השם הנפלא הוא הסיבה שקראתי את הספר מלכתחילה. זה והעובדה שהסופרת בריטית וכותבת על עיירה סתמית אי שם באנגליה. אלה הסיבות שלי - וזה מה שאגיד לשופט.

גרייס וטילי הן שתי ילדות בנות 10, החברות הכי טובות, שבקיץ אחד מוצאות את עצמן בחופש הגדול, בלי שום דבר לעשות (כי מדובר ב1976, הורים עדיין לא הפנימו שהם חייבים להיות צוות הווי ובידור של ילדהם, ושאם ילד יוציא מהפה את המשפט "משעמם לי" שלוש פעמים, הם יישפטו בחומרה וייענשו בתואר "הורים לא ראויים") גרייס וטילי מסתובבות בשכונה, מדברות עם השכנים, זוללות ממתקים ומחליטות לפתור את תעלומת היעדרה של אחת השכנות מביתה.
השכנים בשכונה הזו שייכים לזן הקהילתי. כלומר - הם מבקרים (ביקורת בונה, כמובן) את שכניהם. פולטים הערות סתומות שזר לא יבין האחד לשני, משגיחים בשבע עיניים שהסדר הקבוע יישמר וכורעים תחת נטל סודותיהם מהעבר וגם מההווה.

סיפור קורותיה של ג'ואנה קאנון מרתק הרבה יותר מספרה. קנון נשרה מבית הספר בגיל 15, עבדה כמה שנים במה שאנחנו מכנים בנימוס "עבודות מזדמנות" ומאיימים על ילדינו שאם לא יכינו שיעורי בית סופם יהיה עבודות מזדמנות. קנון החליטה בגיל 30 שברצונה להיות פסיכיאטרית. היא חזרה ללמוד, התקבלה לבית הספר לרפואה, התמחתה בפסיכיאטריה, והיום היא פסיכיאטרית בבית חולים בדרבישר (שם חי פעם אחד מיסטר דארסי...) הספר התחיל בסדנת כתיבה ובבלוג בו היא כתבה סיפורים מחוויותיה. מה שאומר שאם ניצלת את זמנך נכון ודילגת על השנים המיותרות בבית הספר, עתידך מובטח.

הספר נע בין בגרות לילדותיות. שתי הילדות - בעיקר גרייס המספרת את הסיפור - מפגינות בגרות מפליאה, התייחסות פילוסופית ורב משמעית לחיים שסביבן "העולם מלא עזים וכבשים וצריך לנסות להבין מי זה מי" אומרת אחת מהן, ומתייחסת ל"אנשים טובים" ו"אנשים רעים" הילדות שופעות התבונה גם אינן נגררות אחרי הלך הרוח השכונתי של דחיית השונה והתלהמות אלימה. מצד שני המבוגרים בסיפור ילדותיים לההפליא על התייחסותם הסטיריאוטיפית, בורותם המובנית ונסיונם הפתטי להסתיר מהעולם את מהותם.

הספר חמוד. מסריו ממש לא מתוחכמים, התעלומה אינה באמת תעלומה, נסיונה של קאנון לבנות מתח משתמש בטכניקות פרימיטיביות, אך הוא נחמד לקריאה. כתוב בהומור חביב ומפעם לפעם מבליחה איזו הברקה. וגולת הכותרת - "יומן ממתקים" שמפרט ומדגים בצילומים את הממתקים ותכולתם. היומן הזה מבסס את מעמדה של בריטניה כמדינה עם האוכל הכי הזוי בעולם. ומסביר גם את האינטרס להפוך לאימפריה - יבוא מאכלים אכילים מכל קצווי תבל.

יכול להיות שכל מי שמצא בספר פגמים, צדק. אולי הוא עמוס בדידקטיות, סובל מארכנות יתר, אולי אין היגיון בכושר הביטוי המופלא של גרייס בת העשר. ואולי ואולי.

אבל הספר נפלא. הוא כתוב בכישרון יוצא דופן, הדימויים שבו מהפנטים, הוא ציורי ויפהפה ומרגש וחכם. שזור בהומור בריטי מעודן. מרתק ומותח, הדמויות שלו עגולות ונוגעות ללב, בה במידה שהן מגוחכות.

