• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

מאת פטריק נס

הביקורת של SHIRA

תמונה של SHIRA
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

מאת פטריק נס

הביקורת של SHIRA

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של SHIRA
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2015
סדרה:כאוס מהלך #3
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
רויטל ק.
לפני 10 שנים

“האמת, לא התחשק לי לכתוב את הביקורת הזאת. בדרך כלל, כשספר מעצבן אותי, זה הזרז הכי טוב לכתיבת ביקורת,”

3/13
ביקורות על הסכין והרקיע
הבאה
האופה בתלתלים
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 7 שנים

“(הי רויטל. עוד לא קראתי את הביקורת שלך, בכוונה. את בטח אומרת בה את כל מה שאומר פה רק באופן יותר טוב.”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•3 דקות קריאה

אף פעם לא חשבתי לכתוב ביקורת לאחד מהספרים, מהסיבה הפשוטה שלא חשבתי שאצליח לכתוב משהו טוב מספיק.
אבל אני מרגישה שאני חייבת לכתוב על הסדרה הזו לפחות כמה משפטים, ולהתעלם ממנה זה פשוט לא בסדר.
אז הנה, אני יושבת וכותבת ביקורת, ומבחינתי שתהיה מבולבלת לגמרי או מנוסחת רע, ואני בטח הולכת לכתוב ולמחוק שוב ושוב ולא למצוא את המילים הנכונות.
אבל יש לי מה להגיד על הסדרה, ואני לא אשמור את זה בבטן:

חיכיתי המון זמן כדי לקרוא את הסדרה, שכולם המליצו לי עליה בהתלהבות. וחיפשתי עותק של הספר הראשון כמה חודשים.
אני לא יכולה לתאר במילים את האושר שלי כשסוף סוף קניתי את השניים הראשונים בסדרה.
כמובן שהיו לי ציפיות גבוהות, אחרי כל ההמלצות ששמעתי עליו. ציפיתי למשהו מדהים.
לא התאכזבתי.

לכולנו יש סודות.
דברים שאנחנו מעדיפים להסתיר מכולם, דברים שהיינו עושים הרבה בשביל שהם לא יתגלו, להרגיש חופשי לחשוב על מה שאנחנו רוצים כי אלה המחשבות שלנו, אף אחד לא קורא אותן.
והספר הזה מתאר מה היה קורה אילו הזכות לחשוב על הכל, לשמור סודות ולשקר הייתה נלקחת מאיתנו.
הרעיון מקורי, העלילה מלאה בטוויסטים ושואבת אותי לתוכה ולא מאפשרת לי להתרכז בשום דבר אחר. הדמויות אנושיות עם מניעים הגיוניים, והכתיבה של נס מיוחדת מאוד, למרות שלקח לי קצת זמן להתרגל אליה,
והיה כמובן את הסוף, שהשאיר אותי במתח .
אתם בטח יכולים לנחש באיזה מהירות קראתי את הספר השני, שהיה מעולה בדיוק כמו הראשון.

את הספר השלישי והאחרון לא היה לי מאיפה לקחת, וזה היה מאוד מתסכל, חיכיתי שלושה חודשים עד שתהיה לי הזדמנות לקנות אותו.
ואז ראיתי עותק שלו במכירת ספרים בכנס דורות.
והיה לי ברור שאני קונה אותו, לא משנה כמה הוא עולה.

התחלתי לקרוא את הסכין והרקיע יום אחרי, וכמעט שכחתי כמה התגעגעתי לכתיבה הנפלאה של פטריק, לכל הדמויות הראשיות, ל"סתמו" של טוד.
פטריק נס מתאר את כל הזוועות והמלחמה מנקודת המבט יש ילד בצורה אמינה. הפחד של טוד מוחשי לאורך כל הספר. ונס ממחיש לנו כמה שמלחמה זה אכזרי, וכמה זה רע ומיותר.
כשהייתי באמצע הספר הבנתי עד כמה אני אוהבת את הטרילוגיה הזו. ועד כמה היא חשובה לי.
סיימתי את הסכין והרקיע בשלושה ימים בלבד (כן, אני קוראת לאט, אני לא מסוג האנשים שמסיימים את הארי פוטר החמישי בשש שעות) כשביום השלישי קראתי 300 עמודים, שזה המון ביום אחד מבחינתי. וזה שיא שאפילו בהארי פוטר לא הגעתי אליו.
סיימתי את הספר, בנשימה עצורה. ועם דמעות בעיניים
ולא בגלל הסוף שלו.
בגלל שהוא נגמר.
שלא יהיה המשך.
סדרת כאוס מהלך נגמרה.

ואולי גיליתי את הסדרה הזו לפני כמה חודשים בלבד, ואולי לא חיכיתי בחוסר סבלנות לסכין והרקיע שיצא כבר. ואולי קראתי את הספר הראשון שנתיים וחצי אחרי שהוא יצא. אבל אני מרגישה כאילו אני מכירה את הטרילוגיה כבר המון זמן.

ואני הולכת לקרוא עוד המון ספרים אחרים, ולאהוב עוד המון ספרים אחרים.
אבל אני אזכור את הטרילוגיה הזו. ושלושת הספרים ינוחו על המדף שלי למשך כמה זמן בלי שאגע בהם, אבל אני לא אשכח אותם, ואני אקרא את הסדרה שוב. אני מבטיחה.

אני רוצה להודות לסנואו פוקס, ששכנעה אותי לקרוא את הסדרה הזו. אין לי מילים להודות לך. ואני מרגישה שלהגיד תודה לא יספיק, אבל זה עדיף מכלום, אז - תודה לך



"אנחנו הבחירות שלנו, לא יותר, לא פחות"

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מוּמוּ
מוּמוּ
תמונה של קוראת מגיל צעיר
קוראת מגיל צעיר
תמונה של IRomi
IRomi
תמונה של ShiraCr
ShiraCr
תמונה של michalro
michalro
תמונה של Goldilocks
Goldilocks
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של נשר בדולח
נשר בדולח
14קוראים|גיל ממוצע40|86%נשים

על המבקרת

תמונה של SHIRA

SHIRA

חברה מזה 13 שנים
42 ביקורות•1 נבחרות•463 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת
תמונה של SHIRA
SHIRA
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות42
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה463
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)14מדע בדיוני ופנטזיה13ספרות מתורגמת6

דיון על הביקורת

7 תגובות
SHIRA
SHIRA•לפני 10 שנים
תודה רבה בתיה :) אכן יש בזה משהו....
בת-יה
בת-יה•לפני 10 שנים

שלושה ימים לספר זה לא לאט. יש לנו עוד כמה דברים לעשות בחיים. זה נכון שיש אנשים שקוראים

במהירות רבה. חלק קטן מהם אכן קורא מהר ומבין, אבל רובם מדלגים על קטעים ולבסוף סתם מתפארים בקריאה מהירה, בלי ממש להבין את הכתוב. וברור, שישר כוח על הביקורת הטובה שכתבת.
SHIRA
SHIRA•לפני 10 שנים
תודה סניצ'י! כן תני לה הזדמנות שניה!! את לא תצטערי!!
~ניצוץ בחושך~
~ניצוץ בחושך~•לפני 10 שנים
אז כתבת ומחקת, כתבת ומחק, התלבטת, כתבת מילה או שתיים ומחקת, כתבת שוב, מחקת שגיאת הקלדה, ופוף- ביקורת מצוינת מבית שירה:) העובדה שכל מי שקורא/קרא את הסדרה הזאת אהב אותה גרמה לי לתת הזדמנות שנייה לספר הזה. כן כן, 'הידד' וכל זה. שמענו עליכם;)
SHIRA
SHIRA•לפני 10 שנים
תודה לכן ^^
snow fox
snow fox•לפני 10 שנים
ביקורת יפה על סדרה יפה. ותודות רבות ^_^
האופה בתלתלים
האופה בתלתלים•לפני 10 שנים
מעולה! אוח, אני מתה לקרוא.
7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של SHIRA

אני אוהב את תמיר

אני אוהב את תמיר

אלי להר

היי לכולם
זה מרגיש קצת מוזר, כנראה אין פה אף אחד שזוכר אותי מהתקופה שהייתי פעילה באתר. בכללי, רוב בני הגיל שלי כבר מזמן נטשו את האתר, בין אם באופן רשמי ובין אם לא.
איך שלא יהיה,יש משהו נוסטלגי בלשבת שוב ולכתוב ביקורת.
אגב, הכישורים שלי קצת חלודים בתחום, אז אני מקווה שאולי עדיין איכשהו יש לי את זה.
בואו נצא לדרך.

