#
כשאחי היה קטן, היה לו חבר דמיוני. שמו הפרטי של "החבר" היה כשמו של אחי. שם משפחתו היה ארוך ומסובך (רוזנקרנץ או גילדנשטרן כזה. לא זוכרת בדיוק) אני זוכרת שהההורים שלי התפלאו מאיפה הוא קלט את שם המשפחה הזה, שלא היה מוכר להם. אחי היה ילד חברותי עם המון חברים, אבל החבר הדמיוני שלו הצליח להגן עליו מהעולם המפחיד. המפלצות שלי היו, מבחינתי, אמיתיות לגמרי אבל לא הצלחתי להיות בין ברי המזל (65% מהילדים בנ 3-5, מסקנת מחקר שנעשה ב 2004) שזכו ליצור חבר דמיוני, שיתמודד עם פחדיהם.

הספר הזה עוסק בחבר דמיוני ומסופר על ידו. החבר הדמיוני הזה הוא חבר של ילד עם קשיים חברתיים (מה שמוגדר היום "על הספקטרום") ותפקוד גבוה. "החבר" מנסה להתמודד עם המצב בו הוא אמנם יכול לראות ולשמוע את מה שקורה מסביב, אבל אף אחד מהאנשים אינו יכול לראות ולשמוע אותו. הוא נוצר על ידי ילד ועלול להיעלם לנצח אם הילד יפסיק להתעניין בו או להיעזר על ידו. הוא מסיק מסקנות על העולם ועל החיים דרך התבוננות של חברו במה שקורה וגם דרך חוויות שלו שלילד האנושי אין קשר אליהן.

זו נקודת התורפה של הספר. דיקס מנסה לתת אופי מובחן לדמות שלו, ולשם כך הוא צריך להפוך אותו לנפרד. לאפשר לו להחליט לבד, להכיר אנשים שהילד שדמיין אותו אינו מכיר ולהתמודד עם דברים שהילד האנושי אינו מבין. זה נוגד את עצם מהותו של חבר דמיוני, שאין לו יישות נפרדת והוא מבין רק את מה שהחבר האנושי שלו מבין. דיקס מנסה – לעתים גם מצליח – לתאר את העולם כפי שרואה אותו ילד.