מרגרט קריזי נעלמה ביום קיץ לוהט אחד מני רבים. קיץ נורא עטף את השדרה ביוני ביולי ובאוגוסט של שנת 1976. הוא אטם את השכונה בבועה מבעבעת, ריפד את עצלנותם הטבעית והסמיך את צרות המוחין שלהם.

גרייס היא גיבורת הספר. ביחד עם טילי, חברתה החולנית, היא מבקרת בבתי השכנים, תרה אחר רמזים למציאותה או להעדרה של הנעלמת, לעקבות שהשאירה בליבותיהם של שכניה, למציאותו של אלוהים, שבמקרה זה, הוא ההורה הטבעי של ישו (שלפחות הוא יימצא בסוף).

הסיפור מתואר מבעד לעיניה החכמות של גרייס, אבל לטעמי, הוא מתואר מבעד לעיניה החכמות של גרייס הבוגרת, החוזרת למחוזות ילדותה ולקיץ ההוא, שבו הפיקו שכניה וגם היא כמה לקחים. ולכן, המראות והזכרונות שייכים לגרייס הילדה. הפרשנות, הדימויים והתיאורים, ההיקשים, הצבעוניות והפיוטיות שייכים לאשה הבוגרת.

הספר חוזר אל שנת 1967, השנה שבה חשפו תושבי השדרה את הקלות הבלתי נסבלת של חוסר הסובלנות, את החשד המפעפע בלבבות נוחים להשפעה ואת הסוד שיושב מתחת לשכונה כבר תשע שנים ומסרב להיקבר.

סיפור המתח אינו נחשף עד תומו. הוא מסתיים בחוטים פרומים, בשאלות, בתהיות. לא כל הרמזים שזרעה הסופרת פוענחו עד תומם, אבל לא זה העיקר.

מרגרט קריזי היא המצפון הנעלם של תושבי השדרה, שבדצמבר 1967 נטלו לעצמם את תפקידו של אל קנא ונוקם, אלא שכרגיל במקרים כאלה, הנקמה מופנית אל האדם הלא נכון.
_____________________________
נ.ב. כמו עוד תשעה ספרים נוספים, רכשתי גם אותו בהוצאת סנדיק הנהדרת, ולכן אני מתאכזבת כשאני מוצאת אפילו שתיים או שלוש שגיאות הגהה.

נ.ב. שני: מסתבר שילדותי, שקדמה בשנים מספר לילדותה של הגיבורה היתה משופעת הרבה פחות בממתקים. בילדותי היו וופלים ובייגלך ומסטיקים ארוכים ומסטיקים עגולים וביסקוויטים על משקל ועוגיות פשוטות. אבל האנגלים הללו, שלא היו עסוקים בצנע והיו להם אלפיים שנות תרבות, בזמן שאנחנו היינו עסוקים בהישרדות בגולה, המציאו המון ממתקים, שרבים מהם מופיעים בספר, ותמונותיהם הצבעוניות גם מופיעות בנספח שבסוף הספר.

הצרה עם עזים וכבשים מתחילה בשם שלו.
השם הזה הוא קצת גימיק.
שם לא שגרתי, לא טריויאלי, מושך.
אין בזה כל רע, כמובן.
סופר צריך לבדל את עצמו איכשהו, למשוך את הקורא לבחור בספר שלו מבין כל השפע הקיים.
אבל זה מעורר חשד קל: האם הספר יצדיק את השם מעורר הסקרנות שניתן לו? האם החיבה לגימיקים שניכרת משמו נמשכת גם אל התוכן?