אז, תיכון הא? תקופה סופר עמוסה, המון לחץ, מלא פוקוס על בגרויות.
ובין היתר, אין זמן לקרוא.
כשהייתי בחטיבה הייתי מסוגלת לבלוע שני ספרים בשבוע, ככה בקטנה. הייתי קוראת בכל הזדמנות, הייתי כל כולי בעולם הזה, וכשלא קראתי ספרים - הייתי בסימניה.
ככל שגדלתי קצת איבדתי את זה, נוצר המון עומס, המון הסחות דעת, פתאום לספרים אין את התחושה הזו שהייתה להם רק לפני שנתיים שלוש, קשה יותר להתמקד, להיבלע בספר, לשכוח את העולם שבחוץ.
אני מניחה שאין מה לעשות וזה קורה כמעט לכולם. עובדה: כמעט כל חברי עברו יחד איתי את ההתרחקות הזו. רובם גם נטשו כמעט לחלוטין את הקריאה.
וזאת בניגוד אליי, מעולם לא הפסקתי לקרוא. אולי את המאה עמודים הממוצעים שלי החלפתי בשלושים, ושני הספרים בשבוע הפכו למשהו כמו ספר בשלושה שבועות. אבל מילא, גם אם זה לא כמו פעם, חשוב לי להמשיך ולהקפיד לקרוא, מבחינתי ברגע שאני מפסיקה לחלוטין אני קצת מאבדת חלק מעצמי.
גם היום אני חושבת שהתחושה הכי טובה בעולם היא להישאב לתוך הספר, תמיד כשאני מצליחה לקרוא ספר ובאמת להתמקד בו, אני מרגישה אושר עילאי.

אז זה היה במהלך איזה שיעור חופשי, ומתוך חיפוש של מה לעשות ואיך להעביר את הזמן, השאלתי אותו מספריית בית הספר. כן זכרתי אותו במעורפל מאיזו המלצה של חברה, אבל לא באמת.
ישבתי על ספסל בשמש והתחלתי לקרוא, בתקווה שאולי אצליח להעביר כמה דקות.

הספר פותח במילים "קוראים לי דני מרוז ואני הומוסקסואל"
בלי ריכוך של הדברים, בלי המתנה, בלי לתת לזה להיחשף לאט לאט לבד, ככה הסופר מתחיל בהצגת הגיבור שלו.
כבר מהפתיחה הזו ברור לי שיש כאן משהו אחר.
דני מספר איך המורה שלו מבקשת מהתלמידים לכתוב חיבורים לאורך השנה על כל מיני דברים שקשורים בהם, ודני תמיד כותב שני חיבורים: את החיבור שהוא יגיש למורה עם הדברים שהיא רוצה לקרוא ולשמוע, ואת החיבור הכנה, האמיתי.
השורה הזו, הפרק הזה, ולמעשה כל הספר, מתחיל בחיבור שדני כותב, שהנושא שלו הוא "אני".

לאחר כמה דקות אני מרימה עיניים וקולטת שקראתי חמישים עמודים, בלי בכלל לשים לב.
בהמשך שלושת הימים הבאים אני חוזרת לכיתה ח', אני קוראת מתי שאני יכולה, אני נשארת ערה עד מאוחר. אין לי תחושת זמן, כל מה שאני רוצה זה להמשיך לקרוא.

מעבר לכתיבה האנושית, המרגשת, שיוצרת חיבור כל כך עמוק לגיבור הסיפור. אלי להר עשה כאן משהו מיוחד אחד.
הוא לא התחבא.
החל המכותרת, שזועקת מה הנושא של הספר, דרך המשפט הראשון שלא משאיר ספק, ועד לסוף.
הספר לא רק נמצא לגמרי "מחוץ לארון" במובן של נושא הזהות המינית שבו הוא עוסק, כל העלילה שלו כנה, אמיתית ומציבה מראה לאיך שהדברים באמת נראים,.
אין פה ייפוי של המציאות, אין סוף טוב הכל טוב, אין ניסיון לגרום להכל להסתדר.
אם תשאלו אותי? הנושא העיקרי או החשוב בספר הוא לא העובדה שדני הומו. אלא ההתמקדות במציאות כפי שהיא, כואבת, מרגשת, מבלבלת, פסימית, אופטימית.
וזה ריגש אותי ונגע בי אישית, מאוד.

לא הצלחתי להכניס לפה אפילו חצי ממה שאני חושבת על הספר, וזה קצת קשה בהתחשב במורכבות שלו. אז אסכם בכך שאגיד שמדובר ביצירת מופת בכל מובן המילה, שהצליחה להחזיר אותי אחורה בזמן והזכירה לי כמה אני אוהבת ספרים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•SHIRA
גם השמש היא כוכב

גם השמש היא כוכב

ניקולה יון

והנה מגיע לו עוד ספר נוער טיפוסי של סופרת נוער עטורת שבחים שכבר כתבה רב מכר לפניו, למה לי לכתוב לו ביקורת? לא עברתי הלאה מביקורות על הספרים האלו? הרי בסופו של דבר אפשר לסכם אותם אותו דבר - רדודים למדי, לא הכי אמינים, חמודים וקלילים, אז לא עדיף לכתוב ביקורת על משהו מעניין יותר?
יש שלוש סיבות עיקריות למה בחרתי לכתוב לו ביקורת:
הסיבה הראשונה היא שמדובר בספר הראשון באורך מלא שקראתי וסיימתי באנגלית.
הסיבה השניה היא כי לא כתבתי ביקורת המון זמן, והאמת היא התגעגעתי לזה ממש.
הסיבה השלישית והאחרונה היא שהוא הספר ה200 שאני מדרגת באתר, ולספר ה100 שדירגתי באתר כתבתי ביקורת, אז למה לא להמשיך עם המסורת?

את הספר הזמנתי מהאינטרנט בהחלטה של רגע, המשתמשת סנואו פוקס (Snow Fox) שכבר לא הכי פעילה באתר לצערי, המליצה לי עליו. אז החלטתי נסות.
מי שרוצה לנסות לקרוא ספר באנגלית בפעם הראשונה - אני לגמרי ממליצה ללכת עליו. העלילה שלו לא מסובכת, יש לו כתיבה פשוטה וקל להבין אותו ולעקוב אחריו.

העלילה של הספר מתפרשת לאורך יום אחד בלבד ומספרת לנו על 2 אנשים במקביל- נטשה ודניאל, נטשה היא מהגרת מג'מייקה שמשפחתה אמורה להיות מגורשת לשם עוד בערב של אותו היום, ודניאל הוא בחור שמתמודד עם הציפיות של ההורים שלו להיות דוקטור כשיגדל ועם האח המוצלח יותר ממנו. דניאל ונטשה נפגשים במקרה באמצע הרחוב ואיך לא - מתאהבים.

המקוריות העיקרית של ניקולה יון היא בפרטים הקטנים, נתחיל מההיפוך של "תפקידי המגדר". נטשה היא נערה חובבת מדע שלא מאמינה בגורל ובאושר ועושר. ודניאל חובב שירה וכותב שירה בעצמו ומאוד מאמין ב"גורל" וב"נועד להיות".
דבר שני, שדרך אגב, מופיע גם בספר "הכול, הכול" הוא הדמויות ה'צבעוניות'. בזמן שבמרבית הספרות האמריקאית ובספרות בכללי, גם לא בספרי הנוער, הדמויות נוטות להיות לבנות.
כן, לפעמים הסופרים נותנים מקום לדמות כהת עור פה ושם, אבל היא כמעט תמיד דמות שולית יחסית. בספר הזה שתי הדמויות הראשיות אינן לבנות, נטשה כהת עור ודניאל ממוצא אסייתי.
דבר נוסף הוא הענקת פרקים ומקום גם לדמויות השוליות, מדי פעם מופיעה דמות בספר שמנהלת אינטראקציה כלשהי עם הדמויות הראשיות והפרק לאחר מכן יספר על אותו הרגע מנקודת המבט של אותה דמות ויספר לקורא עוד קצת פרטים על החיים שלה. דרך הפרקים האלו אנחנו עוקבים גם אחרי סיפור חייו של אבא של נטשה, על החלום שלו להיות שחקן מצליח ואיך הוא היגר לאמריקה בשביל זה ואילץ את כל המשפחה לבוא אחריו.