בשלב מסויים הסיפור הופך לסיפור מתח והמופרכות בו בולטת יותר, אם כי הוא באמת מותח. הרושם החזק ביותר הנותר מהסיפור הוא הקשר האמיץ של ילד אל עולמו הדמיוני והיכולת שלו "לחיות" בתוך בועת הדמיון שיצר, ולהתעלם מכל מה שלא הוא יצר. כשקראתי את זה חשתי צער על כך שהתבגרות מצליחה, יחד עם יתרונותיה הברורים, למחוק את התכונה הזאת בלי שיישאר לה זכר ולהשאיר אותנו כבוגרים לבד.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
נפגשנו לראשונה בספריה העירונית. היה זה יום אביבי ושטוף שמש- בדיוק היום המושלם להתאהבויות. אני זוכר שחיפשתי לי במשך משהו כמו חצי שעה שלמה איזה ספר מעניין שאוכל לקרוא, וללא הועיל (כי או שהספרים לא נראו מספיק מעניינים ומושכים לקריאה, או שהספרים נראו מעניינים ומושכים לקריאה אבל כבר קראתי אותם בעבר) ובדיוק כשכבר החלטתי להרים ידיים ולצאת מהספריה בידיים ריקות, פתאום הבחנתי בו. במי שלאחר מכן יתברר כאהבה שלי.
הוא קרץ לי בין המדפים. הסתקרנתי. צעדתי כמה צעדים קדימה, כי בשלב הזה עדיין קצת התקשיתי לזהות אותו. הצלחתי לראות רק את צדודית פניו. אבל כשהתקרבתי אליו עוד קצת, וכשהייתי במרחק של כצעד וחצי ממנו, הצלחתי לראות אותו בבירור. הוא היה יפה תואר. אין לי מילים אחרות לתאר את מראהו החיצונו המושלם, הקוסם והמושך לעין. צריך לראות כדי להבין. פשוט יפה תואר, ואולי קצת יותר מזה אפילו. הוא לבש חולצת פסים (יש לו טעם טוב באופנה...) ומה שהכי מוזר, זה שהיה בו גם משהו ממש מוכר לי. מאיפשהו. הרגשתי שניתנה לי באותו רגע הזדמנות חד פעמית שחייבים לנצל אותה, ושסוף סוף יש לי מזל. מייד ידעתי שזה זה, ושאני צריך לגשת אליו. אז ניגשתי אליו, הושטתי את ידיו אליו ולחצתי אותה. אני הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי. התקרבתי אליו עוד קצת, עד שהיינו ממש ממש צמודים, ולא נשאר בינינו רווח. וברגע הזה חשתי בריח נעים באוויר. זה היה מין ריח קסום כזה שכאילו בא מעולמות אחרים. הריח הזה בא ממנו. לקחתי עוד נשימה נוספת, והתענגתי עליה, ולאט לאט הוצאתי את האוויר בחזרה, וכך הלאה. אחר כך שוב הסתכלנו אחד על השני, ובאותו רגע הבנתי שאם יש משהו שאני יכול לעשות בכדי שהזוגיות הזו שלנו באמת תצא לפועל, זה להביא אותו לביתי. אז כך עשיתי.
הדרך בין הספריה העירונות לבית שלי, עברה בשתיקה. שנינו הלכנו יד ביד, והייתי נורא נרגש. הרגשתי שמשהו חדש מתחיל עכשיו.
אמא שלי הייתה בבית כשהגענו, אז בחרתי להציג אותו בפניה, ואמרתי לה שזו הייתה אהבה ממבט ראשון ושנוצר בינינו קליק מיידי. אמא שלי שמחה בשמחתי, ואמרה שכולה תקווה שבאמת יצמח מהאהבה הזו שלנו משהו, אבל היא גם הוסיפה ואמרה כי לפעמים מראה עיניים יכול להטעות, ושאני אוכל להתאכזב. אמא שלי סיפרה לי שכשהיא הייתה צעירה, בערך בת 15, היא התאהבה במישהו. בהתחלה באמת היה איזה ניצוץ והרגשה ששום דבר לא יכול להיהרס, אבל עד מהרה הניצוץ הזה הלך ודעך, והיא נשארה עם לב שבור ואכזבה גדולה, פשוט ככה. היא אמרה לי שכנראה שהבעיה היא לא בו, אלא בה, ושהטעם שלה פשוט לא היה זהה לשלו.
אז הרגעתי את אמא שלי, ואמרתי לה שהכל בסדר ושאין מה לדאוג, ושאין מצב שבעולם שאני אתאכזב ממנו.
מבחוץ אולי נראיתי כל-כך בטוח בעצמי, אבל האמת היא שמבפנים קינן בי בכל זאת החשש: 'מה אם אמא באמת צודקת?', 'מה אם האהבה הזו לא תתממש?', ו מה יקרה אחר כך? האם בעקבות המקרה הזה אני אפסיק לחפש אהבה ואהיה מנותק מן העולם ומכל מה שסובב אותי?'
איזה מזל שהחששות האלו מיד התפוגגו איך שסגרתי את דלת חדרי, ונשארנו רק שנינו לבדנו. גיליתי שהוא לא רק נראה טוב או מריח טוב- אלא שהוא גם חכם, מקסים, ואפילו שנון. גיליתי שהוא לא רק יפהפה מבחוץ, אלא גם מבפנים. הזמן עבר כל כך מהר כשהיינו ביחד. שעה אחת שלמה, נראתה כמו בסך הכל 5 דקות זעומות. נהניתי איתו כל כך, ולא רציתי לעזוב אותו. אני לא יודע איך זה קרה, כי זה קרה כל כך ומהר ובכזו פתאומיות, אבל מצאתי את עצמי, יחד איתו, בתוך מיטתי (!)
אני לא אפרט לכם בפרטי פרטים את מה שעשינו שם באותו רגע, אבל רק אומר שהייתה שם הרבה פעילות, ושמדי פעם גם שינינו כמה תנוחות: פעם אני שכבתי מעליו, פעם הוא שכב מעליי, ופעם גם שכבנו זה לצד זה.
זה היה לילה לבן. אף אחד מאיתנו לא נרדם. נשארנו ערים כל הלילה. טוב, כמעט לילה לבן. כי בכל זאת, גם אני בן אדם. וכבן אדם, אין לי שליטה מלאה על העיניים שלי, וכבן אדם אני זקוק לשינה על מנת לתפקד טוב ביום שאחרי. אז אחרי כל הבילוי הלילי שלנו ביחד, כנראה שבסוף נרדמתי.
התעוררתי בבוקר שלמחרת, לשמע קול ציוץ הציפורים. הוא עדיין שכב לידי, ממש צמוד אליי, בדיוק באותה התנוחה שבה הוא היה לפני שנרדמתי.
לא, זה לא היה חלום.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
קראו לו 'זיכרונותיו של חבר דימיוני' ולמי שכתב אותו קראו מתיו דיקס.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
את הספר המקסים הזה קראתי בשנה שעברה, שזה מספיק זמן כדי לשכוח על מה הספר הזה בכלל מספר. אבל הספר הזה הוא מקרה חריג ויוצא דופן, שכן אני זוכר כמעט כל סצנה וסצנה ממנו: החל מהסצנה ההיא בחדר השירותים, וכלה בסצנות של בית החולים הפסיכיאטרי ובחדר שיש בו הכל.
זה סיפור (מקסים כבר אמרתי?) על חברות בין שני אנשים (או ליתר דיוק, ילד והחבר הדימיוני שלו). החברות הזו עומדת במבחן כשהגורם הכי חשוב בחברות הזו, הגורם שבעצם יצר מלכתחילה את אותה חברות, גורם האמונה של האחד בשני, מתחיל להיות לפתע פתאום מוטל בספק. שכן בודו, החבר הדימיוני, חושש שיום אחד הילד מקס, יתבגר וכתוצאה מכך יפסיק להאמין בו.

