“כשהייתי ילדה קטנה, רציתי להתבגר מהר ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם הכל. כשהתעלפתי בבדיקות דם, זה רק גרם לי לרצות להגיע שוב ושוב, לא להזיז את העיניים מהמחט גם כשהלב דופק בטירוף, מתוך איזו תפיסה ילדית, נאיבית, אמיצה, של "הפעם זה לא ישבור אותי". כשראיתי איך מקללים ומרביצים לילדים החלשים בכיתה ליד, נשכתי חזק את השפתיים והרגשתי את אותו לב דופק בהיסטריה וגם אז לא הסטתי את המבט, ונשבעתי לעצמי שאתמודד. במיוחד זכורה לי פעם אחת, אולי בגיל 8 או 9, שהזדחלתי לסלון בשעת לילה מאוחרת וההורים כבר היו ישנים בקומה למעלה, ומהאור הכחול האיום של הטלוויזיה ראיתי סרט צרפתי על אישה טרנסג'נדרית בזנות, שהובילו אליה כלב - כן, כלב - כאחד הלקוחות. אני זוכרת שהלב שלי הרגיש כאילו סחטו עליו לימון, ועדיין היה שם הקול הזה, שאמר "לא, אתם לא תצלקו אותי. אתם לא תצלקו אותי".
קצת התבגרתי מאז, כרונולוגית ונפשית, ועם "פרא אציל" הרגשתי לראשונה את אותה תחושה בדיוק. אני מרגישה שהספר חילל אותי, וכאן דמיינו מבט בשל וציני של "...וראיתי שיט בחיי, כן?". אני מרגישה ממש מצולקת. קשה לי לתאר באיזו סקאלה, באיזה קנה מידה, מדובר בספר נדיר ומופלא. אין טעם לדבר פה על בחירת הכריכה האיומה, על השפה שבה בחר דודו בוסי, על הביקורת המובלעת בספר לכל כך הרבה כיוונים - שבחלקה היא במקומה ותורמת לעלילה, ובחלקה היא מיותרת עד מביכה - כי יש פה פשוט סיפור מזעזע, מחריד, שמסופר לעילא ולעילא, מפי סופר שרק האל יודע מה מתחולל בנפשו הפצועה-אך-הנבונה שעלה בידה לייצר דבר כזה.
הסיפור של אלי, שבתחילת הספר בן 15, הוא לכאורה עוד סיפור של נער שלעד יהיה קורבן, וככזה יהפוך גם לגבר קורבן וכמובן שגם יהיה גיבור טראגי. הוא פרא, ספק אציל, ספק זוכה לשמות גנאי, שגדל במעין כלא שמתיימר להיקרא בית, עם אם מופרעת ועם בעלה האלים, כשברקע ליבו עורג לאביו הביולוגי, המרוחק והמסורס. הוא נאבק עם השמנת יתר, עם הפרעת אכילה ועם נתוני פתיחה דמוגרפיים מתסכלים. כולם מכורים, כולם מעורערים עד היסוד, ועל פניו זה רחוק ממני שנות אור, אבל אלי הוא אבטיפוס של כל מי שאיתרע מזלו להיוולד להורים מתעללים שלעולם לא יבינו שהם מתעללים. הוא דוגמא אנושית, חיה, אמינה להחריד, של מי שלא מאבד תקווה גם כשהחרא של העולם נשפך עליו פעם אחר פעם - את התקווה הזו שכולם ייראו ויבינו אותי, ושאבא יגדל כבר ביצים וישמור עליי, ושהעולם הזה יהיה מקום קצת יותר הגיוני, ושאמא - לעזאזל, שאמא - תהיה מה שאמא אמורה להיות. אלה הן תקוות שבצער רב אנו מתפכחים מהן - למזלנו או לרעתנו, תלוי בהשקפת עולמנו - רק בחלק מן המקרים, וגם אז המחיר הוא כבד מנשוא. אלי הוא אמנם בן למכורים משכונת הארגזים, אבל כמה קוראים כמוני יש - שלמרות ההבדלים - מבינים ומכירים כל כך מקרוב כל קללה בספר? כל עלבון עדתי? את התחושה הזו שאתה "משתכנז" כי תפסת ספר ליד, או שלעולם היא לא תאהב אותך, היפהפייה הטראגית של הכיתה?
והאמת היא, שאני מבינה גם ביקורות שליליות. הוא קצת כמו שרימפס, הספר הזה - הוא לא יורד טוב בגרון, והוא טמא, והוא שנוי במחלוקת, ואולי דווקא מהיותו כזה - הוא מענג כל כך. האסור הזה, המחריד הזה, ה"אוי ואבוי למה קראתי עכשיו את מה שקראתי עכשיו" הזה, הוא בדיוק מה שעובד לי - ולגמרי מובן בעיניי שיעורר בדיוק את האפקט ההפוך אצל אחרים. אני מודה שברגעים הקשים באמת בספר (ומי שקרא אותו יבין בדיוק על מה אני מדברת), אפילו כעסתי. רציתי להתנער ממנו. רציתי להשליך אותו הצידה ולהגיד "אין לי מושג מי אתה, דודו בוסי, אבל אתה דפוק בשכל", אבל המשכתי ונוכחתי לשמחתי לגלות שחווית הקריאה בספר לא שונה בהרבה מהטלטלה הרגשית שעובר הגיבור - נעה בין תקווה לאכזבה, מאכזבה לתקווה, בין אהבה לכאב, בין כאב לאהבה וחוזר חלילה, ומסתיימת - איך לא - בטרגדיה מהולה בהשלמה.
לבעלי לב פרוע, אמיץ, פצוע ואציל.”
