ביקורת ספרותית על זיכרונותיו של חבר דמיוני מאת מתיו דיקס
ספר מעולה

---

יש ספרים רבים שגורמים לי לבכות, ומעטים שגורמים לי לצחוק. יש ספרים שגורמים לי לרעוד מרב מתח, ויש קבוצה נדירה של ספרים, שגורמים לי להכל.
הספר הזה הצליח להכנס לקבוצה הזאת, ואני לא אשקר, בכלל לא בקלות.

הוא נקנה כחלק ממבצע מהסגנון של "שלוש בבמבה!" או "ארבע בדולר". אז בידי החזקתי כבר שני ספרים אחרים שלא היה קשה לבחור, והייתי צריכה להחליט לגבי האחרון.
הרמתי אותו, רפרפתי בתקציר והנחתי בחזרה על המדף. חשבתי שהוא בטח מאותם הספרים הילדותיים שכולם אוהבים ואני אישית לא מסוגלת לסיים לקרוא.
הקפתי את כל הספרים שבמבצע וחזרתי אליו. שוב: הרמתי, רפרפתי, הנחתי והסתובבתי סביב שאר הספרים. אבל בפעם השלישית כבר לחצו עליי לבחור ומהר. אז בתור האפשרות הראשונה שלי הרמתי אותו. חשבתי שמקסימום אני אקרא את הפרק הראשון, אשתעמם, והוא ישאר לדהות על כוננית הספרים.

טעיתי, לגמרי טעיתי.

נבלעתי לתוך העולם של בודו, חבר דמיוני ותיק וחכם יותר מכל חבר דמיוני אחר. בודו רוצה להאמין שהוא אמיתי, למרות שהוא יודע שהוא רק פרי דמיונו של ילד בשם מקס והוא תלוי בו לחלוטין. אם מקס יפסיק להאמין בבודו, הוא יעלם כאילו הוא מעולם לא היה קיים, ובודו חרד מאוד לגורלו.
החרדה הזאת היא ההתחלה במסע של בודו לגילוי עצמי. במהלך 360 עמודים אנחנו לומדים להכיר את בודו, לראות איך הוא, וגם מקס, משתנים במהלך החוויות הקיצוניות שהם עוברים, ואפילו להזדהות עם החבר הדמיוני.
הספר הוא נטול כל ציניות וכתוב מנקודת מבט שרק תורמת להצלחה של הספר ולתובנות הנובעות ממנו.
הדמויות גורמות לקורא להסחף אחריהן. ההורים של מקס, די, אוסוולד וגברת גוסק ושאר הדמויות גרמו לי לצחוק ולבכות, לפעמים בו זמנית.

במהלך 20 העמודים האחרונים נאלצתי לעשות הפסקה בכל שני עמודים כדי לנגב את פרץ הדמעות ולהמנע מלהרטיב את הספר. בלי לשים לב, הפכתי לברז אנושי, והספר, כמו ילד קטן שיחק בי ולא הפסיק לפתוח וסגור אותי.

זה ספר מהקבוצה העילית, בכי, צחוק ומתח, ואני כל כך שמחה שבמהלך ההתלבטות שלי בחנות הספרים בחרתי דווקא בו.

» ביקורות נוספות של מג'נטה
» ביקורות נוספות על זיכרונותיו של חבר דמיוני