אין ספק שזה מוסיף לספר, אבל המקוריות הזאת חסרה מאוד בשאר עלילה. גם ב"הכל הכל" וגם ב"דה סאן איז אולסו אה סטאר" (אקרא לו ככה כי אני רגילה) מופיעים אלמנטים בולטים של חוסר אמינות והמון המון קלישאתיות,. זה בלט לי הרבה יותר ב"הכל הכל", הסוף שלו לדעתי היה פשוט לך כך תלוש והרס ממש. אבל זה מופיע גם בדה סאן.
ברצינות, אני אמורה באמת להאמין ששני אלו הספיקו להתאהב בפחות מיום? אני אמורה להאמין שנטשה, שלא מאמינה בגורל והתאהבות ממבט ראשון ובכל הקלישאות, תשנה את דעתה כל כך מהר?
אין ספק שהקלישאתיות והפשטות של העלילה עזרו לי מאוד בקריאה בשפת המקור, אבל כנראה שאם הייתי קוראת אותו בעברית הייתי מתלוננת על זה הרבה יותר.
אני אישית חושבת שכנראה אוותר על הספר הבא של ניקולה יון, הספרים שלה אמנם קלילים וכיפיים אבל מאוד קלישאתיים ולא אמינים.

עוד נקודה לטובה - מאוד אהבתי את הסוף של הספר, הוא אולי מעט קיטשי אבל הוא מקסים לדעתי, הוא משאיר טעם מתוק ותחושה טובה אחרי הסיום.

לסיכום, כל מי שמחפש כמה ימים להעביר עם ספר קליל וחמוד ורומנטי, או מי שרוצה לתרגל טיפה את האנגלית - לגמרי מוזמנים לקרוא.
כל מי שנמאס לו מרומנטיקה או מחפש ספרים מעוררי מחשבה ועמוקים - רצוי שידלג.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•SHIRA
ירח שבור

ירח שבור

סאלי גרדנר

אני חושבת שכולנו יכולים להסכים על זה שספרי דיסטופיה לנוער זה נושא חרוש לגמרי שכבר איבד את כל הפואנטה שלו וצריך סופר עם כישרון ורעיון מטורף כדי שאולי - רק אולי - יוכל להיכתב ספר דיסטופיה לנוער שלא יקבל ישר את התגית "מועתק" ו"חרוש"
ובכן, גם ירח שבור לא מצליח לגמרי להתחמק מהתגית הזאת. ובינינו, אם הייתי יודעת שהוא ספר דיסטופיה לפני שהשאלתי אותו מהספרייה - לא הייתי נוגעת בו בכלל וכנראה גם לא קוראת אותו אף פעם.

על התקציר של הספר עברתי ברפרוף ופספסתי את העובדה שמדובר בספר דיסטופי, זה נשמע כמו ספר על ילד דיסלקטי והקשיים שהוא עובר כדי להשתלב בחברה שלנו, לא ציפיתי להמון בתכלס, אבל לא היה לי מה להפסיד אז השאלתי אותו.
מיותר לציין שהוא היה לחלוטין ההפך ממה שציפיתי

הספר הזה שונה איכשהו ,אני מניחה שהסיבה לכך הוא כי הוא לא נכתב כדי להיות ספר דיטופי לנוער - בניגוד להרבה ספרים אחרים בז'אנר - הוא באמת נכתב כדי להעביר משהו, ולכן כל מבנה העלילה והסיפור היו אחרים, וה"נוסחה הקבועה" שיש לרוב בספרים בסגנון הזה, לא באה לידי ביטוי בספר הזה. לא הייתה כאן שום נערה מתבגרת יפהפייה שנכנסת בבת אחת לחיו של הגיבור שלנו ומשנה אותם ושניהם ביחד מצילים את העולם ופוטרים אותו מהשלטון האכזרי ששולט בו.

אחד מהדברים שעברו בספר הכי טוב הייתה האכזריות שתוארה שמה, מה שהיה נפלא בעיני זה שהאכזריות תוארה בפשטות מפחידה כמעט, כמו שילד רואה אותה. ואני לא הצלחתי להישאר אדישה לזה בזמן הקריאה. רציתי לבוא ולעודד את הדמות השבורה של סטנדיש.

אין ספק שאחד מהדברים שהסופרת ניסתה לעשות זה להעביר את כל הספר מנקודת מבטו של ילד בצורה אמינה. וזה עבד לה לגמרי לדעתי.
המון דברים לא מסופרים לנו במהלך הספר והעלילה מתקדמת בקצב מהיר. אנחנו לא יודעים איפה הסיפור מתרחש, והרבה פעמים לא כל כך הבנתי מה הולך בגלל המחסור בפרטים. האם זה העתיד של העולם שלנו? או מעיין יקום מקביל? האם יש מישהו שהוא שליט? מי הוא?
אנחנו כן מקבלים פה ושם פרטים ושמות כמו "הממסד" או העובדה שאנשים שתומכים בו זוכים למעמד גבוה יותר. אבל בעיני החורים במידע לא נעשו מתוך עצלנות או פיתוח עלילתי לא טוב. להיפך, הם חיזקו את האמינות של הספר ואת העובדה שהוא מסופר מנקודת מבטו של ילד ואת הדברים שבהם הדמות שלו מעדיפה להתעסק ולדבר עליהם - במקרה הזה, בהחלט לא העולם הדיסטופי שבו הוא חי.

סיימתי את הספר אחרי יומיים - ואני דיי בטוחה שאם רוצים אפשר לסיים אותו בכמה שעות - והייתי קצת מבולבלת, לא כל כך ידעתי מה לחשוב, רק כמה שעות מאוחר יותר התחלתי לגבש עליו דעה.
ומשהו בו השפיע עליי, אני לא יודעת להסביר בדיוק מה ואיך או למה. אבל הוא עשה את מה שספרי נוער עתידניים כל כך מתיימרים לעשות ונכשלים שוב ושוב כל פעם. מצאתי את עצמי חושבת עליו, דואגת לדמויות, רוצה לקרוא עוד.
זה בעיני מה שהכי חשוב, אם סופר גורם לך להרהר בספר שלו גם אחרי הקריאה, אין ספק שהוא עשה את העבודה.

אז לא הכל מובן, לפעמים קשה קצת לעקוב אחרי מה שקורה או להבין מה קורה. אבל זה ספר נהדר שמשאיר אתכם לחשוב. ואני שמחה מאוד שיצא לי לקרוא אותו ואני ללא ספק ממליצה עליו.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•SHIRA
מכתבי אהבה למתים

מכתבי אהבה למתים

אווה דלירה

אז זה לקח חודשיים שלמים של חופש גדול וסוף סוף הגיע משלוח של ספרים חדשים לספריית בית הספר, אחרי שבזבזתי את כל הכסף שלי בשבוע הספר ונוער קורא וקניתי ספרים לשרוד את החופש.
בכל מקרה, הספר הזה היה ברשימת הקריאה שלי כבר שנים, ומצאתי אותו בראש הערמה של הספרים החדשים, כאילו הוא מחכה שאני אקח אותו.

אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל האמת,כי הדעה שלי עליו קצת מסובכת, אני אנסה לארגן את זה כמו שצריך בביקורת ואקווה שתבינו משהו.

אז הדבר הראשון שעלה לי מהספר הזה הוא שללא ספק התבגרתי, זו בערך פעם ראשונה שאני קוראת ספר נוער שגרתי שכזה והדמויות בו אשכרה בגיל שלי.
זה גורם לזה להרגיש הזוי בטירוף, כי לעזאזל אני כבר בת 15 ומה איך בכלל, ובטח כולם יגידו לי שזה לא כזה דרמטי ואני עדיין ילדה. וזה נכון האמת, אבל אני מרגישה ממש גדולה, בעיקר כי כל החטיבה עברה ממש מהר.
נחזור לנושא.
אבל לצערי כל העניין של הגיל דווקא גרם לזה להרגיש פחות אמין, כי לאורך כל הספר מתואר על איך הדמויות מעשנות ומשתכרות וחוגגות במסיבות ומתנשקות ומחליפות חברים ועושות "מה שבני נוער עושים" ואין לי ספק שאם הייתי קוראת את זה לפני שנתיים הייתי קונה את זה בלי שאלות. אבל היי, עכשיו אני בת 15 ולא עשיתי אף אחד מדברים האלה ורוב מי שאני מכירה גם לא.
אבל זה גרם לי לשאול את עצמי האם האנשים שהם לא חלק מהמערכת החברתית שאני נמצאת בה עושים את כל זה, ואם הילדים שיושבים איתי באותה כיתה כן חיים כמו שמתואר בספר?
יכול להיות שאני באמת ילדה טובה מדי שחיה בבועה משלה, אני לא יודעת. אבל זה הרגיש לי מאוד מוגזם.

