ביקורת ספרותית על הצרה עם עזים וכבשים מאת ג'ואנה קאנון
ספר בסדר

---

הצרה עם עזים וכבשים מתחילה בשם שלו.
השם הזה הוא קצת גימיק.
שם לא שגרתי, לא טריויאלי, מושך.
אין בזה כל רע, כמובן.
סופר צריך לבדל את עצמו איכשהו, למשוך את הקורא לבחור בספר שלו מבין כל השפע הקיים.
אבל זה מעורר חשד קל: האם הספר יצדיק את השם מעורר הסקרנות שניתן לו? האם החיבה לגימיקים שניכרת משמו נמשכת גם אל התוכן?

הצרה עם עזים וכבשים ממשיכה בגיבורה שלו: גרייס, בת העשר.
הבכור שלי, בן 9.5, בעל כישורים ורבליים מפותחים לגילו (אפילו אמא שלו אומרת), ובכל זאת - הסיכוי שהוא יצליח לכתוב ולו סיפור קצר שייצור עניין וירתק מבוגרים הוא... לא משהו.
זו בעצם בעיה מובנית בכל הספרים למבוגרים בעלי מספר ילד (כמו המקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה, או ספרי הבלש של אלן ברדלי): יש בהם משהו לא אמין.
למה בספר הזה זה הפריע לי יותר מאשר בספרים קודמים? שמא נהייתי ביקורתית יותר עם השנים, או עם גידול הילדים?
אולי.
ואולי גרייס, גיבורת הספר הזה, מתבטאת באופן מהוקצע יותר, מודע יותר לעצמו, אמין פחות מאשר שאר גיבורי ספרי המבוגרים בעלי מספר-ילד שיצא לי לקרוא עד היום.
משפטים כמו: "אנשים נהגו במכוניות עם חלונות פתוחים, ורסיסי מוזיקה התפזרו בכל הרחוב" וכמו: "חיכיתי. גיליתי שלפעמים, אם שומרים על שקט, אנשים לא מצליחים להתאפק וממלאים אותו" ו-"לפעמים אצל מבוגרים, הפער בין מה שאתה שואל לבין מה שהם עונים גדול מדי, ותמיד נראה כאילו הפער הזה הוא המקום הטוב ביותר להכניס אליו את כל הדאגות" נשמעים לא אמינים מפיה של ילדה בת עשר. או הדיאלוג הזה, בין ילדה בת עשר לילד בן שש:
"אבא שלך אוהד את מנצ'סטר יונייטד." קיתי לא הרים את עיניו מהבעיטות.
"זה משנה?" שאלתי.
"ברור." הוא הפסיק לבעוט והצביע על טלאי בג'ינס שלו. "צ'לסי עד המוות."
"איפה זה צ'לסי?" טילי נעצה מבט בתג.
"לוידע." הוא התחיל שוב לבעוט.
"אז למה אתה לובש תג של מקום שאתה בכלל לא מכיר?" שאלתי.
"כי אז אתה חלק ממנו." הוא פספס את הבעיטה האחרונה והכדורגל התרחק לאורך הכביש. "זה אומר שאתה משתלב."
"רק בראש שלך," נאלצתי לצעוק כי חצי ממנו היה בתוך גדר חיה של מישהו.
הוא הגיח שוב והצמיד את הכדור אל חזהו. "אבל זה המקום הכי חשוב," אמר.
מה אומר. הוא כל כך עמוס במשמעויות, הוא לא נשמע לאזני הציניות כמו הברקות ילדותיות חמודות אלא כמו הברקות מתיימרות ומתנחמדות.
ואולי זה הפער בין כושר הביטוי הנדיר של גרייס המוכשרת לבין ההתנהגות התמימה באופן בלתי אמין, והפעם לקצה השני: גרייס וחברתה טילי, שתי ילדות בנות עשר שחונכו על ברכי האמונה הנוצרית, יוצאות לחפש את אלוהים. הן עוברות בית-בית בשכונה שלהן, מסתכלות מאחורי כריות ספה, חושבות שוב איך בעצם ידעו אם אלוהים שם או לא, לא מוצאות תשובה וממשיכות לחפש.
והחיפוש הכל כך נאיבי הזה, מה לעשות, לא מתאים לילדות בנות עשר. בטח לא כשאחת מהן היא אינטליגנטית כל כך, בעלת כושר ביטוי יוצא מגדר הרגיל לגילה, וסיימה את כל ספרי הילדים בספריה השכונתית.
וכאן עולה התחושה שגם זה גימיק: מספרת שהיא ילדה הוא סוג של גימיק, וילדה שפועלת בעולם המבוגרים באופן מאוד נאיבי ומתוק היא עוד גימיק, והגימיק הכפול הזה מייצר אצלי תחושה שמישהו מנסה לגרום לי להזדהות רגשית, מישהו רוצה שאמס מרוב מתיקות ומקוריות וארצה לחבק את הילדות החמודות והבלתי אמינות בעליל האלו, ואתפעל בקול רם מהספר שהכניס אותן לחיי.
אז מצטערת, לא קונה.