וכמובן שגם את סיפור האהבה שלי ושל הספר, החל מהפגישה הראשונה שלנו בספרייה העירונית ועד הרגע שבו נכנסנו שנינו למיטה, אני זוכר היטב...

חג שמח (וכשר) מזשל"ב שיהיה לכולם.

יש ספרים רבים שגורמים לי לבכות, ומעטים שגורמים לי לצחוק. יש ספרים שגורמים לי לרעוד מרב מתח, ויש קבוצה נדירה של ספרים, שגורמים לי להכל.
הספר הזה הצליח להכנס לקבוצה הזאת, ואני לא אשקר, בכלל לא בקלות.

הוא נקנה כחלק ממבצע מהסגנון של "שלוש בבמבה!" או "ארבע בדולר". אז בידי החזקתי כבר שני ספרים אחרים שלא היה קשה לבחור, והייתי צריכה להחליט לגבי האחרון.
הרמתי אותו, רפרפתי בתקציר והנחתי בחזרה על המדף. חשבתי שהוא בטח מאותם הספרים הילדותיים שכולם אוהבים ואני אישית לא מסוגלת לסיים לקרוא.
הקפתי את כל הספרים שבמבצע וחזרתי אליו. שוב: הרמתי, רפרפתי, הנחתי והסתובבתי סביב שאר הספרים. אבל בפעם השלישית כבר לחצו עליי לבחור ומהר. אז בתור האפשרות הראשונה שלי הרמתי אותו. חשבתי שמקסימום אני אקרא את הפרק הראשון, אשתעמם, והוא ישאר לדהות על כוננית הספרים.

טעיתי, לגמרי טעיתי.

נבלעתי לתוך העולם של בודו, חבר דמיוני ותיק וחכם יותר מכל חבר דמיוני אחר. בודו רוצה להאמין שהוא אמיתי, למרות שהוא יודע שהוא רק פרי דמיונו של ילד בשם מקס והוא תלוי בו לחלוטין. אם מקס יפסיק להאמין בבודו, הוא יעלם כאילו הוא מעולם לא היה קיים, ובודו חרד מאוד לגורלו.
החרדה הזאת היא ההתחלה במסע של בודו לגילוי עצמי. במהלך 360 עמודים אנחנו לומדים להכיר את בודו, לראות איך הוא, וגם מקס, משתנים במהלך החוויות הקיצוניות שהם עוברים, ואפילו להזדהות עם החבר הדמיוני.
הספר הוא נטול כל ציניות וכתוב מנקודת מבט שרק תורמת להצלחה של הספר ולתובנות הנובעות ממנו.
הדמויות גורמות לקורא להסחף אחריהן. ההורים של מקס, די, אוסוולד וגברת גוסק ושאר הדמויות גרמו לי לצחוק ולבכות, לפעמים בו זמנית.

במהלך 20 העמודים האחרונים נאלצתי לעשות הפסקה בכל שני עמודים כדי לנגב את פרץ הדמעות ולהמנע מלהרטיב את הספר. בלי לשים לב, הפכתי לברז אנושי, והספר, כמו ילד קטן שיחק בי ולא הפסיק לפתוח וסגור אותי.

