גיל ההתבגרות מעולם לא היה גיל יפה עבורי. זה גיל קשה שמלווה בהרבה כאב, עצב, בלבול ואף התאהבות והתפרצות ניצני מיניות שגורמים לבלבול מיני. זו תקופה שאתה מצוי במשבר זהות: מה אני? מי אני? למה זה ככה ולא אחרת? אתה מתחיל לחקור, לתהות, אתה מתחיל לגבש לעצמך תובנות שהן לפעמים לא הכי חיוביות שיש.
גיל ההתבגרות האישי שלי לווה בקושי חברתי גדול, קושי חברתי שגרם לי להתנתק ולהתבודד מ"החברים" בבית הספר. הרגשתי שאם אני עוברת מסכת ייסורים בבית הספר אז למה לי להמשיך עם זה? אולי דווקא עדיף שאתבודד ואדבוק בדרכי המיוחדת- יהיה מה שיהיה?
כשאני מביטה לאחור, אני יכולה להרגיש במדויק את התחושות שליוו אותי בימים חשוכים אלה. תחושות של נערה מבולבלת ששמחת החיים נלקחה ממנה. שהיא מנסה מצד אחד להתאים את עצמה לסובבים אותה אך מצד שני מנסה להבדיל את עצמה במכוון, לתת לעצמה את הטון הייחודי שלה. ואתם יודעים מה, זה מצחיק, כשאני חושבת על זה, כמה ישנו פער בין המחשבות והדמיונות שדמיינתי לעצמי לבין מה שהיה בפועל. בדמיוני הפרוע ראיתי את עצמי צובעת את שערי בורוד ומתהלכת בין מסדרונות בית הספר כשאני לא דופקת חשבון לאף אחד. סוף סוף אני תובעת לעצמי המגיע לי.אני חורגת מהמקובל ותובעת לעצמי זהות משל עצמי. זהות ייחודית.
בפועל, שיגעון הנעורים היחיד שהעזתי לעשות היה להחליף לק כל כמה ימים ולצבוע כל ציפורן בצבע אחר ונועז [ כחול, צהוב, ירוק והיד עוד נטויה] חלום אחר היה לצבוע את שערי לבלונד ולעשות פוני. ואפילו פעם אחת הפלגתי בדמיוני ופינטזתי שאני יורדת מן הארץ לטובת ארץ אחרת. הכול כדי לשכוח מן הכאב. היום אני מבינה שהמחשבה הזאת הייתה טעות מכיוון שזו הייתה בריחה, בריחה מהמציאות. במקום לברוח פשוט הייתי צריכה להיישר מבט אמיץ אל המציאות ולומר לה: את לא מפחידה אותי. תהיי מי שתהיי.
והחשוב מכול: יש לנו ארץ יפה, ארץ מהממת שכל פיסת מידע שאני נחשפת אליו בהקשר למדינתנו נוטעת אותי באדמה זו עוד יותר. אין לנו ארץ אחרת. -לי- אין ארץ אחרת.
בהתאם לתקופה מבולבלת זו גם הטעם המוסיקלי שלי השתנה. מנערה שהייתה שומעת את מה שכולם שומעים [מזרחית] התחלתי למצוא לעצמי טעם משלי. התחלתי לשמוע מוסיקת רוק, מטאל ורוק כבד. באנגלית וביפנית. [מוסיקה שמלווה אותי עד היום, יש לציין]
כפי שאמרתי, תקופה לא מלבבת שאני אישית לא הייתי חוזרת אליה. זו הייתה תקופה שהייתי נחשבת בעיניי חבריי לכיתה כמוזרה, כדחויה. חשבו שאני מתנשאת שאיני מהווה חלק פעיל בהווי החברתי ומעדיפה את הפינה השקטה ואת הספרים. והמחשב. לשקוע בעולם של ספרים והעולם האינטרנטי היה מספיק עבורי. הרגשתי שמצאתי את הנישה שלי. את חברייי, עולמי שלי. בכנות? לא הבנתי כמה הייתה מרה שגיאתי! אבל הייתי נערה בת 16. הייתי אומנם חכמה ותמיד קו מחשבתי היה שונה משאר חבריי לכיתה אבל בכל זאת התובנות הן כלל לא אותן תובנות והחוכמה היא אחרת. מי שאמר שהאדם מחכים ומתעצב עם השנים צדק ובגדול.