הצרה עם עזים וכבשים ממשיכה בגיבורה שלו: גרייס, בת העשר.
הבכור שלי, בן 9.5, בעל כישורים ורבליים מפותחים לגילו (אפילו אמא שלו אומרת), ובכל זאת - הסיכוי שהוא יצליח לכתוב ולו סיפור קצר שייצור עניין וירתק מבוגרים הוא... לא משהו.
זו בעצם בעיה מובנית בכל הספרים למבוגרים בעלי מספר ילד (כמו המקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה, או ספרי הבלש של אלן ברדלי): יש בהם משהו לא אמין.
למה בספר הזה זה הפריע לי יותר מאשר בספרים קודמים? שמא נהייתי ביקורתית יותר עם השנים, או עם גידול הילדים?
אולי.
ואולי גרייס, גיבורת הספר הזה, מתבטאת באופן מהוקצע יותר, מודע יותר לעצמו, אמין פחות מאשר שאר גיבורי ספרי המבוגרים בעלי מספר-ילד שיצא לי לקרוא עד היום.
משפטים כמו: "אנשים נהגו במכוניות עם חלונות פתוחים, ורסיסי מוזיקה התפזרו בכל הרחוב" וכמו: "חיכיתי. גיליתי שלפעמים, אם שומרים על שקט, אנשים לא מצליחים להתאפק וממלאים אותו" ו-"לפעמים אצל מבוגרים, הפער בין מה שאתה שואל לבין מה שהם עונים גדול מדי, ותמיד נראה כאילו הפער הזה הוא המקום הטוב ביותר להכניס אליו את כל הדאגות" נשמעים לא אמינים מפיה של ילדה בת עשר. או הדיאלוג הזה, בין ילדה בת עשר לילד בן שש:
"אבא שלך אוהד את מנצ'סטר יונייטד." קיתי לא הרים את עיניו מהבעיטות.
"זה משנה?" שאלתי.
"ברור." הוא הפסיק לבעוט והצביע על טלאי בג'ינס שלו. "צ'לסי עד המוות."
"איפה זה צ'לסי?" טילי נעצה מבט בתג.
"לוידע." הוא התחיל שוב לבעוט.
"אז למה אתה לובש תג של מקום שאתה בכלל לא מכיר?" שאלתי.
"כי אז אתה חלק ממנו." הוא פספס את הבעיטה האחרונה והכדורגל התרחק לאורך הכביש. "זה אומר שאתה משתלב."
"רק בראש שלך," נאלצתי לצעוק כי חצי ממנו היה בתוך גדר חיה של מישהו.
הוא הגיח שוב והצמיד את הכדור אל חזהו. "אבל זה המקום הכי חשוב," אמר.
מה אומר. הוא כל כך עמוס במשמעויות, הוא לא נשמע לאזני הציניות כמו הברקות ילדותיות חמודות אלא כמו הברקות מתיימרות ומתנחמדות.
ואולי זה הפער בין כושר הביטוי הנדיר של גרייס המוכשרת לבין ההתנהגות התמימה באופן בלתי אמין, והפעם לקצה השני: גרייס וחברתה טילי, שתי ילדות בנות עשר שחונכו על ברכי האמונה הנוצרית, יוצאות לחפש את אלוהים. הן עוברות בית-בית בשכונה שלהן, מסתכלות מאחורי כריות ספה, חושבות שוב איך בעצם ידעו אם אלוהים שם או לא, לא מוצאות תשובה וממשיכות לחפש.
והחיפוש הכל כך נאיבי הזה, מה לעשות, לא מתאים לילדות בנות עשר. בטח לא כשאחת מהן היא אינטליגנטית כל כך, בעלת כושר ביטוי יוצא מגדר הרגיל לגילה, וסיימה את כל ספרי הילדים בספריה השכונתית.
וכאן עולה התחושה שגם זה גימיק: מספרת שהיא ילדה הוא סוג של גימיק, וילדה שפועלת בעולם המבוגרים באופן מאוד נאיבי ומתוק היא עוד גימיק, והגימיק הכפול הזה מייצר אצלי תחושה שמישהו מנסה לגרום לי להזדהות רגשית, מישהו רוצה שאמס מרוב מתיקות ומקוריות וארצה לחבק את הילדות החמודות והבלתי אמינות בעליל האלו, ואתפעל בקול רם מהספר שהכניס אותן לחיי.
אז מצטערת, לא קונה.

הצרה עם עזים וכבשים מספר את סיפורן של גרייס וטילי בנות העשר, הגרות בשדרה קטנה ושקטה, באנגליה של שנות ה-70. יום אחד נעלמת אחת מתושבות השדרה, הגברת קריזי, והשדרה כולה נכנסת למתח נורא: האם גילתה גברת קריזי את סודם האפל והכמוס של תושבי השדרה? סוד הקשור באחד מתושבי השדרה, וולטר בישוף שמו, שמעולם לא הצליח להשתלב, ובהצתה מסתורית שפרצה ערב אחד בביתו, תשע שנים מוקדם יותר?
הספר קופץ בין נקודת מבטה של גרייס, המחפשת את אלוהים בתקווה שהוא ישיב את הסדר והשלווה לשדרה, לנקודת מבטו של מספר יודע כל המתמקד כל פעם בדייר אחר בשדרה, ובין ההתרחשויות כיום לאלו של לפני תשע שנים. הקופצנות הזאת אולי איננה גימיק, אבל גם היא נועדה ללכוד את תשומת לבו החמקמקה של הקורא, וכשהיא מצטרפת לשאר הגימיקים, זה מתחיל לעייף.