היה משהו מאוד אנושי בדמות הראשית, היה אפשר לראות כמה היא אהבה את אחותה, מלווה אותנו לאורך כל הספר כפי שהיא מצטיירת בפני לורל, כאחות המושלמת והנפלאה והטובה. ואפשר ממש להבין את לורל ואת כל הרגשות וההאשמות שרדפו אותה.
גם הדמויות הנוספות שמלוות את לורל היו מאוד אנושיות, אבא שלה ואימא שלה והכאב שלהם על האובדן של אחותה הגדולה ודרכי ההתמודדות שלהן. ושתי החברות שלה המלוות אותה לאורך כל הספר (אם כי היא השיגה אותן טיפה בקלות יתר, שזה גם הפריע לי) הן לא היו שם על תקן "תפקיד החברות" היה להם מקום משלהן בעלילה ומאבקים ובעיות משלהן.
על כל זה אני מעניקה נקודת זכות לכותבת, כי היא בנתה את הדמויות בצורה נפלאה בעיני.

הקטע עם המכתבים היה מעט לא קשור לפעמים זה הרגיש כאילו הנמענים לא באמת קשורים לתוכן המכתב, אבל ברגע שכותבים ספר שלם שעשוי ממכתבים לכאורה זה היה צפוי שזה יקרה. אז נחליק על זה.

כל הסוף של הספר היה לי עמוס מדי, יותר מדי דברים קרו ויותר מדי אירועים מהעבר נחשפו לנו בבת אחת, והכל נראה לי טיפה מוגזם ואולי קצת נכנס לעלילה סתם כדי להוסיף דרמה, ובכלל זה לא נתן לי לעכל את הדברים שקרו, כי אחרי תגלית אחת מיד גילינו תגלית אחרת, ובשילוב עם מה שאירע בהווה של הספר… זה היה לי עמוס מדיי.

אהבתי מאוד את הסיום, לאורך כל הספר ראו את ההימנעות של לורל לכתוב מכתב אחותה - מעיין חוסר השלמה עם העובדה שהיא מתה. והמכתב הסופי היה מעיין השלמה שזו, וקבלת העובדה הזאת.

אני לא יכולה להגיד שלא אהבתי את הספר, כי זה לא יהיה נכון, כי בתכלס הוא מאוד כייפי לקרואה והעמודים עברו לי ממש ממש מהר, אבל משהו הפריע לי, אני לא בדיוק יכולה להצביע על מה ספציפית, אולי כל הנקודות שציינתי למעלה. ואולי כמו שאמרתי בהתחלה - פשוט התבגרתי בשביל ספרים בסגנון כזה, לא יודעת.
אם יוצא לכם להיתקל בספר במקרה - תנו לו ניסיון, יכול להיות שזו רק אני והקטנוניות שלי

לפני 8 שנים•
★★★★★
•SHIRA
כס הזכוכית

כס הזכוכית

שרה ג'יי מאס

לא, זהו, דיי, מספיק, יש גבול מסוים.
אני התייאשתי באופן סופי.
כמה עוד ספרי נוער אני אצטרך לסבול? כמה פעמים אני אפול בפח של 'ספר מצליח בחו"ל עם טונות שבחים והמלצות שמתברר כלגמרי דפוק'
באמת שנמאס לי מזה.
אז כן, כס הזכוכית הוא עוד אחד מהספרים האלה.
האמת שגם אותו לא התחלתי בכזו התלהבות עצומה כי שמעתי עליו כמה וכמה דעות שציננו קצת את הציפייה, אז לא היו לי כאלו ציפיות, למזלי.
בכל מקרה, זאת הולכת להיות קטילה, עצבנית במעט וכנראה קצת מתוסכלת, תהנו.

אז הבעיה המרכזית של הספר הזה זה שהוא לא אמין, א י ן א מ י נ ו ת, בכלל.
אני מצטערת, אף שליט שפוי לא הולך לקחת את המתנקשים הכי מסוכנים בממלכה ואשכרה לסמוך עליהם שיעבדו בשבילו בשביל חירות ולא יברחו באמצע או משהו, נופ, לא יקרה, הבסיס של העלילה לא אמין, מה שהופך את כל העלילה עצמה ללא אמינה.
ותחרות בין המתמודדים לראות מי מהם הכי ראוי? רציני, אפשר להעתיק יותר מכל ספר נוער קיים?

והדמויות, הדמויות, לעזאזל.
שוב - החוסר אמינות קיים גם כאן, הדמויות לא אמינות.
סלינה היא מתנקשת אכזרית שנשלח למחנה עבודה נוראי שבו עברה התעללות.
האם חלק מזה מתבטא במהלך הספר? לא, אני לא רואה על הדמות שלה איזושהי טראומה, פחד, שיגעון, ניכור, התרחקות, אכזריות. כ ל ו ם.
היא תוך שניה וחצי נהפכת לנסיכה מפונקת שכל מה שמעניין אותה זה כמה יפה היא נראית וכמה דוריאן חתיך.
ודוריאן עצמו, באמת, הוא פשוט קלישאה, קראתי על הדמות שלו כבר ככ הרבה פעמים, היא לא הפתיעה אותי, לא חידשה לי, ככה גם הדמות של קייאול.

וכאילו, הבאתם מתנקשים ורוצחים לארמון, אין אבטחה? אין שמירה? למה נותנים להם להסתובב חופשי ברחבי הארמון? וללכת לנשפים?
למה כשמתחילות הרציחות הם לא חושדים באחד מהמתנקשים? כל אדם שפוי היה פשוט אוסר את כולם בחדרים שלהם בשלב הזה ולא נותן לאף אחד לבקר אותם ומשחרר אותם רק ורק למבחנים.
אבל כמובן שזה לא קורה - למה? כי זה מה שהעלילה צריכה, ושדוריאן יוכל להתאהב בסלינה, כמובן.

ועוד משהו שהפריע לי זה שהספר מסופר בגוף שלישי, ולרוב הוא עוקב אחרי הדמות של סלינה, אבל לפעמים מספרים על דוריאן וקייאול ולפעמים עוד דמויות אחרות, אבל שזה קרה, זה היה תמיד בקשר לסלינה.
לא אני מצטערת, זה לא עובד ככה, אם את כותבת על דמויות אחרות, אני רוצה לדעת גם עליהן ועל החיים שלהם, כי אז זה יוצר את הרושם שהחיים שלהם סובבים סביב סלינה. ואני מצטערת, זה פשוט לא אמין ועצלני במיוחד.
והיו איזה כוחות קסם הוזכרו בשלב מסוים? לא? זה פשוט הוזכר לאיזה פעמיים ונעלם,אז או שאת מזכירה כוחות קסם ומשלבת אותם בעלילה, או שאת לא כותבת עליהם בכלל. כי אז זה פשוט מיותר.

שאני אתחיל לדבר בכלל על המשולש אהבה? נראה לי שלא, אין טעם, כולנו היינו שם, רק אגיד שהיו כמה וכמה צעקות של תסכול מצידי.

