ביקורת ספרותית על נמלים מאת ג'ני ולנטיין

---

מכירים את זה שאתם קוראים ספר, והסיפור מרתק והרפתקאות ודמויות שכולם אוהבים ומתחברים אליהן והספר הוא רב מכר מוכר שכולם שמעו עליו ועשו עליו סרט והוא קיבל כל כך הרבה תשבוחות ככה שהן גלשו מהכריכה האחורית אל הכריכה האחורית הפנימית?
זה לא ספר כזה, ועדיין, איכשהו, הוא טוב יותר.


קשה לגלות ספרים שאתה אוהב. באמת, זה קשה. קשה יותר מלמצוא ספר טוב.
כדי למצוא ספר טוב אתה מחפש ביקורות משבחות של אנשים שאתה סומך על הטעם שלהם. כדי למצוא ספר טוב אתה הולך לחנות הספרים ושואל את המוכרת איזה ספרים מומלצים.
אבל לגלות ספר שאתה אוהב? זה קשה. זה קשה כמו לגלות השראה. ודברים כאלה לא מוצאים, לא, דברים כאלה מגלים. וזה קשה. כי מי הם, האנשים שאתה סומך על הטעם שלהם? נכון, אתה נהנה מהספרים שהם ממליצים עליהם, ו? זה אומר אוטומטית שאתה אוהב אותם?

על נמלים אף אחד לא סיפר לי. את נמלים אף אחד לא גילה לפני ואני שמחה שכך, כי ככה הרבה יותר קל לי להעמיד פנים שהוא שלי.
נמלים נמצא באחת הפינות האלו של הספרייה שמגיעים אליהם רק אם נואשים להחריד למציאת ספר שיתפוס לך את הזמן הפנוי אחר בית הספר, כשאתם הולכים לפארק עם הדשא הירוק להדהים והשמש שבשמיים ותלתנים עם תמיד תמיד 3 עלעלים ופרחים לבנים חסרי ריח אבל הכל כל כך מקסים ומסתדר ורק צריך איזה ספר וענן או שתיים.
לקחתי את הספר יחד עם מרק שבור ואפילו לא שמתי לב שזו אותה סופרת. התחלתי קודם עם המרק, אפילו שזה גרר שאלות כגון, "איך מרק יכול להישבר?" ובסוף גרם לי לפלוט את התשובה המעוצבנת הזאת, כי הרי הייתי באמצע הקריאה, ש, "רק צריך, לא יודעת, לשים את זה במקפיא, להוציא מהקערה ולזרוק על הרצפה או משהו. עכשיו תחזור לענות על המשימות בפיזיקה כדי שאוכל להעתיק ממך את התשובות."
אבל זה כבר קשור לביקורת על מרק שבור, לא ככה?

בכל מקרה. משהו בספר הזה התגלה כספר אהוב עלי.
ולמה?
הכתיבה. משהו בכתיבה, במיוחד מהצד של בוהמיה, הקסים אותי. בוהמיה רק בת עשר, ויש משהו בכתיבה של ילדים, בצורת החשיבה שלהם, משהו פשוט. אין להם מחשבות פילוסופיות מעמיקות או ייאוש עמוק או סיבות. כל מה שיש זה פשוט ככה. הם עצובים? זה פשוט ככה. הם לא ילכו סחור-סחור עד שיטרחו להסביר לנו. פשוט יהיה כתוב, "אני עצובה עכשיו כי."
ומשהו בזה תופס אותי בכל פעם בכל פרק של בוהמיה. כי הנה היא חיה במציאות שילדה לא צריכה לחיות בה, ואיכשהו היא מקסימה וחמודה ומלאת רצונות טובים וכזאת נאיביות שאתה רק רוצה ללכת ולצייר ילדה בעלת שיער אדום ופרצוף תמים, כי ככה זה וככה היא.

וסאם?
לעזאזל, סאם.
מה עשית?
סאם, למה עשית את זה?
והנה אתה, רק רוצה להיות לבד, ושוב דורש את זה, את הבדידות הזאת, ועדיין, אתה מטפס על המרזב של הבניין באמצע הלילה כי בוהמיה נתקעה מחוץ לדירה, והנה אתה הולך לקנות לה ולשטיחון גלידה אמריקאית, והנה אתה יוצא מגדרך בדאגה לילדה שרק רוצה חבר, שגדלה בדרך של מעברי דירה ספונטניים ואמא שלא מבינה את כמות האחריות בהורות.

לסלוח זו יכולת מדהימה. ואיזה זמן מושלם לומר את זה, בסיום יום כיפור.
אני פשוט סוגדת בליבי אל מקס, איך הוא הצליח לסלוח.
http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=17778&source=moremails

ואיזבל וסטיב וצ'רי ומיק ושטיחון ואמא של מקס וההורים של סאם - לעזאזל, איפה הייתם? - והם כולם עם סיפור, ואי אפשר להתחיל לדמיין מה איזבל עברה בחייה הכנראה ארוכים, ואי אפשר לדעת עם אילו קשיים אמא של בו התמודדה, שלא לדבר על אמא של מקס, וגם למיק יש סיפור, למרות שאני חושבת שהייתי פחות נלהבת לשמוע אותו, וסטיב פני לטאה פשוט נמצא שם איכשהו, פשוט נמצא שם כמו ששטיחון נמצא שם.