הצרה עם עזים וכבשים היא גם היותו ספר דידקטי להפליא עמוס מסרים מתקתקים של קבלת השונה.
האנלוגיה בין גרייס וטילי הדחויות חברתית, לוולטר בישוף האיש השנוא בשדרה, לישו שגם הוא נרדף ונצלב רק כי: "היו לו אמונות שונות, דעות שונות על החיים. באותם ימים, אנשים החמירו מאוד עם כל מי שלא חשב כמוהם" נדחפת לגרונו של הקורא בכפית.
אם לסכם את המסר של הספר, תהיו נחמדים לזר ולשונה והכל יהיה בסדר. כל צרות העולם נובעות מיחס חשדני כלפי אנשים המתקשים להשתלב. גרייס וטילי בנות העשר נכנסות לביתו של אדם ממנו הזהירו אותן הוריהן בפירוש, והנה מתברר שהוא איש נחמד ומעניין ולא מפלצת כמו שעשו ממנו ההורים, כי כשאנחנו נחמדים לאנשים הם תמיד נחמדים אלינו בחזרה.
אה, לא? בספר הזה כן.
הספר לא טורח להתמודד עם השאלה איך נכון היה לפעול אם וולטר בישוף כן היה פדופיל כפי שחשדו בו תושבי השדרה. האם אז כן היה מוצדק לקחת את החוק לידיים ולנהוג כפי שנהגו תושבי השדרה? מי יודע. על פי הספר הזה, הדילמה כלל אינה קיימת, יחס גורר יחס והשלום מתחיל בתוכנו. לא, סליחה, זה מקלישאה אחרת.

ג'ואנה קאנון כותבת בכשרון, העלילה מעניינת, גם אם לא מאוד מפתיעה (וכשכבר יש הפתעה היא לא תמיד משכנעת), הכתיבה טובה, עשירה, משעשעת לפרקים (למשל, כרטיסי השתתפות בצער עם קלישאות דתיות מתוארים כך: "מסתבר שכשאלוהים מדבר, הוא בוחר בפונט מעוטר בלבד"). אבל ג'ואנה קאנון בחרה להשתמש בכשרון שלה לכתיבת ספר דידקטי וצדקני. וזוהי, בעיני, הצרה עם הצרה עם עזים וכבשים.

אני מודה שהאיור על גבי כריכת הספר, הזכיר לי את העטיפה של שוקולד "פרה אדומה", למרות שגווני הכריכה תכולים, ובכלל אין כאן פרה.

אל תטעו, ספר ביכורים הנוכחי של גו'אנה קאנון לא עוסק בעזים וכבשים אלא בנמשל שלו.

הכתיבה שנונה שזורה בהומור, בצירוף דיאלוגים מרתקים. הקריאה בו קולחת, בהדגש שלא כל קורא יוכל להתחבר לסוג זה של הומור.

להקלת על הקורא, בראשית הספר צורף תשריט של הבתים בישוב והמשפחות המאכלסות אותם. במהלך הקריאה נעזרתי בתשריט מעת לעת, ועל כך מגיע שבחים למי שחשב על כך.

בסוף הספר צורף, מילון ממתקים שהוזכרו במהלך העלילה. רעיון מעולה! בינינו לבין עצמו מה לי ולממתקים אנגליים, שאפילו את תוצרת הארץ אני בקושי מכירה.

מזמן לא קראתי ספר שנון עם הומור אנגלי מובהק, אנושי ורצוף בדיאלוגים מרתקים.

הדיאלוגים הזכירו לי הסדרות הבריטיות ששודרו בטלבזיה לפני כמה שנים, כשבכל פרק נחשף שחקן אחר מול אור הזרקורים. כאן תמצאו שכל פרק חושף משפחה אחרת, לרבות מערכת יחסיה וסודותיה.