כיום, בגיל 24, נפל האסימון. אני בפתחם של החיים האמיתיים ומה שהיה עד כה זו הייתה כברת דרך ארוכה אבל זה מתגמד לעומת מה שיהיה בעתיד. זה משחק ילדים.
לא חוויתי חיים קלים גם במישור המשפחתי וכמו שכבר ציינתי מצאתי את עצמי נמשכת אל עולם הספרים ביתר חוזקה בגיל 15-16. עד אז, אני חייבת לומר, אהבתי ספרים אבל לא הייתי יכולה להיקרא תולעת ספרים. כניסתי אל העולם הזה התרחשה בפרק הזמן הזה, בין גילאי 15-16, וכשגיליתי את העולם הזה מחדש נפתח בעיניי צוהר שאין דרך חזרה כאשר אתה מדלג דרכו. באותה תקופה קראתי במשנה רצינות את ספרייה של אוסטן יקירתי, שרלוט ברונטה, ויקטור הוגו וספרי פרוזה רגילים המיועדים למבוגרים כמו זכרונותיה של גיישה.
עם זאת...בתקופה ההיא...למרות כל הספרים הללו, הכרתי סדרת ספרים שפשוט הפיחה בי רגשות שחשבתי שאינם קיימים בי והאמת היא שקצת מביך אותי להודות בכך. הסדרה הזאת הייתה עבורי מה שהארי פוטר אצל רבים. סדרה שמימדי הפופלאריות שלה מכובדות בהחלט אבל אין ספק שהאהדה לסדרה הזאת היא אפסית לעומת הפולחן שנעשה כלפי הארי פוטר וג'יי קיי רולינג. הסדרה הזאת היא משחקי הרעב.
בימים אלה אני מהרהרת ביני לבין עצמי מה גרם לי לאהוב את הסדרה הזאת? אין ספק שאחד הפרמטרים לאהבתי היה העולם הבדיוני שהוצג בו, שאומנם לא היה עולם שהייתי כלל שמחה לחיות בו אבל תודות לו זכיתי לימים רבים של שכחה, שכחה מצרותיי, שכחה מהיותי נערה בגיל הטיפש-עשרה. כאשר הייתי צוללת אל העולם הבדיוני הייתי יכולה להיות כל-יכולה ובסתר ליבי, קינאתי בקטניס. בחוזק שלה, באומץ, במהירות, עד כדי כך שרציתי ללמוד חץ וקשת כמוה ולעטות את דמותה פעם אחת ויחידה בפורים.
הערצתי אותה. עם זאת, למרות הערצתי אותה עדיין הרגשתי שיש בי היכולת לבקר את מעשיה [כיאה לנערה דעתנית כמוני] וכך היה, כשקראתי את הספר השני והשלישי הרגשתי שדרכה של קטניס שהייתה נערה נפלאה בספר הראשון, התקלקלה והרגשתי תרעומת. לכן, החלטתי לשכתב סוף חדש, או מעין המשך. לסוגה ספרותית כזאת קוראים "פאנפיק", פאנפיק מבוסס על סדרה, סרט או ספר קיימים.
זה ישמע אידיוטי אבל כשהייתי בתוך תוכם של הספרים הרגשתי פחות בודדה. כאילו שיש לי חברים שלמרות שהם אינם מדברים אלי הם מבינים אותי לא פחות "מחברים" מציאותיים אחרים. הרגשתי שכל דמות ודמות בספרים הללו ובספרים אחרים אשר קראתי הם חבריי, רעיי הטובים ביותר שהיו איתי ברגעים העצובים ושבזכותם דליתי משפטים רבים שפשוט היו כאוצר בלום עבור הנערה המבולבלת שלא מצאה את עצמה בחברה והחלה להלך בין הספרים, שעדין לא ראתה עצמה פוסעת על דרך המלך. אהבתי המטורפת לסדרת הספרים הזאת הסתיימה לה אי-שם בגיל 18. כמו רומן קצר מועד אך משמעותי מאוד, שהזוג יודע שזה כבר לא זה וחייבים להיפרד ואף על פי כן לא נפרדים ברגשי איבה אלא בידידות ובעיקר בזכרונות נעימים שמציפים אותך, עם כל הכאב שבדבר הפרידה.
