ביקורת ספרותית על זיכרונותיו של חבר דמיוני מאת מתיו דיקס

---

הבהרה חשובה: אני אריאל. ההוא עם התמונה של הילד המתוק שמחזיק פנס. הגישה לחשבון שלי נחסמה לנצח בעקבות טעות מצערת, אבל אני תמיד נשאר אני.

ועכשיו לביקורת.
בסוף הספר הזה היו לי דמעות בעיניים.
הקרבה עצמית היא נושא שחוק. היא מוקד של יותר מדי ספרים. היא נעשתה מסחטת רגשות, ובקיצור, פשוט נמאס.
אבל. נכון שחיכיתם לאבל? האקדח מהמערכה הראשונה יורה סוף סוף.
לא, ההקרבה העצמית בספר הזה היא לא בלתי צפויה. היא פשוט כנה. קודמות לה התלבטויות שאי אפשר שלא להזדהות איתן. קודמת לה הבנה חדה של מה שעתיד לקרות. ובכל זאת היא באה, ואני מודה שרציתי לעצור אותה - וילך הכול לעזאזל - אז כן, לספר אין סוף טוב. גם לא סוף עצוב. סוף... אחר. שאתה מצפה לו ולא מצפה לו ביחד.

אני אוהב את מקס. הילד הכי אמיץ בעולם. ילד ששניים שלא התקיימו מעולם מפסיקים להתקיים למענו. הפחד שלו, הפחד להודות בפחד. ההתכחשות הלא מודעת שלו לשקר שבחיי חברה. הרגע שבו הוא קם על הרגליים ומציל את עצמו בעצמו, ושיא השיאים: נותן לאמא שלו לחבק ולנשק אותו. מה זה כבר לברוח מחוטפת לעומת נשיקה ארוכה של אימהות?

אני אוהב את גברת גוסק למרות שיש לה שם מזעזע. אני אוהב את זה שהיא גם אמיתית, וכנראה עדיין נמצאת בינינו, אי שם בארצות הברית. אני אוהב את הבוטות שלה כשזה נוגע לילד מהכיתה שלה. אני אוהב את זה שהיא מבולגנת - גם לי אין אמון באנשים מסודרים מדי.

אני אוהב את רשימת המקומות שאליהם יכול צופה מהצד בעולם שלנו ללכת. בית חולים, תחנת דלק 7/24, ולשבת עם ההורים של מקס בסלון כשהם רואים טלוויזיה. ידעתם שבבית חולים יש המון חברים דמיוניים? חלק מהם בגובה של בקבוק (סאמר. אני אוהב את סאמר), לחלק אין גבות ויש כנפי פיה (טיני. גם אותה אני אוהב). באופן כללי, בנות: בודו פוגש בספר הזה 4 חברים דמיוניים אינטלגנטים. 3 מהם בנות. כבוד למין הנשי. אבל שתיים מתו ואחת בדרך. טוב, בואו נעבור נושא.

אני אוהב את אוסוולד. למות למען מישהו שאתה לא מכיר. להיברא על ידי מישהו שאתה לא מכיר. טוב, גם אנחנו כאלה.

אני מרחם על גברת פטרסון. היא אולי שטן, אבל שטן טראגי.

ואת בודו אני... אני לא יכול אפילו להסביר מה אני מרגיש כלפיו. בעיקר אני עצוב. אני לא רוצה לגלות יותר ממה שכבר גיליתי, אבל הסוף הזה לא מנחם. אפילו לא קצת.

ובנימה אופטימית זו אני שולח אתכם לספרייה או לחנות הספרים הקרובה.

נ.ב.
את הספר הזה קניתי שלשום בצומת ספרים. ואחרי שקראתי פעמיים את הספר, ועוד פעמיים נוספות את הקטע שנשמע לי נטול הקשר, הגעתי למסקנה סופית שאני לא מדמיין: באמת חסרים בספר 30 ומשהו עמודים. היום הלכתי והחלפתי. אם אתם קונים - ותקנו - תוודאו שבעותק שלכם קיימים העמודים 96 - 129.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על זיכרונותיו של חבר דמיוני