עד כאן מחמאות על העריכה, ועל התרגום המעולה של שי סנדיק. כל מילה נוספת תהיה מיותרת. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לסיים את פרק התשבוחות ב-BIG LIKE .

הכל מתחיל ב-21 ביוני 1976- גב' מרגרט קריזי מבית מספר 8 נעלמה. מר קריזי הכריז "אשתי הלכה לאיבוד".

בבית מספר 4 שהיה ממוקם מול בית מספר 8 גרייס אליזבת בהלצה אמרה: "אולי חטפו אותה"... "אולי לא בטוח ללכת לבית הספר היום." (עמוד 10)

חברתה של גרייס, טילי ילדה בת לאם חד-הורית שעבדה לפרנסתה בקו-אופ. עיניה של טילי הסתתרו מאחורי משקפיים במסגרת כהה, ותמיד לבשה סוודר גם בחמסין לוהט. ילדה קצת מוזרה ושונה.

לאחר שישה ימים שעדיין הגב' מרגרט קריזי לא הופיעה, כול תושבי השדרה הלכו לכנסיה וגם גרייס וטילי, והן ביקשו מאלוהים לסייע להן למצוא את הגב' קריזי.

גרייס פנתה לכומר ושאלה אותו: "למה אנשים נעלמים?" ... יש הרבה סיבות...ואיך מונעים מאנשים להיעלם? עוזרים להם למצוא את אלוהים." (עמוד 23)

"אני לא מבינה איך אלוהים יכול לעשות דבר כזה," אמרתי. "איך הוא יכול למנוע מאיתנו להיעלם?"

"את יודעת שאלוהים הוא הרועה שלנו, גרייס. אנחנו רק כבשים. כבשים ולא יותר. אם אנחנו לא הולכים בתלם. אלוהים צריך למצוא אותנו ולהחזיר אותנו הביתה." (עמוד 24)

לאחר השיחה עם הכומר, שתי הבנות גרייס וטילי יצאו למשימה במטרה לחפש את הגב' קריזי. במסגרת המשימה הן עברו מבית לבית, התענגו על ממתקים וחשפו סודות...

בעזרת גרייס וטילי, הסופרת גו'אנה קאנון שהיא פסיכאטרית במקצועה, מבקרת ויוצאת נגד הדיעות הקודמות, ואי-קבלת "השונה" לחברה.

לא לחינם יבלוט בתשריט בית מספר 11 של וולטר בישופ הערירי. לתשומת לבכם, כל הבתים בשדרה היו עם מספרים זוגיים, ורק ביתו של וולטר היה מספר ראשוני ובפינת שדרת הבתים. למה?

גרייס קסם של ילדה, היא במיוחד מתעקשת לדעת איך אלוהים יודע מי מהאנשים הם "העזים" או "הכבשים".
הכתיבה נעה על גבי שני צירי זמן: הקול של תושבי השדרה ושתי הבנות גרייס וטילי.

לפעמים צריך שיקרה משהו כדי שיעיר את האדם, וזה בדיוק מה שקרה כאן: מנמנמי השדרה הקיצו עקב העלמותה של הגב' קריזי ובדרך הציפו סודות.

בספר הזה תימצאו מגוון של רגשות, מערכות יחסים, שנאה, אהבה, גזענות, בגידה והרבה סודות...

למרות שהספר שוייך לסוגת ספרי המתח, אני הייתי מקטלגת אותו כספר פרוזה. אין לי ספק שיש בסיפור הזה את הסקרנות, המלווה בדרך כלל את ספרי המתח, אך אין פה את הקצב האופייני להם.

הסוף מפתיע, פתוח וטוב שכך... זה מה שיפה בספר הזה, גם שמסיימים לקרוא בו נותרים הירהורים לא מעטים.

אני ממליצה על הספר, ברם אני מרשה לעצמי לחדד: ההומור והכתיבה מיוחדים ועטופים בהומור אנגלי מובהק, ולכן אני חושבת שקורא בריטי יתענג עליו יותר מקורא ישראלי ממוצע.

לקרוא את הספר? כן!
אבל אין פה מתח... יש כאן משהו אחר... משהו מיוחד עם מסר.

פרדריך ניטשה אמר: הדרך הכי טובה להשחית את הנוער היא להדריך אותו להעריך יותר את אילו שחושבים כמוהו מאשר את אילו שחושבים אחרת."