אה, כמעט שכחתי, ציטוטים:
---
"את חושבת שהרעיון של חיים על כוכבים אחרים בא מהתבוננות בנמלים?"
"מה זאת אומרת?"
"נו, נמלין הן מוזרות, כאילו מהחלל החיצון, ומקס אמר לי פעם שהוא חושב שבני אדם הם בדיוק כמו נמלים, אפילו פחות מהן, אם מתייחסים אליהם בהקשר של היקום."
"מדעי מאוד," אמא חייכה אלי. "חלק מתאי המוח שלו עוברים אליך."
---
כתבתי בראש שלי מכתב.
אמא יקרה,
מה שלומך? אני גר עם חבורה של מטורפים.
---
"עם מי אתה גר? עם אמא או עם אבא או עם שניהם?"
הוא אמר שהוא גר לבד.
"אתה לא בודד?" אמרתי.
"לא, אני פשוט לבד."
סאם אהב את המילה הזאת. הוא אמר אותה הרבה. אני יודעת שהוא בכלל לא רצה להיות איתי ועם שטיחון. הוא רצה להיות לבד. סאם היה ההפך ממני. אני אוהבת להיות מוקפת באנשים.
אחר כך, בפארק, רעדתי ורעדתי עד שהוא השאיל לי את חולצת הטרנינג שלו. היא הייתה ענקית כמו שמלה וחמה, והיה לה ריח של בן ושל שמן. על חולצת הטי שלו מתחת היה כתוב FDNY ומאחור היה כתוב שמור על מרחק של 50 מטר. שאלתי אותו מה זה FDNY.
"מכבי אש ניו יורק," אמר.
אמרתי, "אתה כבאי?" והוא צחק ואמר שהוא פשוט אוהב את החולצה כי 50 מטרים זה הכי קרוב שהוא רוצה שיגיעו אליו.
הבנתם אותי? לבד.
---
פתאום היו מאות נמלים על השביל. אלפים. הן העלו אבק מסביב לאבנים כאילו ניסו להזיז אותן או משהו.
"יואו," אמרתי. "תראה איזה מוזר זה."
סאם התכופף לראות טוב. "מירמיקה רוברה," אמר.
"מה זה אומר?" שאלתי.
"נמלים אדומות."
שאלתי אותו איך הוא יודע. אני אוהבת שאנשים יודעים פתאום דברים כאלה ואז גם אני יודעת אותם.
---
"למה?" הוא אמר רק, "סיפור ארוך," כאילו אין לי זמן לשמוע, כאילו אני עסוקה בדברים אחרים.
---
"שני מעשים שליליים לא יוצרים חיובי."
---
אהבתי זרים ואהבתי במיוחד להיות זר.
אהבתי את העובדה שכל מה שאתה צריך נמצא מתחת לאף, מעבר לפינה, בכל שעות היום והליל.
אהבתי שאפשר להגיע כמעט לכל מקום ברגל.
אהבתי גרפיטי ולכלוך ואת הריח של שמונה משלוחי מזון שונים בכל רחוב נתון.
אהבתי איך שאנשים דיברו ואיך שהם לא דיברו איתי.
אהבתי לקרוא את אותה פרסומת לאורך שבע תחנות ברכבת התחתית כי ככה לא הייתי צריך להסתכל על אדם אמיתי.
אהבתי את זה שאני לא צריך לחשוב על מה שהשארתי מאחור ועל עומק הבעיות שלי.
אבל זה מה שחסר לכפרי בעיר:
ריח האוויר. וחרא של פרות (בחיי). ובגדים שהתייבשו בחוץ בשמש.
ההשפעה המרגיעה של הצבע הירוק.
הלחישה התמידית של העצים.
גודל השמיים.
נהר שלעולם אינו אותו דבר פעמיים וזאת תמיד הפתעה בבוקר.
ציפורים שיכולות להיות קולניות כל כך.
דברים מוכרים שנמצאים שם, גם אם לא מכירים בהם כשעוד יש הזדמנות.
---
"תאר לעצמך," אמרתי, "באיזו קלות הכל יכול לחזור לאדמה אם הפסקת החשמל תימשך לנצח, אם שום דבר לא יפעל יותר."
"על מה אתה מדבר?" אמר סטיב והרים את עיניו מהרשימה שלו.
"על זה שהכל אותו דבר מתחת, כמה שלא מנסים להסוות את זה," אמרתי.
זה היה הכי הרבה שאמרתי לו אי פעם. אני לא חושב שזה הרשים אותו במיוחד.
---
"מסכן שכמוך," אמרה. "אתה מגיע לכאן כמו מתבודד שנדר את נדר השתיקה, ואז ילדה בת עשר שסובלת משלשול מילולי מאמצת אותך."
---
"מי זה מקס?"
"חבר שלו. שיודע הכל על נמלים. סאם סיפר לי עליו."
---
אפילו האיש שלובש לוח שכתוב עליו שכולנו נירקב בגיהינום אם לא נפסיק לאכול צ'יזבורגר לא היה שם. תהיתי מה רה לו, לאן הוא הולך בלילה, ואם יש לו אישה שגם היא לובשת לוח ואז הם יכולים לכתוב אחד לשני הודעות במקום לדבר.
---
נסעתי ללונדון כדי להיות לבד ומצאתי את עצמי במצב הפוך. אולי זה כמו שד"ר ברנרד או. הופקינס אמר בעמוד היחיד שטרחתי לקרוא ב"מושבת הנמלים" - שנמלים לא יכולות להגיע להרבה בכוחות עצמן, אבל יחד הן יכולות לעשות את הבלתי אפשרי.
---
על מדף מעל לקמין היתה תמונה של סאם. אמרתי, "זה סאם, נכון?" והצבעתי, והם הנהנו.
אמרתי, "סאם גר ברחוב ג'ורג'יאנה 33, קמדן טאון, לונדון, ואני חושבת שהוא מתגעגע אליכם ורוצה לחזור הביתה."
---

הספר הזה חזק כל כך עד שעוברת בי צמרמורת לכתוב את משפט הסיום הזה למרות החום המעצבן.

It's time to let it go
go on and start again
but its not that easy.

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על נמלים