עלול להכיל ספוילרים קטנטנים, אבל באמת שזה כנראה לא יפריע לרובכם, רק לאלו שממש ממש ממש נמנעים גם מהפרטים הכי קטנים
אבל מה שהכי מעצבן אותי בכל העניין, זה שהסופרת עשתה כאן איזושהי תעלומת רצח כלשהי, הייתה לה הזדמנות לטוויסט, להתפתחות בלתי צפויה, לקחת את הדמות שהכי לא חשדנו בה ולהפוך אותה לזאת שעומדת מאחורי זה, זה לגמרי עבד בספר 'מלכה אדומה' וגרם לי לחבב את הספר הזה טיפה יותר ולא לתייג אותו כ'גרוע'.
וזה היה יכול לקרות פה, באמת, היא הייתה יכולה להפתיע את כולנו.
אבל לא, היא בחרה ללכת בדרך הצפויה, מה שהפך את הספר לאפילו יותר פתטי, חבל.
סוף ספק-ספוילר

אבל בכל זאת, למרות היותו פתטי וקישטי ומייאש ביותר, מצאתי את עצמי נהנית מחלקים מסוימים של הקריאה, והכתיבה דווקא הייתה נחמדה מאוד. ויש לפעמים משהו נחמד בלקרוא עלילה קלילה כזאת שלא באמת מאלצת אותי לחשוב. ואני חושבת שכמה הדברים הקטנים האלה הפכו אותו מ'אסון מוחלט' ל'קריא מינוס'
אבל בכל זאת, אני לא ממליצה עליו וכנראה שלא אגש לספר השני.

לסיכום - אם אתם רוצים פנטזיה אפית טובה, לכו תקראו את הספרים של ברנדון סנדרסון.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•SHIRA
 לבי וחורים שחורים אחרים

לבי וחורים שחורים אחרים

יסמין ורגה

אני לא אדם דכאוני, אף פעם לא הייתי כזו. ואני די בטוחה שאם תבקשו מהחברים שלי לתאר אותי, הם יגידו שאני אופטימית ושמחה.
ואני לא באמת מכירה את התחושה הזאת של דיכאונות, את התולעת השחורה הזאת, כמו שמתואר בספר, שבולעת את כל הדברים השמחים.
אבל בכל זאת, כמו לכל בן אדם אחר, גם לי יש את התקופות האלה של העליות והירידות, הזמנים שבהם דברים מסתדרים יותר ודברים מסתדרים פחות.
וגם אצלי, ברגעים אפלים במיוחד, אני מרגישה שאין תקווה, שדברים אף פעם לא הולכים להסתדר, שאין בכלל למה לנסות, שעדיף לפרוש ולהרים ידיים כבר עכשיו, כי אני אחרי הכל לא הולכת להצליח גם ככה.
אבל זה אף פעם לא נמשך לאורך זמן. אני תמיד קמה בשלב מסוים, מוציאה את עצמי מזה וממשיכה לנסות, ממשיכה לקוות.

אזל איבדה את התקווה שלה ממזמן.
היא לא רואה טעם בלנסות ולהמשיך, בלרדוף אחרי מטרות, בלעשות משהו בכלל.
היא תקועה בעבר, במה שאבא שלה עשה, והיא לא יודעת להמשיך האלה. היא בטוחה שהיא מעמסה על כולם, כולל על עצמה, שעדיף כבר שהיא תיעלם מהעולם הזה, בשבילה, בשביל כולם.
אזל לא בטוחה אם היא תצליח לעשות את המעשה לבד, אז דרך האינטרנט היא מוצאת מישהו שיהיה שותף למעשה התאבדות שלה.
רומן, השותף שלה למעשה, היה ילד מקובל, מסוג הילדים שהחיים שלהם מושלמים. אבל מאז טרגדיה משפחתית הוא מלא בהאשמה עצמית ולא רואה עוד שום טעם בחיים.
בין שניהם נרקמת מעיין ידידות מוזרה המתבססת על הרצון המשותף להיעלם מהעולם.

אחד הדברים הטובים בספר הזה, זה שהוא לא מתיימר להיות מסחטת דמעות ורגש.
הוא לא מנסה להביא לנו סיפור אהבה מרגש או טרגי או משהו בסגנון, הוא לא מנסה להיות עמוק או מתוחכם.
יש לו מטרה ברורה - הוא מנסה לדבר, הוא מנסה להעלות מודעות לנושא התאבדויות בקרב בני הנוער. הוא מנסה להראות לנו איך אנשים דיכאוניים מרגישים, הוא מנסה להראות לנו שיש עוד תקווה, שיש עוד סיבות לחיות.
והוא מצליח לעשות את זה דיי טוב.

הדמויות והדיאלוגים היו אמינים, הכתיבה הייתה עמוקה ומלאה בתהיות אבל לא יומרנית או קיטשית, העלילה הייתה צפויה למדי, אבל היה מעניין לעקוב אחרי סדר ההתרחשויות. והספר, למרות הנושא הכבד, לא היה דכאוני בכלל, הוא היה משעשע ואולי אפילו קצת אופטימי.

הסופרת הצליחה ליצור אצלי - בתור אחת שלא סובלת מדיכאון - חיבור עם הדמות, היא גרמה לי להבין אותה ואת הרצון שלה למות. ואחד מהדברים הכי בסיסים שצריכים להיות בספר הוא ליצור הזדהות עם הדמות הראשית, ואין ספק שזה הצליח.

הספר מסתיים בצורה נפלאה, אני חייבת להגיד שקצת ניחשתי את הסוף, אבל זה לא גורע מזה בכלל, כי זה היה סיום מעולה לספר. הוא לא היה סיום מושלם וצפוי, מה שהיה פוגם באמינות של הספר. והוא לא היה טרגי וסוחט דמעות, מה שהיה הופך אותו ליומרני ולמסחטת רגש. אני לא אמשיך לפרט מעבר לזה על הסוף, כי יש סיכוי שאספיילר

אני חייבת לציין לטובה את השם של הספר, שבעיני פשוט מייצג את הספר כולו - עצוב, מצחיק וציני. ואת הכריכה הכל כך יפה, שהיא אולי לא הכריכה המקורית של הספר בגרסה האמריקאית, אבל היא יפה לא פחות ממנה.

לבי וחורים שחורים אחרי הוא ספר מקסים, שמצליח לעסוק בנושא הכבד של התאבדות בצורה קלילה, הוא לא קיטשי והוא לא סוחט דמעות, הוא פשוט כנה ואמיתי. וזה מה שאהבתי בו כל כך.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•SHIRA
ארטמיס פאול

ארטמיס פאול

אואן קולפר

אני תמיד דוחה קריאה חוזרת של ספרים.
יש לי רשימה באתר של ספרים שאני צריכה לקרוא שוב, ונכון לרגע זה היא בקושי מתקדמת.
זה פשוט משהו שקשה לי להגיע למצב שאני קוראת שוב את אותו ספר, אני אחרי הכל מכירה את העלילה, אולי אני לא זוכרת לגמרי את הפרטים, אבל אני יודעת איך זה הולך להסתיים ומה יעלה בגורלן של הדמויות. אז למה לקרוא שוב? לא עדיף לקחת ספר חדש?

ובכל זאת, יש את הספרים האלה ששווים קריאה חוזרת, שהם היו כאלה טובים, שהשפיעו עלי כל כך הרבה. שאני פשוט מרגישה שמגיעה להם הזכות להיקרא שוב.
סדרת ארטמיס פאול היא אחת מהן.
הסדרה הזאת השפיעה עלי המון, אואן קולפר היה סופר מוכשר באופן מדהים מבחינתי, הסדרה הייתה מעולה וגרמה לי לשנוא, לאהוב, לבכות ולצחוק, חיכיתי בקוצר רוח לספר האחרון (שאותו עדיין לא קראתי לצערי הרב מאוד) שיצא כבר.

אבל בשלב מסוים, ככל שעבר הזמן, פיניתי מחשבה לדברים אחרים חוץ מארטמיס פאול, הכרתי ספרים חדשים ותחביבים חדשים, ולצערי ארטמיס פאול קצת נדחק הצידה, במובן מסוים.
אבל הוא היה ברשימה של הקריאה חוזרת שלי, כי זכרתי את הסדרה לטובה.
אבל, כמו שאמרתי בתחילת הביקורת, אני תמיד דוחה הקריאה חוזרת של ספרים.

אז מה גרם לי ללכת לספריה ולהשאיל אותו שוב?
אני לא ממש בטוחה, האמת, היה לי כבר ספר שתכננתי להתחיל. אבל החזרתי ספרים בחזרה לספרייה ועברתי אוטומטית על המדפים לחפש ספר, ולא מצאתי שום דבר מעניין.
אבל הוא היה על הכוננית של הספרים שהוחזרו לא מזמן, לא בולט לעין בכלל עם הכריכה החומה והפשוטה שלו (לא שעדיף את החדשות, הן נוראיות) ובכל זאת, אפילו שהחשבתי אותו להכי פחות טוב בסדרה, לקחתי אותו. אין לי מושג למה.

