ביקורת ספרותית על זיכרונותיו של חבר דמיוני מאת מתיו דיקס
ספר טוב

---

#
כשאחי היה קטן, היה לו חבר דמיוני. שמו הפרטי של "החבר" היה כשמו של אחי. שם משפחתו היה ארוך ומסובך (רוזנקרנץ או גילדנשטרן כזה. לא זוכרת בדיוק) אני זוכרת שהההורים שלי התפלאו מאיפה הוא קלט את שם המשפחה הזה, שלא היה מוכר להם. אחי היה ילד חברותי עם המון חברים, אבל החבר הדמיוני שלו הצליח להגן עליו מהעולם המפחיד. המפלצות שלי היו, מבחינתי, אמיתיות לגמרי אבל לא הצלחתי להיות בין ברי המזל (65% מהילדים בנ 3-5, מסקנת מחקר שנעשה ב 2004) שזכו ליצור חבר דמיוני, שיתמודד עם פחדיהם.

הספר הזה עוסק בחבר דמיוני ומסופר על ידו. החבר הדמיוני הזה הוא חבר של ילד עם קשיים חברתיים (מה שמוגדר היום "על הספקטרום") ותפקוד גבוה. "החבר" מנסה להתמודד עם המצב בו הוא אמנם יכול לראות ולשמוע את מה שקורה מסביב, אבל אף אחד מהאנשים אינו יכול לראות ולשמוע אותו. הוא נוצר על ידי ילד ועלול להיעלם לנצח אם הילד יפסיק להתעניין בו או להיעזר על ידו. הוא מסיק מסקנות על העולם ועל החיים דרך התבוננות של חברו במה שקורה וגם דרך חוויות שלו שלילד האנושי אין קשר אליהן.

זו נקודת התורפה של הספר. דיקס מנסה לתת אופי מובחן לדמות שלו, ולשם כך הוא צריך להפוך אותו לנפרד. לאפשר לו להחליט לבד, להכיר אנשים שהילד שדמיין אותו אינו מכיר ולהתמודד עם דברים שהילד האנושי אינו מבין. זה נוגד את עצם מהותו של חבר דמיוני, שאין לו יישות נפרדת והוא מבין רק את מה שהחבר האנושי שלו מבין. דיקס מנסה – לעתים גם מצליח – לתאר את העולם כפי שרואה אותו ילד.

בשלב מסויים הסיפור הופך לסיפור מתח והמופרכות בו בולטת יותר, אם כי הוא באמת מותח. הרושם החזק ביותר הנותר מהסיפור הוא הקשר האמיץ של ילד אל עולמו הדמיוני והיכולת שלו "לחיות" בתוך בועת הדמיון שיצר, ולהתעלם מכל מה שלא הוא יצר. כשקראתי את זה חשתי צער על כך שהתבגרות מצליחה, יחד עם יתרונותיה הברורים, למחוק את התכונה הזאת בלי שיישאר לה זכר ולהשאיר אותנו כבוגרים לבד.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על זיכרונותיו של חבר דמיוני