זה ספר מהקבוצה העילית, בכי, צחוק ומתח, ואני כל כך שמחה שבמהלך ההתלבטות שלי בחנות הספרים בחרתי דווקא בו.

הבהרה חשובה: אני אריאל. ההוא עם התמונה של הילד המתוק שמחזיק פנס. הגישה לחשבון שלי נחסמה לנצח בעקבות טעות מצערת, אבל אני תמיד נשאר אני.

ועכשיו לביקורת.
בסוף הספר הזה היו לי דמעות בעיניים.
הקרבה עצמית היא נושא שחוק. היא מוקד של יותר מדי ספרים. היא נעשתה מסחטת רגשות, ובקיצור, פשוט נמאס.
אבל. נכון שחיכיתם לאבל? האקדח מהמערכה הראשונה יורה סוף סוף.
לא, ההקרבה העצמית בספר הזה היא לא בלתי צפויה. היא פשוט כנה. קודמות לה התלבטויות שאי אפשר שלא להזדהות איתן. קודמת לה הבנה חדה של מה שעתיד לקרות. ובכל זאת היא באה, ואני מודה שרציתי לעצור אותה - וילך הכול לעזאזל - אז כן, לספר אין סוף טוב. גם לא סוף עצוב. סוף... אחר. שאתה מצפה לו ולא מצפה לו ביחד.

אני אוהב את מקס. הילד הכי אמיץ בעולם. ילד ששניים שלא התקיימו מעולם מפסיקים להתקיים למענו. הפחד שלו, הפחד להודות בפחד. ההתכחשות הלא מודעת שלו לשקר שבחיי חברה. הרגע שבו הוא קם על הרגליים ומציל את עצמו בעצמו, ושיא השיאים: נותן לאמא שלו לחבק ולנשק אותו. מה זה כבר לברוח מחוטפת לעומת נשיקה ארוכה של אימהות?

אני אוהב את גברת גוסק למרות שיש לה שם מזעזע. אני אוהב את זה שהיא גם אמיתית, וכנראה עדיין נמצאת בינינו, אי שם בארצות הברית. אני אוהב את הבוטות שלה כשזה נוגע לילד מהכיתה שלה. אני אוהב את זה שהיא מבולגנת - גם לי אין אמון באנשים מסודרים מדי.

אני אוהב את רשימת המקומות שאליהם יכול צופה מהצד בעולם שלנו ללכת. בית חולים, תחנת דלק 7/24, ולשבת עם ההורים של מקס בסלון כשהם רואים טלוויזיה. ידעתם שבבית חולים יש המון חברים דמיוניים? חלק מהם בגובה של בקבוק (סאמר. אני אוהב את סאמר), לחלק אין גבות ויש כנפי פיה (טיני. גם אותה אני אוהב). באופן כללי, בנות: בודו פוגש בספר הזה 4 חברים דמיוניים אינטלגנטים. 3 מהם בנות. כבוד למין הנשי. אבל שתיים מתו ואחת בדרך. טוב, בואו נעבור נושא.

אני אוהב את אוסוולד. למות למען מישהו שאתה לא מכיר. להיברא על ידי מישהו שאתה לא מכיר. טוב, גם אנחנו כאלה.

אני מרחם על גברת פטרסון. היא אולי שטן, אבל שטן טראגי.

ואת בודו אני... אני לא יכול אפילו להסביר מה אני מרגיש כלפיו. בעיקר אני עצוב. אני לא רוצה לגלות יותר ממה שכבר גיליתי, אבל הסוף הזה לא מנחם. אפילו לא קצת.

ובנימה אופטימית זו אני שולח אתכם לספרייה או לחנות הספרים הקרובה.

נ.ב.
את הספר הזה קניתי שלשום בצומת ספרים. ואחרי שקראתי פעמיים את הספר, ועוד פעמיים נוספות את הקטע שנשמע לי נטול הקשר, הגעתי למסקנה סופית שאני לא מדמיין: באמת חסרים בספר 30 ומשהו עמודים. היום הלכתי והחלפתי. אם אתם קונים - ותקנו - תוודאו שבעותק שלכם קיימים העמודים 96 - 129.

היססתי קצת אם לקחת את הספר מהספריה, כי מה, שוב ספר על ילד-גאון-עם-תסמונת-אספרגר?