יום אחרי, במהלך שיעור ספורט, שאר הבנות משחקות כדורגל, ואני מתיישבת בצד ופותחת את הספר. ואני שוב קוראת את אותה פתיחה שזכורה לי, על באטלר וארטמיס, בחום של אירלנד.

אותה תחושת שעמום שזכרתי מהספר בקריאה הראשונה לא הייתה קיימת בכלל, העלילה עניינה אותי למרות שידעתי איך הכל הולך להיגמר ומה הולך לקרות, הדמויות הצחיקו אותי. והפגישה הראשונה של הולי שורט וארטמיס העלתה לי חיוך על הפנים, כי ידעתי בדיוק איך זה הולך להמשיך.
והכתיבה של אואן קולפר נפלאה, כבר כמעט שכחתי כמה כיף לקרוא.

ופתאום אותה התלהבות שהייתה לי מהסדרה בשנה שעברה חזרה שוב, אולי לא במלואה, אבל יש לי תחושה שאני הולכת לעשות קריאה חוזרת לכל הספרים הבאים בסדרה. והאמת שכבר הספקתי להשאיל גם את הספר השני ולהתחיל לקרוא אותו.

מתוחכם, מקורי, נפלא, מצחיק ושנון. הסדרה מיועדת לכל הגילאים. וללא ספק שווה קריאה חוזרת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•SHIRA
חלופית

חלופית

אמנדה הוקינג

קטגורית ספרי הנוער
זו ללא ספר קטגוריה ספרותית גדולה שכוללת מגוון רחב למדי של ז'אנרים.
אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב, מה ההבדל העיקרי בין ספר נוער לספר מבוגרים? מה בדיוק הופך את ספרי הנוער למיועדים עבור נוער?
התשובה כאן, היא המורכבות הפחותה שלהם.

היי, ולפני שאתם קופצים עלי ואומרים שאני מכלילה, וזורקים דוגמאות, תזכרו שתמיד יש ספרים שהם יוצאים מהכלל, ושאני מדברת על רוב הספרים שלי אישית יצא להיתקל בהם.
ובאמת,אז טובים ככל שיהיו, חייבים להודות שהעלילה הרבה יותר פשוטה להבנה והרבה פחות מורכבת ברוב ספרי הנוער מאשר בספרי מבוגרים.

ושלא תטעו, אין שום רע בספרים שהם פשוטים להבנה, והם לאו דווקא מזלזלים באינטליגנציה של בני נוער, הם פשוט עושים את ההבנה קלה בהרבה והופכים את הקריאה לזורמת יותר, וזה מה שרוב הנוער מחפש, ספר שהוא כייפי. גם אני, שספרים מורכבים מעניינים אותי מאוד, צריכה מדי פעם הפוגה של ספר נוער קליל.
אבל תמיד יהיו את הספרים האלה שיזלזלו באינטליגנציה שלנו, שיפשטו את העלילה יותר מדי, ולצערי הם הרבה יותר נפוצים עכשיו.

בטח הבנתם את זה כבר לפי הדירוג, אבל חלופית הוא מסוג הספרים בעלי העלילה הפשוטה עד כדי גיחוך, והוא גם מועתק, מאוד.

החלק הזה של הביקורת עלול להכיל ספוילרים, אבל אתם בטח מכירים כבר את נוסחת העלילה הזאת בעל-פה אז זה לא כזה משנה

אז יש נערה, היא כמובן יפהפייה מהממת, היא תמיד הרגישה שונה ומוזרה, מגיע ילד חדש לבית הספר והיא מתאהבת בו תוך שלוש שניות בדיוק, ואז הוא מספר לה שהיא שייכת לגזע של יצורים על טבעיים בשם טרילים ואימא שלה היא המלכה שלהם, היא עוזבת את הבית והולכת לחיות איתם,
ובואו לא נשכח את המשולש אהבה, כן, גם פה יש אחד כזה.

הדמות הראשית, וונדי, עצבנה אותי להחריד, היא הייתה מוכנה לנטוש את הדודה שלה ואחיה שבאמת אהבו אותה כל החיים ודאגו לה באמת ועשו הכל למענה כי איזה בחור חתיך אמר לה ש"יש מקום שאליו היא שייכת"
וואו, וואו, זה כל כך הגיוני.

וכמובן התירוץ שלה לדרוש את הבחור החתיך לצידה הייתה כדי שהוא יגן עליה, כי היא חלילה לא יכולה ללמוד להגן על עצמה, לא אמרו שיש לה איזה כוחות בהתחלה? מה איתם? סופרת יקרה, אם עשית לה כוחות, הם לאורך כל הספר, הם לא מופיעים כשאת צריכה אותם ונעלמים כשאת לא, זה לא עובד ככה.

האימא האמתית שלה, היא מלכה קרה ואדישה שלא מרוצה ממנה וממה שהיא עושה לאורך כל הספר, אבל וונדי שלנו נשארת בארמון לכל אורך הספר, במקום לעשות כל מה שכל אדם נורמלי היה עושה, שזה לחזור חזרה למשפחה המאמצת שלך ולסרב להיות חלק מגזע הטרילים האלה. היא נשארת שם, ולוקח לה ספר שלם עד שהיא סוף סוף מתעוררת ומבינה שלא כיף לה שם ושהיא לא רוצה להיות מלכה ושהמשפחה שלה עדיפה.

שני הבנים במשולש האהבה לא מעניינים, הם כמובן השלמות המהלכת כל אחד, והם שם בשביל שהגיבורה שלנו תתאהב בהם, לא יותר.


הכי עלה לי על העצבים זה שלא הסבירו כלום לאורך כל הספר, כלום. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שממנה נבע הנאום הארוך בתחילת הביקורת.
איך הטרילים האלה התפתחו בכלל? ולמה מצד אחד הם רואים את עצמם נעלים מבני אדם ומצד שני תלויים בהם כדי לחיות? איך הטרילים נפרדו לשתי קבוצות בכלל? למה שמישהו ירצה לוותר על הילד שלו למשך 18 שנה? מה לעזאזל קרה לתינוק שהחליפו אותו בה? איך אימא שלה ידעה את זה בכלל?
נאדה, וונדי לא שואלת כלום, למה שתשאל? זה משעמם ומורכב מדי לבני נוער, כל מה שמעניין אותם זה איך היא מסתכלת על הבן החתיך.

אגב, להיכנס לבית של נערה בזמן שהיא ישנה זה עדיין לגיטימי לחלוטין, זה גם הזמן המושלם כדי לספר לה שהיא על טבעית ושהדודה שלה ואחיה הם בכלל לא המשפחה האמתית שלה.
תזכרו את זה, סופרים לעתיד.

נמאס לי מספרים מטופשים כאלה ומסופרים שחושבים שהם יכולים לזלזל לנו באינטליגנציה ושלכתוב ספר נוער זה הדרך הקלה להשיג כסף, והכי גרוע, זה שזה באמת מצליח להם, ואנשים באמת קונים את כל הזבל הזה. זה מתסכל אותי.

אבל נו, אני עכשיו עומדת להתחיל מרתון ספרי ברנדון סנדרסון, אני אני מניחה שלא אתקל בעוד הרבה ספרים גרועים בזמן הקרוב

לפני 9 שנים•
★★★★★
•SHIRA
הניצוץ שבאפר

הניצוץ שבאפר

סבה טהיר

הוו אוקיי
אז, איך מתחילים בכלל לכתוב על ספר כזה?
יש לי כל כך הרבה מה להגיד עליו, אבל אני מפחדת שמה שאכתוב יהיה עוול לספר.
אני פשוט אתחיל:

אפשר להגיד שהתאהבתי בספר ברגע שבו הרמתי אותו מהערמה בדוכן מכירות הספרים בכנס.
פשוט ידעתי איכשהו שזה לא הולך להיות עוד ספר שגרתי, שהוא הולך להיות מיוחד, לא כזה שאשכח תוך שניות, לא היה לי שום ספק.

אני חושבת ספר טוב באמת זה ספר שאפשר לקרוא ללא הפסקה במשך שעות ארוכות, ספר שגורם לך להציב אותו בראש סדר העדיפויות, מעל דברים חשובים אחרים.
הניצוץ שבאפר הוא בדיוק הספר הזה, תפסתי את עצמי קוראת אותו מתחת לשולחן במשך כל השיעורים, ולמי לעזאזל אכפת שאני מפספסת חומר חשוב כי לאיה סובלת בצוק השחור ואליאס נלחם על חייו, וכל מה שקורה בעולם האמיתי חסר משמעות באותו רגע.

