ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 6 באוקטובר, 2008
ע"י אינשם
ע"י אינשם
אחד הספרים החזקים והמטלטלים שקראתי בתקופה האחרונה, ומאלה שבחיים לא שוכחים. דודו בוסי נכנס אצלי לקטגוריית הסופרים הישראליים האהובים (ויש ממש מעטים כאלו).
רק מוח מבריק, גאון יכול לברוא יצירה כל כך אמיתית, סוחפת, מזעזעת, שאפשר להתאהב בה ולשנוא אותה כאחת, יצירת מופת, מבחינתי.
אלי, נער שגדל בשכונת הארגזים, יש לו נשמה של סופר, כל כך בוגר , כל כך מבין, והוא גדל במקום שכל כך לא מתאים לו להיות שם, ואולי, זה בכדי להראות לעולם, מה באמת הולך שם בשכונת הארגזים. אותו נער מתוק ושמנמן, חי עם אימו המעורערת סימה, ה"נרקיס" (מסוממת), חברה יפת העבריין הטיפש והאלים, ואביו האמיתי, אמן מיוסר בנשמתו, גר לא רחוק ממנו. שיגרת יומו היא בעצם מטר קללות והשפלות מאביו החורג (לאלוהים) ואימו המסטולה, ספיגת הכל (והוא רק בן 15) התמודדות עם זה לבד לבד, שזה קשה, כי אף אחד לא מבין באמת מה הוא עובר, המסכן. כל כך נקשרתי לדמות הזאת של אלי, הוא אמיתי מבחינתי. רציתי פשוט להציל אותו, להוציא אותו, לתלוש אותו מדפי הספר ולעזור לו, כי הוא כל כך צייתן וילד טוב ולא מגיע לו היחס והחיים האלה שקיבל... וסופר שמצליח להוציא רגש כה עז מהקורא - מבחינתי ניתן לו הכישרון פשוט לגעת בעולמות ובאנשים ולשנות אותם לגמרי. מזועזעת מכל מה שעובר על הפרא האציל הזה, והוא מקבל את הכל בשתיקה, שקט פנימי, בתוך כל הבלגאן, הוא מתאהב באנה היפה... הקטעים של מה שהוא חש אליה, כל כך יפים, כל כך קסומים, עוררו בי רגש ההתאהבות, הזכירו לי את התמימות, אני הייתי צריכה לעזוב את הספר לכמה רגעים, כי הרגשתי את הפרפרים בבטן, את פעימות הלב. הייתי שם. שוב, דודו בוסי, תודה על החוויה המשכרת, המענגת. אתה פשוט עילוי. לקחתי את הספר והמשכתי לקרוא בנשימה עצורה, לא יכולתי להפסיק...
יש קטע ממש מזעזע באמצע של הספר, בילתי נתפס בכלל, אבל אני מבינה למה בוסי בחר לשלב אותו בספר... ***זהירות ספויילר*** באיזה שהוא שלב, אלי, הנער, מגלה שאימו ניסתה להתאבד מספר פעמים, וממש חשב שאימא שלו פשוט מתה, אבל היא לא, הוא היה עצוב ורץ הביתה, דפק בדלת, צורח וצווח לאימו שתפתח את הדלת, והיא יוצאת עם מגבת מהמקלחת, ואז, קורה הבלתי יאומן, למרות שבוסי שתל רמזים לפני, על משיכת הנער לאימו, אבל חשבתי, טוב, יש לו את החיים האלה, אז מחשבות כאלה עוברות לו בראש.. אבל לא חשבתי שזה יגיע לכדי אונס. כן. האמא מנסה לנחם את הנער שנופל בזרועותיה ממרר בבכי, אני לא יכולה לתאר את כל מה שקורה שם, כרגע סיימתי גם לקרוא את הספר, והרבה דברים קופצים לי לראש ככה שהביקורת חמה ישר מן התנור, ונכתבת אפילו בסערת רגשות ספרותית משהו... אגב, במשך כל הספר, הנער קורא להורים האמיתיים שלו, בשמם האמיתי. סימה ויום-טוב. אף פעם לא אמא ואבא. מראה על ריחוק. ניתוק של רגש אימהי או אבהי. אחרי הקטע הזה, נשאבתי עמוק לבפנים, כבר הייתי בMODE די עצוב ודיכאוני, כאילו, איך הוא יכול להמשיך לחיות ככה ? ובוסי ממשיך להפתיע, יש כל כך הרבה מה להבין ולחקור ביצירה הזאת, היריעה קצרה מלהכיל.
הכתיבה עצמה היא פשוט תענוג. כל כך נהנתי לקרוא. כל כך אמיתית. מרגישים את המקום, את האירועים, את הדמויות.
כמה עוצמה יש בכתיבה שלו, אוירה טעונה ומחשמלת. אני חושבת, שבוסי בעצם כתב כאן יצירה שהיא בעצם ביקורת חברתית נוקשה. הצצה עם זכוכית מגדלת לצדדים היותר אפלים, קודרים של מקומות, זמנים, שאולי אנחנו חושבים שהם רחוקים מאיתנו שנות אור, אבל הם לידנו, איתנו. אולי זה קורה בדלת ממול...
עד שלא קוראים, לא מבינים. גם כשקוראים, לא מצליחים לתפוס, לחיות את הדמיון, לדמיין את החיים. המציאות עולה על כל דמיון. זה מה שהוא בא לומר לנו. ספר חזק ביותר, מומלץ. מומלץ. מומלץ !!!
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