מעניין אם גם גו'אנה קאנון זכרה את המשפט הזה כשהיא כתבה את הספר.

לי יניני

"הצרה עם עזים וכבשים" מספק הצצה לשדרת בתים בריטית שקטה בעיירה קטנה, בה כולם מכירים את כולם כמעט כמו קיבוץ של פעם.
הסיפור מתרחש בקיץ (חם במיוחד) של 1976 ועוסק בהיעלמותה הפתאומית של אחת השכנות, מרגרט קריזי, ההשערות מעופפות סביב בתי השדרה כמו להקת ציפורים חסרת מנוחה: האם זה מקרה רצח על רקע אלימות במשפחה? ייתכן שסתם נמאס לה מחיי הנישואין והיא עזבה? אולי היא פשוט השתגעה בגלל החום הכבד?
אחרי הכל, מרגרט קריזי נשאה עמה את סודותיהם הכמוסים של אנשי השכונה, סודות שאין אנשים רוצים שיתגלו.

אחרי ביקור בכנסיה ושיחה עם הכומר, גרייס בת העשר וטילי, חברתה הטובה, מחליטות להציל את המצב על ידי מציאתו של אלוהים.
הרי אלוהים נמצא בכל מקום ואף אחד לא אבוד כשאלוהים איתו. לכן, כל מה שהן צריכות לעשות זה למצוא את אלוהים והוא יעזור להחזיר את גברת קריזי הביתה.
נראה כי בעקבות ביקוריהן בבתי השכונה ושאלותיהן התמימות הסודות שתושבי השכונה מנסים להסתיר כבר תקופה ארוכה מתחילים לצוף.

על “הצרה עם עזים וכבשים” המצוין, ועל עד כמה לא פשוט להבחין ביניהם

שני ספרים טובים קראתי לאחרונה ומצאתי ביניהם הרבה קווי דמיון. הראשון הוא “הצרה עם עזים וכבשים” של ג’ואנה קאנון ספר הביכורים שלה, שיצא לאור בעברית, בבכורה עולמית, בתרגום המשובח של שי סנדיק והראשון בהוצאת תמיר סנדיק המחודשת. השני נקרא “תגידו לזאבים שחזרתי הביתה” ועליו בפוסט הבא.


בשניהם הגיבורות הן ילדות, ומתבגרות והם עוסקים בהתבגרות, בהתמודדות עם אבדן ובעיקר בצורה מקורית בנושא השחוק מעט אך המטופל בהם בדרך מרתקת היחס אל השונה, האחר ובביטוי השחוק שמקבל פה משמעות מצמררת מעט “האחר הוא אני”.

ב”הצרה עם עזים וכבשים” שבו יעסוק הפוסט הזה, האחר הוא השכן המוזר והלא חברותי שמעז להמשיך להתגורר בשכונה הומוגנית של בני המעמד הבינוני באנגליה של שנות השבעים, זוהי סמטא שלא אוהבים שם אחרים. כל כך לא אוהבים שהספר מסתיר בתוכו סוד נורא ההולך ומתגלה במהלכו.

מחברת הספר גו’אנה קאנון היא לא במפתיע פסיכיאטרית, שיודעת לתאר ולכתוב דמויות מורכבות ומצבים חברתיים מעניינים. בראיון איתה הופתעתי לשמוע שבעת שעבדה כפסיכיאטרית אחת הדרכים שלה להתמודד עם מה שחוותה היה לכתוב על כך בבלוג שלה ממנו צמח הספר.

ראיון עם הסופרת



הדמות המשמעותית בספר היא מה שנקרא בתסריטאות “הדמות השותקת”, ובספר זה היעלמותה מהווה את נקודת המפנה להתפתחות העלילה. הספר נפתח במשפט, “גברת קריזי נעלמה ביום שני”, מיהי גברת קריזי ולמה בדיוק היא נעלמה בכך בעצם עוסק הספר.