הדמויות בנויות היטב, לכל אחת מהן יש צדדים פגיעים - הן מפחדות והן עצובות וכואב להן, אבל הן נלחמות באומץ על המטרות שלה והאידאלים שלהן. הן לא נשברות למרות כל הקשיים. ולדעתי זה מה שהופך את הדמויות לחזקות כל כך, ומה שמוכיח שלא תמיד צריך נשק ביד, ציניות או קשיחות, בשביל להיות דמות חזקה.
אני אוהבת את הכתיבה, ששואבת לתוך הספר, ואת הקצב המהיר של העלילה שלא מאפשר להוריד את העיניים מהדפים, את החלוקה הנהדרת בין שתי נקודות המבט של לאיה ואליאס, והרומנטיקה לא הייתה מוגזמת בכלל והייתה מאוזנת היטב בין שאר העלילה, ולשם שינוי, נהניתי אפילו ממנה.

לפני כמה ימים, החלטתי שכדאי שארענן את הזיכרון שלי מהספר בקריאה חוזרת. וכשפתחתי אותו חזרתי שוב אל העולם האכזר וחסר הרחמים שבו מתרחש הספר, אבל איכשהו, במקום לשנוא אותו - הרגשתי כאילו חזרתי הביתה אחרי זמן רב.

אולי הוא עוד ספר נוער, אולי אין לו מסר עמוק ועוצמתי, ואולי הוא לא תמיד מפרט ונותן סיבות למה שקורה ויש כאלה שיטענו שהדמויות רגשניות מדי - אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את הניצוץ שבאפר, זה אחד מהספרים האהובים עלי. לדעתי הוא זכה בתואר ספר הנוער הטוב ביותר של 2015 באתר אמזון לגמרי בצדק, ואני ללא ספק אקרא אותו עוד כמה וכמה פעמים.

אני ללא ספק אהיה הראשונה שתרוץ לחנות בהתלהבות לרכוש את הספר השני בסדרה כשהוא ייצא בעברית, כי הרגשתי שהכמעט 450 עמודים האלה היו בהחלט קצרים מדי, מקווה שיתורגם במהירות.

וכמובן, תודה לסנואי ולביקורתה המצוינת שגרמה לי לרצות לרוץ לחנות באותו רגע ולרכוש את הספר, תודה לך סנואי, תמשיכי לכתוב ביקורות מצוינות ולהוסיף לי המון ספרים לרשימת הקריאה ^^

"יש שני סוג אשמה, סוג אחד הוא עול, והאחר נותן לך מטרה. תן לאשמה שלך לשמש לך דלק. שתזכיר לך מי אתה רוצה להיות. שתשרטט קו בגבול התודעה. ואל תחצה אותו שוב לעולם. יש לך נשמה. היא פגועה, אבל היא שם, אל תיתן להם לקחת אותה ממך"

לפני 9 שנים•
★★★★★
•SHIRA

ביקורות נוספות על "הסכין והרקיע"

הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

מאז ומתמיד לא אהבתי סיומים.
לא, אף פעם לא חיבבתי אותם, לא משנה איזה סוג של סוף הוא-שמח או עצוב יחד.
כילדה קטנה, אני זוכרת איך העיניים שלי היו מתמלאות בדמעות וגוש בגרון מסוף של משהו.
אפילו בסוף של מלך האריות- סרט דיסני עם סוף שמח כהרגלם, דמעות נמצאו על עיני והרגשתי מחנק בגרון. הייתי מנסה לאכול לאט את הפופקורן כדי לא לגמור אותו.
כשהיה שיר שאהבתי ועמד להיגמר, עוד לפני התו הסופי שלו, הרצתי להתחלה. שעמדתי לסיים ציור אז ניסיתי למצוא מקומות שלא צבעתי בהם רק כדי לצבוע עוד, שלא אסיים אותו.
שנגמר הגן הייתי עצובה.
וגם שנגמרה כיתה א'.
וב', וג' וד' וכך הלאה.
שנגמר היסודי זה נראה לי אחד הסיומים היחידים שאהבתי, כי סיימתי את כיתה ו'- הכיתה שהכי שמחתי לסיים. רק חיכיתי שהיא תסתיים. אבל גם היה בי את אותו חלק של ילדה קטנה שלא רוצה להכיר בזה שהגיעה אל צמרת העץ ולא יכולה לטפס יותר. החלק הזה של הסיום.
של החסרונות והיתרונות.

אבל יש כמובן סיומים שאני אוהבת: אני אוהבת להגיע לסיום תרגיל במתמטיקה, לסיים יצירה בפסנתר או שיר שאני שרה, לסיים כתיבה של סיפור-ארוך או קצר.
אבל הם עדין סיומים.
ולכל אחד מהסיומים האלה (חוץ מהסיום של המתמטיקה כי זה מתמטיקה וזה לא מקצוע אהוב עלי בלשון המעטה) יש דבר משותף אחד: שאני מסיימת אותם יש לי חיוך עצוב ושמח יחד על פנים.
ככה הם סיומים- שמחים ועצובים כאחד.


והנה, הגיע הרגע, ו"הסכין והרקיע" הגיעה לחנויות.
קניתי אותו מיד וכמו כל ספר של כאוס מהלך, קראתי אותו במהירות מבלי להוריד ממנו את העיניים.
אך כשהגעתי לסיום שלו, היתה לי הרגשה משונה. בראש התרוצצו לי כל כך הרבה מחשבות אך במרכזן היה רק הרעש המסיבי:

זה נגמר
זה נגמר
נגמר
הספר נגמר
נגמר...
הסכין והרקיע נגמר
למה הוא נגמר?
הסכין והרקיע נגמר
הוא נגמר...נגמר...
לא יכול להיות שזה נגמר
שכאוס מהלך נגמרה....
לא יכול להיות....
הוא נגמר. הם נגמרו.


כאוס מהלך נגמר!!!!!!



הרגשתי עוד פעם את המחנק בגרון, את החיוך העצוב שעולה על פני, כי הבנתי שזהו-זה נגמר.
לא יהיה עוד ספר לכאוס מהלך.

לא יהיה עוד טוד.
לא תהיה עוד ויולה.
לא תהיה פרינסטאון, וניו פרינסטאון, וביצה, ומפל ועולמחדש.
לא יהיה עוד את ראש העיר פרנטיס.
לא יהיה עוד 1017.
לא יהיו עוד בן, קליאן, ומנצ'י (סתמו).
נכון, לא יהיה עוד "סתמו" בסוגריים.
לא יהיה עוד "טוד?"
לא יהיה לי.
ולא תהיה קויל, ומרפאה.
לא יהיו ספקלים ומשוגי ספקלים ו"הרקיע".
לא יהיה עוד דייבי פרנטיס.
לא יהיו את בלוט ואנהראד.
לא תהיה עוד ביקורת לספר בסדרה עם שינויי גודל.
בכלל, לא יהיה עוד ספר עם שינוי כתב וגודל כמו שם.
לא יהיו את הציטוטים משם.
לא יהיה עוד ספר שלו
לא עוד ספר עם כריכה קריפית של פנים סדוקות שעליהן חרוטות מילים, שסוף סוף הצלחתי להבין מאיפה הן.
לא עוד כאוס מהלך.
לא עוד רעש.


לא עוד.

ראיתי פעם סדרה שהדמות הראשית שלה סיפרה שהיא נפגעה הרבה פעמים בחייה- בין עם זה מילדים שהדריך בצופים, שבת הזוג שלו הרביצה לו כשנפרד ממנה, נפל כשהיה שיכור, קיבל מכות, הורידו לו קעקוע בלייזר, עז הרביצה לו (מי שראה את הסדרה כבר בטח מבין איזו סדרה זו עכשיו) ושמי שאהב אמרה לו לא כששאל אותה אם גם היא אוהבת אותו.
אבל שהוא ראה משהו, הוא הרגיש כאילו כל הפגיעות שהוא סיפר עליהן קרו בבת אחת בעוצמה הכי חזקה.
וכך גם אני הרגשתי שסיימתי את הספר: פתאום כל כאב איום, שבירה, אי אמון, בגידה, שיברון לב והרג שעברו על הדמויות ועלי במהלך הקריאה של שלושת הספרים, הותירו את הלב שלי מצומק. אבל כשגמרתי את הספר, כל אלו קרו שוב בבת אחת בעוצמה הכי חזקה והכי כואבת ומטלטלת כי הבנתי שלא יהיה עוד.
שזהו.
שכאוס מהלך נגמר ולא יחזור.