יש שיגידו שאהבתי לסדרה הזאת לא הייתה אהבה אמיתית כי היא לא נמשכה זמן רב אבל טעות בידם. מה שהרגשתי עם סדרת הספרים הזאת שמילאה אותי במשך שעות, ימים וחודשים. האהבה המחדשת לספרים שהיא הטמיעה בי ובעיקר ההפנמה שאני יכולה לאהוב ספר בכל נשמתי כפי שלא אהבתי מעודי, שספר יכול להרטיט אותי כשאני אוחזת בו לאחר ציפייה מורטת עצבים של חודשים על גבי חודשים ופנטזיות ונבירה באינטרנט בכדי ללקט מידע חדש אודות הספר האחרון שעתיד לצאת..והו...כאשר הוא יוצא! המרוצה כאחוזת תזזית אל חנות הספרים לאחר שעות בית הספר כאשר המשפחה נוכחת לה במסע קניות ואני ישובה לי עם הכרך החדש באחד הכיסאות שבחנות, בניחותא, וריח הדפוס העולה מן הספר שווה ערך, לעניות דעתי, לריחו המשכר של לחם חם, נימוח וחמאתי היוצא מהתנור וריחו המתקתק והמענג נודף למרחוק, כשאני מלטפת את הדפים בעדינות מלטפת, ומצפה בכיליון עיניים להיבלע בתוך הרפתקה נוספת. לחרוט בזכרוני את מעללי הדמויות. לצרוב אותן בתוככי נפשי.
אני בטוחה שזו תחושה שכל תולעת ספרים אמיתי מזדהה ויזדהה עימה. אין לי שום ספק. בין אם מדובר בהארי פוטר, משחקי הרעב או כל ספר אחר, זו תחושה שמשותפת למרבתנו [אם לא לכולנו]
היכולת להזיל דמעות אינספור כשדמות אהובה הולכת לעולמה, לדאוב כאשר הדברים אינם קורים כפי שחשבת, להיות שרוי כמעט בדיכאון כשקמטי דאגה חרוטים במצחך ולהיות כסהרורי כשהעניינים מתחממים והאווירה מבשרת רעות. [ פרצוף תשעה באב, אבי מכנה זאת כך] לצחוק מעומק ליבך, עמוק-עמוק מתוך קרבייך, ממעמקי הבטן, כאשר קורה אירוע משמח. פשוטו כמשמעו: לעבור טלטלה רגשית, להיות מרוגש עד עמקי נשמתך ולצהול כשקורה דבר מה לא צפוי אך חיובי.
הרשו לי לסיים עם האנשה: משחקי הרעב עבורי זו אהובה ישנה, אהובה ישנה אשר מציצה מפעם לפעם מן המדף ומזכירה לי נשכחות.מאזכרת לי קיומה.
"שלום, " היא אומרת לי.
" הרבה זמן לא התראנו," אני משיבה והיא מצחקקת לה בחיוך נעים.
" נכון מאוד, התבגרת." היא ממשיכה וסוקרת אותי.
" ככה זה בחיים, מה שהיה-היה אבל עם זאת, לא אשכח את הימים שביליתי איתך. " אני עונה לה ופותחת הפרק הראשון בחיבה. מרגישה שהמילים מהלכות עלי קסם כבראשונה. אי-שם בגיל 15. כשהכרתיה לראשונה.
אז נכון, הביקורת לא יצאה ממש על הספר עצמו ויסלחו לי כל אלה שציפו לביקורת כזאת. הפעם חרגתי ממנהגי. הפעם הביקורת הייתה לא על משחקי הרעב אלא על מה ספר גורם לך. ספר שאתה מאוד מאוד אוהב.שהוא חלק ממך.