השנה היא 1976 וגל חום בלתי נסבל עובר על אנגליה, גרייסי וטילי שתי ילדות בנות עשר מהשכונה מבינות שמי שיעזור להן למצוא את גברת קריזי הוא לא פחות ולא יותר מאשר אלוהים, וכיוון שהכומר אומר להם שהוא נמצא בכל מקום הן מחליטות לחפש אחריו בבתי השכונה. את אלוהים הם לא ימצאו אבל הם יגלו סודות ושקרים, אמתות לא נעימות גם על מערכת היחסים ביניהן ומשפחתם הקרובה ואפילו כמעט את ישו.

יש בכתיבה של קאנון הומור אנגלי דק כמו בהבחנה של גרייס בת העשר העומדת על סיפו של גיל ההתבגרות, “אימא אמרה שאני בגיל מביך, (ההדגשה במקור). אני לא הרגשתי נבוכה במיוחד, כך הנחתי שהוא מביך דווקא אותם”.


גרייס מעמידה פנים של בוגרת בעיקר בקשר שלה עם חברתה היחידה טילי, שגם היא מעט חריגה בשכונה כי יש לה רק אימא, גם לטילי יש מבט ילדי ומפוכח בעת ובעונה אחת על העולם, והיא אומרת לגרייס הטוענת שאמא שלה דואגת לה יותר מדי (היא מלבישה אותה בסוודר בשיא החום), “היא מגדלת אותי לבד, היא צריכה לדאוג בשביל שניים, כדי לעמוד בקצב של כולם.”

עוד דוגמה משעשעת לגישה של גרייס לחיים היא ביחסה לאמה, שמבקשת ממנה להישאר עם גברת מורטון השכנה המבוגרת כי היא הולכת לנוח קצת, “אימא שלי נחה קצת לאורך רוב שנת 1974, כך שיצא לי לשבת לא מעט עם גברת מורטון”. היופי שבכתיבה של קאנון הוא במתח הזה בין מה שהיא אומרת למה שאנחנו הקוראים מבינים. בסאבטקסט. ואהבתי גם שלא ברור לנו לגמרי אם גרייס אומרת זאת בציניות או כעובדה, זה בדיוק הפער שבין ילדה קטנה למתבגרת צינית.

במקרה של אבא שלה הציניות מעט ברורה יותר, כשטילי שאין לה אבא באה לבקר גרייס מבחינה שאבא שלה “הופך לאבא מסרט מצויר, לאבא מחליף”, וטורח למלא את החלל ש”מעולם לא חשה בקיומו עד שהדגיש אותו במיומנות רבה כל כך.” אולי מבט מפוכח מדי לילדה בת עשר.

גם בשיחה עם הכומר בה הוא אומר לה שאלוהים שוכן בקהילה היא חושבת “חשבתי על השכונה שלנו. על הילדים המלוכלכים… ועל הויכוחים השיכורים…לא נראה לי הגיוני שאלוהים נמצא שם לעתים קרובות.”, זו שוב תפישת עולם מציאותית מדי. בהמשך השיחה מסביר לה הכומר שאלוהים הוא הרועה ואנו הכבשים, דימוי נפוץ לאלוהים, ואם אנחנו לא הולכים בתלם הוא מוצא אותנו ומחזיר אותנו הביתה. גם זה דימוי מורכב מצד אחד “שה האלוהים” התמים, ומצד שני כבשים הם גם דימוי נפוץ להולכים בתלם, שלא נדבר על “ההולכים כצאן לטבח”. וזה מחזיר את גרייס לראייה הילדית והיא מחליטה שאם אלוהים נמצא בשכונה היא וטילי ילכו למצוא אותו כדי שיחזיר את גברת קריזי הביתה.

עזים לעומתם הן משהו אחר לגמרי וכשגברת רופר אומרת לגרייס “שיש בעולם כל מיני סוגים של אנשים… אנשים הגונים ואנשים מוזרים”, טילי מעירה ,”עזים וכבשים” וגברת רופר מוסיפה, “את תלמדי לעבור לצד השני של הרחוב כשאת רואה אותם”. וטילי אומרת: “אולי זאת הסיבה שהם לא מתחברים… כי כל השאר נמצאים בצד השני של הרחוב?” וגם בזה עוסק הספר בניסיון המורכב להבין מי הם באמת האנשים ההגונים ומי לא?

