ביקורת ספרותית על הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 מאת פטריק נס
ספר לא משהו

---

(הי רויטל. עוד לא קראתי את הביקורת שלך, בכוונה. את בטח אומרת בה את כל מה שאומר פה רק באופן יותר טוב. סורי)
........
........
........
........
........
........
הידד! נקודות עדיין עובדות בעולם. פיו, פחדתי לרגע שפטריק גנב את כולן ונחרדתי.

טוב, תשמעו. הביקורת לא תצא קוהרנטית כמו שהייתי רוצה. אבל אני אנסה, ומקווה שאביע לפחות חלק מהנקודות (חה, חה) שרציתי באופן ראוי.

זה הולך ככה. יש לי ציפיות מסוימות ממערכת היחסים של סופר-קורא. מוגזם, אני יודעת, ובכל זאת.
כשסופר כותב יצירה, כדי שהיא תהיה טובה, הוא צריך לשמור על הקורא בקו זמן קרוב לשלו. באיזה יחס מסוים לעלילה, מאזן כוחות דקיק כזה שבו הקורא אינו קורא עיוור ומעריץ חסר ביקורת של כל מילה, ומהצד השני - אוהב את מה שקורה באופן מספיק כך שהוא שומר על איזו אמפתיה לדמויות ולעלילה. אם אתה גורם לקורא שלך לנטוש את הסיפור, אמוציונלית או עלילתית, זה רע.
הרבה סופרים לא מבינים את זה, אני חוששת (כשחושבים על זה, אולי לכן אני לא אוהבת הרבה מספרי המבוגרים) וזה יוצר איזו סיטואציה סופר מעפנה בה הרבה הרבה ספרים מסתובבים בעולם, מדכאים את הצורה, מקבלים ביקורות טובות גם אם לא מגיע להם, ומה שחסר להם זה עיניים. כדי לעקוב אחרי מה שקורה למי שקורא את זה.

אז ככה. פטריק נס כתב ספר ראשון ממש חביב. הוא שמר על קצב יפה, והכתיבה, אף כי השתמשה ביותר מדי טריקים, הצליחה לצאת נחמדה. הדמויות היו לא רעות, העלילה היתה די בסדר, העולם מעניין. היה פה המון פוטנציאל.

ואז הכל מתתתתתתתתתתת

מה שקורה הרבה פעמים קרה פה, ובגדול גדול גדול. השני והשלישי היו כל כך גרועים שזה כואב. ולמה? כי פטריקוש ניסה לומר משהו, ועשה את זה רע רע רע. עזבו שהמסר מטומטם ברמה היסטרית.
ואם התסריט האחר הוא שהוא בעצם לא ניסה לומר משהו, אלא כתב ספר ראשון ואז קלט שאין לו מושג מה הוא עושה, אז כל מה שיש לי לומר זה: מות, מות מוות מלא ייסורים, ואל תחזור בתור רוח רפאים.

בכל אופן, כשאתה כותב משהו ומנסה להביע מסר, אתה לא דוחף אותו בכל מקום וזה יעבוד. כי זה פשוט לא.
עוד עניין: אתה לא רשאי להשתמש באמפתיה הבסיסית של הקורא כלפי דמויות כדי לשחק ברגשותיהם.
זה הולך ככה: אני, נגיד, ממש אוהבת דמויות ראשיות. זה פגם בדמות שלי וזה, אבל עדיין: זכותי. וזה הגיוני. אנחנו צריכים מישהו להיתלות בו, אנחנו צריכים דמות טובה כדי לעבור מסע רגשי.
וכשאתה יוצר דמות ניתנת להזדהות ואז דוחף בה המון המון דברים שאמורים לגרום לשנוא אותה, כדי לכאורה ליצור מורכבות, זה עשוי לעשות ההפך: לעורר כעס גדול בקרב הקורא.
ועוד: אנחנו לא נאהב דמות לפי מה שקורה לגיבור-שאנחנו-כבר-אוהבים ביחס אליה. בואו נסתכל על בטי, לצורך העניין.
בטי היא גיבורתנו. לבטי יש חברה מעצבנת במיוחד. אנו יודעים שהיא מעצבנת כי עד כה בספר היא בעטה בכלבלבים, שנאה חמאת בוטנים והיתה פוצית באופן כללי.
חברה: "בטי! אני חשה שיש בינינו קשר נסתר."
בטי: "הו חברה, גם אני חשה בזאת."
חברה: "הידד, מה נעשה ואני כה מעצבנת?"
בטי: "נכיל את המורכבות שלך ונבכה ברגש רב על הטרגדיה."

ובכן, לא לא לא. לאלאלאלאלאלאללאלא. זה לא קביל ולא חוקי ובעיקר: לא עובד, וגורם לקורא לאבד את הקשר שלו לספר מרגע לרגע.

כמו כן: סרטי אימה. ראיתם? אני לא, אבל אני יודעת שסרט שבו משתמשים ביותר מדי ג'אמפסקרס (קפיצות מפחידות בצילום שאמורות להקפיץ את הקורא בכיסאו) זו דרך נלוזה להפחיד את הצופה.
אותו דבר פה.
שימוש בכמות יתרה של הפחדות מלאכותיות, או בזוועות, או במוות, או בחולי, לא גורם לקורא להזדהות. הוא גורם לו לאבד אמון בעלילה.
כמו סיר מרק ששמים בו יותר מדי פלפל. כמו קינוח של קרין גורן. כמו פייסבוק של מטפלת הוליסטית מיישוב קהילתי. כמו היוטיוב של אוניסיאון. אני נהנית מזה יותר מדי.

כמו כן, מי העורך של הספר הזה ואני אבין את מה שהוא עשה רק אם הוא פשוט תלש את שערותיו בייאוש וקפץ מהחלון ומת ולא מצאו לו מחליף.

כמו כן, משהו חשוב: אני מאמינה בעיקרון די מעניין בנוגע לעולם, אם תרצו קראו לו עיקרון בייקר ותכתבו זאת על המצבה שלי. חן חן: בעולם ישנו איזון בין טוב ורע.
כן, אני מאמינה בזה.
מה שאומר שכללל הסדרה הזו לא עובדת, כי זו לגמרי רכבת הרים בתחום הנ"ל.

טוב נמאס לי. בואו נגמור בכך שכל מה שהספר מנסה לומר לא עובד וגם לא בסדר (את זה רויטל בטח כתבה כראוי) שפטריק הוא אידיוט גדול, שאני שונאת שהורסים דברים בעלי פוטניאל, ועוד יותר כשסוחטים ממני תגובה רגשית באופן מלאכותי.

ביי.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3