הצרה עם עזים וכבשים מספר את סיפורן של גרייס וטילי בנות העשר, הגרות בשדרה קטנה ושקטה, באנגליה של שנות ה-70. יום אחד נעלמת אחת מתושבות השדרה, הגברת קריזי, והשדרה כולה נכנסת למתח נורא: האם גילתה גברת קריזי את סודם האפל והכמוס של תושבי השדרה? סוד הקשור באחד מתושבי השדרה, וולטר בישוף שמו, שמעולם לא הצליח להשתלב, ובהצתה מסתורית שפרצה ערב אחד בביתו, תשע שנים מוקדם יותר?
הספר קופץ בין נקודת מבטה של גרייס, המחפשת את אלוהים בתקווה שהוא ישיב את הסדר והשלווה לשדרה, לנקודת מבטו של מספר יודע כל המתמקד כל פעם בדייר אחר בשדרה, ובין ההתרחשויות כיום לאלו של לפני תשע שנים. הקופצנות הזאת אולי איננה גימיק, אבל גם היא נועדה ללכוד את תשומת לבו החמקמקה של הקורא, וכשהיא מצטרפת לשאר הגימיקים, זה מתחיל לעייף.

הצרה עם עזים וכבשים היא גם היותו ספר דידקטי להפליא עמוס מסרים מתקתקים של קבלת השונה.
האנלוגיה בין גרייס וטילי הדחויות חברתית, לוולטר בישוף האיש השנוא בשדרה, לישו שגם הוא נרדף ונצלב רק כי: "היו לו אמונות שונות, דעות שונות על החיים. באותם ימים, אנשים החמירו מאוד עם כל מי שלא חשב כמוהם" נדחפת לגרונו של הקורא בכפית.
אם לסכם את המסר של הספר, תהיו נחמדים לזר ולשונה והכל יהיה בסדר. כל צרות העולם נובעות מיחס חשדני כלפי אנשים המתקשים להשתלב. גרייס וטילי בנות העשר נכנסות לביתו של אדם ממנו הזהירו אותן הוריהן בפירוש, והנה מתברר שהוא איש נחמד ומעניין ולא מפלצת כמו שעשו ממנו ההורים, כי כשאנחנו נחמדים לאנשים הם תמיד נחמדים אלינו בחזרה.
אה, לא? בספר הזה כן.
הספר לא טורח להתמודד עם השאלה איך נכון היה לפעול אם וולטר בישוף *כן* היה פדופיל כפי שחשדו בו תושבי השדרה. האם אז כן היה מוצדק לקחת את החוק לידיים ולנהוג כפי שנהגו תושבי השדרה? מי יודע. על פי הספר הזה, הדילמה כלל אינה קיימת, יחס גורר יחס והשלום מתחיל בתוכנו. לא, סליחה, זה מקלישאה אחרת.

ג'ואנה קאנון כותבת בכשרון, העלילה מעניינת, גם אם לא מאוד מפתיעה (וכשכבר יש הפתעה היא לא תמיד משכנעת), הכתיבה טובה, עשירה, משעשעת לפרקים (למשל, כרטיסי השתתפות בצער עם קלישאות דתיות מתוארים כך: "מסתבר שכשאלוהים מדבר, הוא בוחר בפונט מעוטר בלבד"). אבל ג'ואנה קאנון בחרה להשתמש בכשרון שלה לכתיבת ספר דידקטי וצדקני. וזוהי, בעיני, הצרה עם הצרה עם עזים וכבשים.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הצרה עם עזים וכבשים