כולם מאשימים את החום בכל מה שקורה, כולל סימני הדמנציה של אחת השכנות גברת פורבס, ושוב מפתיעה גרייס בבגרות ובפיכחון שבה כשהיא עונה לטילי השואלת, למה כולם מאשימים את החום בהכול, ”כי זה יותר קל מאשר לספר לכולם את האמת”. וזה עוד נושא בו עוסק הספר בשקרים בסודות ובחיפוש אחר האמת. וגם מה אנחנו עושים לאחר שאנו מגלים אותה. תקראו את הספר היפה הזה ותגלו.

ועוד מילה הספר מהדהד את “אליזבט איננה” הנפלא שעסק גם הוא במעין פרשת מתח ובאבדן, ועוסק בצורה מקורית בנושאי אמונה ואבדן כמו ב”שיר לאיזי ברדלי”, אין ספק שאני מחכה לספרים נוספים וטובים מהוצאת, “תמיר סנדיק”.

בקיץ לוהט שנוחת על שדרה בשכונה אנגלית טיפוסית מחליטה ילדה בת 10 יחד עם חברתה היחידה והטובה לחפש את גברת קריזי שנעלמה ואת אלוהים שנמצא בכל מקום. לפיכך, אנו עוברים באמצעותה את כל דיירי ובתי השדרה השונים והדומים כאחד, סודותיהם האישיים והשכונתיים וההווי האנגלי השכונתי.
השפה שנונה, עשירה ומיוחדת והסבר כתוב בהומור נדיב - וזו לדעתי גדולתם של הספר, הסופרת והמתרגם.
הסיפור/העלילה לעתים חביב לעתים מעט טרחני ונמתח.
סך-הכל ספר בסדר...

איזה יופי של ספר, כתיבה קולחת, תרגום מצויין, מעניין, קיצבי ומותח. נהניתי מכל רגע!
הסיפור מתרחש בשנת 1976 בשדרה קטנה באנגליה בתקופה שבה שורר גל חום נוראי. יום אחד אחת השכנות, גברת קרייזי, נעלמת.
השכנים לא מבינים מה קרה ומתחילים ברכילויות והשערות. שתי ילדות בנות עשר, חברות טובות, מחליטות לעשות עבודת בילוש ולגלות לאן נעלמה השכנה ולמה.
הילדות הולכות לכנסיה ושם הכומר אומר להן שאלוהים נמצא בכל מקום. הן מאמינות שאלוהים יעזור להן לפתור את התעלומה ולכן הן עוברות בית בית בשדרה ומנסות למצוא את אלוהים הכל יכול.
לאט לאט הילדות נחשפות לעולם המבוגרים בשדרה, לרכילויות, לשקרים, לחשדנות, להאשמות, לאי קבלת האדם השונה ומתחילות להבין מה קרה. אם כי, לא הכל ברור והסוף לא לגמרי סגור ומשאיר אותנו עם המון מחשבות.
בסוף הספר יש מילון עם תמונות צבעוניות של הממתקים והמטעמים שמוזכרים במהלך הסיפור, אהבתי מאד את הרעיון.
הסיפור זורם וקיצבי, קראתי בנשימה אחת. ממליצה בחום!

כשהתחלתי לקרוא את הספר "הצרה עם עיזים וכבשים" מהר מאוד נסחפתי לגרייב בת ה-10 שבתור עיסוק לחופש הגדול מנסה, עם חברתה טילי, לחקור את היעלמותה של גברת קריזי השכנה.
בשדרה אחת בפרוור אחד באנגליה, בקיץ חם במיוחד, כל השכנים יודעים הכל אחד על השני, או חושבים שהם יודעים, ולכן מרשים לעצמם לנהל בשיפוטיות זה את זה.
היעלמותה הפתאומית של גברת ק על אחדים מהם באופן מאשים, וגורמת להעלאת זכרונות מאירועי העבר.
האופן שבו מסופר הסיפור ע"י ילדה בת 10, מרכך קצת את האירועים ומשווה להם פן מגוחך. האמינו לי עדיף כך מאשר לראות את האירועים בקטנוניותם, צרות העין והפחד שהניע את תושבי השדירה לפעול כפי שפעלו.
מי גרם לשריפה? ומי חטף תינוקת? ואיפה ניתן למצוא את אלוהים? על כל אלה כתוב בספר הנחמד הזה, וכמובן מה היא באמת הצרה עם כבשים ועיזים.
אפשר היה להפיק סדרה נהדרת מהסיפור הזה!
ספר נחמד לקיץ.