשתה לפרה האדומה שלה, או כפי שתנובה מוכרת לנו קוטג' באמצעות געגוע לבית הישראלי. מה שטוב לשיווק המונים, נשמע לעתים מאולץ ולא אמין לספרות איכותית.
נבו כתחליף לזהות גיבוריו, כפי שהוא יצר בארבע בתים וגעגוע, ייצר לכל אחד מגיבורי המקווה האחרון בסיביר, בעיה לגבי הזהות האישית שלו, באופן שכל אחד מהם מחפש זהות, בית, אהבה והוא לעתים מתגעגע לנופים אחרים. נשמע מתוחכם, אלא מה, לעתים בנוסחה הזאת, ברצון לפצח את הישראליות, הגבול בין הבחנה מדויקת לסטראוטיפיות שטחית ומעליבה היא דקה מאוד, האומנם נבו צלח את המכשול הזה?
הגיבורים של נבו מעוצבים באופן יפה עם פוטנציאל מעניין למפגש ביניהם. דנינו ראש העיר של צפת פוליטיקאי תחמן, מקבל תרומה מארה"ב להקים מקווה, אלא מה הוא מחליט להקים אותו, "בסיביר" הכינוי הנלעג לשכונת עולים רוסיים בצפת. עד פה פוליטיקה מוניציפלית ואבסורד ביורוקרטי, בנוסח תעלת בלאומילך של קישון. המשימה מוטלת על עוזרו הנאמן של ראש העיר, זה שבדרך כלל יודע לעשות את התחמונים הנכונים, בן צוק שהיה ילד חוץ בקיבוץ כעת הוא חוזר בתשובה, אבל הוא לא פה ולא שם, הוא נשוי, ועדיין ליבו יוצא לאיילת אהבתו הראשונה, זאת שבאה מבית הרוס, הייתה נחלאית וקיבוצניקית, וכעת מחפשת בית ואהבה שלא ברור מהם, זהות ורוחניות במקדשים הודיים ובסמים. ויש כמובן את אנטון הרוסי, הוא בכלל לא יהודי, יש לו בן כומר ברוסיה, אך הוא הלך בעקבות אהבת חייו הבוגרת, קטיה ועשה עלייה לארץ קשה - סבלנות אנטון, ויש להם נכד חמוד נמוך קומה שממש אוהב ילדה אחת מהכיתה, הוא עושה את גישושיו הראשונים בחיפוש אהבה, ואין לו ביטחון לפנות אליה, וכמעט שכחתי את הערבי שלנו, נעים שכולם קוראים נועם, כי הוא נראה יותר יהודי מערבי, תלוי את מי שואלים, והוא בכלל אוהב ציפורים, ומחפש את האישה שיחד אתו תאהב ציפורים ותעוף אתו לשמיים, והוא למרבה ההפתעה הקבלן של המקווה (עבודה ערבית איכותית כבר אמרנו).
זה נשמע אחלה, כמו חמוס ישראלי שכל אחד מאתנו יכול למצוא בו (לנגב) את הסיפור שלו, בעיקר את אהבת חיינו שתמיד חיפשנו, אבל יחד הנוסחה הזאת מתחברת באופן מאולץ. ודבר נוסף הרצון של נבו לעסוק ברוחניות, כפי שבמיקום העלילה בצפת מתבקש, הוא שטחי, על גבול הנלעגות.
המקווה האחרון בסביר, הוא ספר לא רע, הוא כתוב בשפה יפה, קולח ומעניין בחלקיו (בעיקר בסוף), ושטחי ומאולץ בחלקיו האחרים, ולא מחדש דבר, בכך הוא לא מממש את הציפיה שלי מנבו, על רקע קריאה שניים מספריו האחרים, כולל נוילנד שהיו ממש טובים בעיני.
בסוף הבנתי והתרגשתי מהמשחק של נבו בין זהויות לזרויות, הגורם לנו לעתים לבקש להחליף זהויות. לצד הזהות שלנו כישראלים, נטועה בנו זרות פנימית כשייכים לחברת מהגרים, המבקשת כציפור נודדת לצאת למסע רחוק, בכדי למצוא זהות חמקמקה, ואת הבית שתמיד בקשנו לעצמנו.
אתם יודעים מה, בא לי לסיים את הביקורת בז'ינגל, זה בגלל שאשכול הוא גם קופירייטר מכונן, (מראש אני מזהיר לגבי התוצאה):
תן לו בדתיים, תן לו בחילוניים, תן לו במזרחיים, תן לו בערבים, תן לו ברוסים, אשכול אשכול אי, יה יאי.... (כמו של יונדאי)
