ביקורת ספרותית על פרא אציל - סדרה לספרות יפה # מאת דודו בוסי
ספר לא משהו

---

***


לפעמים סופרים נהדרים הם חרא של אנשים, ואנשים נפלאים הם סופרים גרועים מאוד. אני לא יודע איזה מין אדם הוא הסופר דודו בוסי, אבל הספר הזה לא טוב בעיניי.
אל דודו בוסי התוודעתי, כמו רבים אחרים, דרך הסדרה "מחוברים". בכנות, לא חיבבתי את הדמות שהצטיירה לי עוד מהרגע הראשון, ואני עדיין סבור שמדובר בשגיאת ליהוק (כמו גם לואיס אדרי). לא קיבלתי ממנו שום דבר חדש, לא התרגשתי ולא התפעלתי, ותהיתי מה האיש הזה עושה כאן, לוגם ללא הרף בקבוקי הייניקן, מהגג דברים סתומים, עילגים ולא ברורים על עצמו ועל חייו. חבל שלא ליהקו במקומו את ידידו, ערן סבג, שנתפס אצלי כדמות הרבה יותר מסקרנת ואינטיליגנטית.
לכן גם הרמתי גבה כשראיתי שרוב הביקורות על "פרא אציל" הן חיוביות ואף יותר מכך. משהו פשוט לא הסתדר לי. לפני כמה ימים הזדמן לי לשאול את הספר, וסיימתי לקרוא אותו בתוך יום אחד. הייתי פשוט חייב להבין איך מתקיים דיסוננס כזה, בין סופר שנראה על פניו (בסדרת ריאליטי, אבל בכל זאת) לא-מעניין במובהק לבין יצירה שמהללים אותה כפורצת דרך ומקורית.
קודם כל, מילה על איור השער. מסקרן, זכיר מאוד, בצבעוניות מעניינת, אבל לא קשור בשיט לספר או לעלילה. סתמי לחלוטין. "זה ספר על נער בעייתי בן חמש עשרה", אמרו למאייר, שמיהר ומצא משהו שנראה לו מתאים, ויאללה, להדפיס. לא מספיק טוב.
אוקיי, הספר הוא מונולוג שמגולל כאמור נער שמן ודחוי על חייו בשכונת מצוקה בדרום תל אביב בשנות התשעים, הדמויות הצבעוניות שליוו אותו - אביו האמן המיוסר, פליט בצלאל ובעל חכמת חיים בזכות עצמו, אמו - נרקומנית בגמילה ובעלה הערס הטיפש, ועוד.
כבר בעשרים העמודים הראשונים הבנתי שאני לא עומד להיות מופתע כאן. הספר כתוב בשפה לא אחידה, מה שמשליך אותי החוצה מהעלילה ומסיח את דעתי בכל משפט כמעט. הגיבור משתמש בשפת רחוב עמוסה בסלנג, יומיומית ונמוכה (צ'אפחות, נזרקתי, כוסון, לופ מטורף) אך כזו שמתובלת במילים גבוהות ("יום טוב אמר שככל שהוא מאזין יותר לסימפוניה התשיעית, כך מתחזקת דעתו שכל יצירות האמנות מחווירות וחיות בצלה"), בצורה לא משכנעת בכלל, ובעיקר כי הוא מניח את המילים האלה בפיהן של דמויות שוליים שפשוט אין מצב בעולם שידברו כך. העובדה הזאת מקבלת אף משנה גיחוך אירוני כשהגיבור חושב את אותו דבר בדיוק (ובשתי שפות!) על הכתיבה של סמי מיכאל ("בא לי להגיד לו, סמי, בחיאת אבוק, תרגיע, דמויות בשר ודם לא מדברות ככה").
הספר עמוס בצירופים כבולים ("עומד לי על קצה הלשון", "פוחד פחד מוות", "מבט רצחני"), מאריך איפה שצריך לקצר, ומקצר איפה שראוי להאריך.
נראה שדודו בוסי ביסס כמה דברים בספר על רקע אוטוביוגרפי למרות הדיסקליימר בכריכת הספר, מאחר שהיה בעצמו נער שמן, ולאחת הדמויות החיוביות היחידות בספרו הוא קרא "קימי", כמו בתו, באופן מקרי בהחלט, נגיד. במקום להוסיף לאותנטיות הפגומה ממילא, זה גורע ממנה. זה לא משאיר לי שום ברירה אלא להיות "הקורא הרע", ולא להצליח לנתק את הסופר מהספר. לתהות מה היה באמת ולמה לא ללכת עד הסוף עם האמת שלך, והשפה שלך, תהיה אשר תהיה.


נו מילא. לא חייבים להאמין לכל מה שקוראים.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על פרא אציל - סדרה לספרות יפה #