משהו בשילוב הזה כנראה מזמין מאוד סופרים ותסריטאים כי לא מעט גיבורים כאלה התפרסמו בשנים האחרונות.
אבל נקודת המבט ממנה נכתב הספר פיתתה אותי ולקחתי אותו בכל זאת.
ואני שמחה על זה.

גיבור חבר דמיוני כבר הופיע במצרפי המקרים של יואב בלום, אבל בניגוד למצרפי המקרים, שם החבר הדמיוני עומד במרכז, ושם ברור שמדובר בעולם בדיוני, בספר הזה החבר הדמיוני משמש כחלון הצצה לגיבור הספר - מקס.
העולם בספר הזה הוא העולם שלנו, המציאותי. החברים הדמיוניים קיימים בעולם הזה, אחד מהם מספר את הסיפור, אבל בעצם, הם קיימים גם בעולם שלנו, בדיוק כמו בספר - בדמיונם של הילדים שיצרו אותם.
המתח בין בדיון למציאות קיים לאורך כל הקריאה.
לכל דבר שבודו, החבר הדמיוני מספר, ניתן לתת פירוש שיתאים גם לעולם שלנו, כלומר - לאפשרות שבודו לא "באמת" קיים ולא "באמת" מדבר עם מקס ונותן לו רעיונות - יש קיום לאורך כל הספר, או כמו שבודו עצמו אומר על רעיון מסויים שנתן למקס ומקס הציג כרעיון שלו - מכיוון שבודו עצמו הוא רעיון של מקס אפשר לומר שגם הרעיונות שלו הם רעיונות של מקס.
אמנם, לבודו יש חיים משלו שלמקס אין חלק בהם, הוא מטייל במקומות שמקס לא מטייל בהם, שומע שיחות שמקס לא ומבין דברים שמקס לא - אבל הוא לא משתף אותו בשום דבר דבר מזה, וכך יוצא שמקס לא מגלה שום דבר שלא יכול היה לגלות בעצמו.
גם הפתרון המתבקש מאליו לקונפליקט המרכזי בסיפור (תקשורת בין בודו לחברים דמיוניים של ילדים אחרים שיעבירו מסר לחברים המדמיינים שלהם) עולה בסיפור בשלב מאוחר ונפסל. בודו נעזר אמנם בחבר דמיוני אחר, אבל כשהוא מספר למקס על ההזדמנות שלו לפתור את הקונפליקט הוא לא מגלה לו שחבר דמיוני אחר עשה משהו בעולם המציאותי אלא מתאר את זה כפעולה שסביר שהיתה יכולה לקרות בעולם האמיתי.
או, בקיצור, במילותיו של דמבלדור: "ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה, תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?"

ואחרי כל ההקדמה הזו, על נקודת המבט המרתקת ממנה נכתב הספר, מדובר בספר נוגע ללב, עם גיבור נוגע ללב שעובר תהליך של התבגרות, מצליח לצאת ממשבר ולהתקדם שלב בחיים, בלי להפוך למישהו אחר ובלי לפתח יכולות בלתי סבירות לילד עם מגבלות כשלו (כן, אני בהחלט רומזת לפרוייקט רוזי).

ההתחלה היתה קצת משעממת. אפילו התלבטתי אם להמשיך את הספר.
אבל אז... הגיע עמוד 217, באוטובוס מירושלים, ואמרתי: אין סיכוי שאני לא גומר לקרוא את זה. והיה שווה.
הסוף מרגש. ובכללי, ספר משהו משהו.

ספר מקסים ומענג. בּוּדוֹ הוא חבר דמיוני של מקס, ילד בן 8 בכתה ג'. בודו נמצא עם מקס כבר 5 שנים, הרבה זמן במונחים של חבר דמיוני. מקס הוא ילד מיוחד, ובודו עוזר לו לצלוח את עולם הילדים ועולם המבוגרים המאיים והלא מובן. ספר על ילד מיוחד, על חברות, על אהבה, ועל נתינה למען האחר.

ספר מקסים, עדין, רגיש ומעניין.
כל הקשר בין החברים הדימיוניים והחברים האמיתיים ממש מרתק.


!!! זהירות ספויילר !!!


אני הייתי מוותרת על כל הקטע של החטיפה ומתרכזת בחיים של הילד האוטיסט והקשר עם החבר הדמיוני
אבל אולי העלילה לא היתה מספיק מעניינת להרבה אנשים

לא להחמיץ

ספר מעולה, מרגש מאוד.
הרבה זמן ספר לא גרם לי לחשוב ככה.

מומלץ בחום!