אני חושבת שהבנתי את זה כבר שלקחתי את הספר מהחנות, שעיני עוד זרחו ואחרי שצילמתי אותו לכל חברי אוהבי הספרים וקראתי בשמחה "הוא שלי!". אחרי כל זה, כשהתחלתי לצאת מהחנות הרגשתי את החור הריק הזה שאומר שלא תהיה עוד פעם שארוץ לחנות בשביל הספרים האלה. שהמסע הארוך והמעייף שבו חיכיתי ימים רבים שיתורגם (חצי שנה זה גם הרבה זמן), נגמר. זהו.
אף אחד לא יצליח לעשות עוד סדרה כמוה, עם אותן דמויות שובות לב ואנושיות, סדרה שהשאירה אותי ללא מילים בסיומה כשאני בוהה בכריכה.
אף אחד לא יעשה לי את זה שוב, אף סדרה, כאוס מהלך היא סדרה מיוחדת ומדהימה.

וכשאני חושבת על זה לעומק, אני מבינה שזה לא הסיום היחידי שקרה לי באותו רגע, שהסדרה נגמרה.
זה גם הסיום של שנת הארבע עשרה שלי.
כי בעוד כמה ימים, אצטרך להיפרד גם ממנו.

קרו לי השנה הרבה דברים: הצטרפתי לשומר הצעיר, קראתי יותר ספרים מכל השנים הקודמות שלי, כתבתי ספר ארוך, למדתי על העולם דברים חדשים, נכנסתי לדיכאון, התחלתי לשים לב לפרטים נוספים, עברתי מורה לפסנתר, חתול שהמשפחה שלי האכילה במשך שלוש שנים מת, נגמרה התלבושת האחידה בבית ספר, הבנתי שוב כמה זה חשוב שיש חברים ועוד הרבה מאוד דברים שקשה לזכור.
בשנה הזו גם קראתי את כאוס מהלך.

כן, לא הייתי מהראשונים שקראו אותה. גיליתי אותה רק לאחרונה. אני זוכרת שגיליתי אותו על המדפים הגבוהים וקפצתי כדי לקחת אותו אם כי לא הצלחתי. את הספר השני מצאתי בספריה של הקיבוץ שלי ואז בנוער קורא. ואת הספר הזה מצאתי יומיים אחרי שאמרו שהוא יופץ לחנויות, בדיוק שהמוכרות פרקו את החבילות, הוא היה שם ואני לקחתי אותו.

"יש לי יותר מידי זיכרונות טובים מכדי שאתעקב על אחד," אני נוהגת לומר וממשיכה לומר, אך יש זיכרונות שאני זוכרת יותר. והשנה הזו היתה רעה וטובה גם יחד, כמו תמיד. אין רק שחור ואין רק לבן. יש אפור.
והנה, גם היא נגמרת. כמו הספר.
אל שניהם אתגעגע.

כ אומנם הספר הזה מדבר בעיקרו על מלחמה אבל הוא לא טוב פחות מהאחרים.
יש בו את אותו עומק שיש תמיד. אותן דמויות בתוספת של דמויות חדשות טובות לא פחות.
והתשובות לשאלים הגיעו. חוץ מלשני שאלים עיקריים, שאותם אני צריכה להבין בעצמי.
אני חושבת שנס סגר את הסדרה בצורה נהדרת. גם הסוף השנוי במחלוקת מעולה לדעתי. כי יש בו את החסרונות שלו ואת היתרונות שלו, כמו בחיים שלכל דבר יש יתרון וחיסרון.
ולכן אני אוהבת את הסדרה הזו ואת הספר הזה.
גם בספר הזה למדתי על הספקלים עד כדי כך שלפעמים דיברתי במושגים שלהם.
והטכניקה שהמציא ראש העיר עבדה לי, אגב.

בספר הזה, כמו קודמו, ניסיתי לתמוך בצד כלשהו אבל לא הצלחתי. היו פעמים שתמכתי בספקלים והיו פעמים שבבני האדם. בספר אי אפשר לבחור צד כי כמו תמיד, לכל אחד יש יתרון וחיסרון-משהו שאתה תומך בו יותר ומשהו שאתה תומך בו פחות, מן יחסי אהדה-שנאה. כמו שיש במלחמה אמיתית.


רציתי לומר משהו קטן על ההוצאה: נכון, לקח להם הרבה הרבה זמן לתרגם את הספר והם גם שינו את שמו המקורי כמו בספרים האחרים. ואני יודעת שהרבה כועסים עליהם וגם אני כעסתי.

אבל בין כל הכעס והתסכול על הוצאת הספר, היאוש, הזעם והקללות הקטנות ששמעתי, אני חייבת להודות שאני מעריכה את ההוצאה. כי התרגום מעולה והאופן שבו הם שינו את גדלי הכתב והכתב עצמו...זה פשוט משהו מיוחד.
שקראתי את הספר הראשון הייתי בהלם שהוצאה יכולה לעשות את זה. ולכן אני מודה להם על זה שהם הפכו את הרעש לכל כך מוחשי ודומה למקור. ואולי הם גם שינו את השמות של הספרים, אבל אולי גם זה לטובה. ועוד משהו: ני אוהבת את הכריכות הישראליות יותר מהמקוריות.
הדבר היחיד שהפריע לי בתרגום הוא שהם כתבו כל הספר "תפסתי" בש' חוץ מפעם אחת שרשמו נכון בס'. אך חוץ מזה, אני מעריכה את ההוצאה והתרגום, תודה לכם.
תודה שהבאתם לי ולשאר הנוער בארץ את כאוס מהלך.
אבל לא רק.

אני חושבת שגם מבוגרים יכולים ליהנות מכאוס מהלך לא פחות מנוער. כי יש בו מחשבה עמוקה במיוחד, מסרים סמויים שלא חייבים לדעת בשביל ליהנות וכתיבה מיוחדת במינה. וכמובן, עלילה מותחת שתשאיר אתכם ערים בלילה עד אחת בלילה או יותר.


אז אם לא קראתם את הראשון בסדרה-רוצו לקרוא.
אם לא קראתם את השני- חטפו אותו יחד עם הראשון.
ואם לא קראתם את השלישי- טוב... אאחל לכם שתגיעו לחנות הספרים בקרוב ותקנו אותו כי הוא מעולה, גם אם הוא עוד לא נמצא במבצע.


היו שלום, כאוס מהלך.
היו שלום, גיל ארבע עשרה.
אתגעגע אליכם.


ואגמור את הביקורת הזו, הביקורת האחרונה לספר בסדרה, במשפט מהספר הראשון שמסכם לפי דעתי את הטרילוגיה:


~"כשבן אדם לא מסונן, הוא פשוט כאוס מהלך"~



כאוס מהלך!!!!!!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•snow fox
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

(הי רויטל. עוד לא קראתי את הביקורת שלך, בכוונה. את בטח אומרת בה את כל מה שאומר פה רק באופן יותר טוב. סורי)
........
........
........
........
........
........
הידד! נקודות עדיין עובדות בעולם. פיו, פחדתי לרגע שפטריק גנב את כולן ונחרדתי.

טוב, תשמעו. הביקורת לא תצא קוהרנטית כמו שהייתי רוצה. אבל אני אנסה, ומקווה שאביע לפחות חלק מהנקודות (חה, חה) שרציתי באופן ראוי.

זה הולך ככה. יש לי ציפיות מסוימות ממערכת היחסים של סופר-קורא. מוגזם, אני יודעת, ובכל זאת.
כשסופר כותב יצירה, כדי שהיא תהיה טובה, הוא צריך לשמור על הקורא בקו זמן קרוב לשלו. באיזה יחס מסוים לעלילה, מאזן כוחות דקיק כזה שבו הקורא אינו קורא עיוור ומעריץ חסר ביקורת של כל מילה, ומהצד השני - אוהב את מה שקורה באופן מספיק כך שהוא שומר על איזו אמפתיה לדמויות ולעלילה. אם אתה גורם לקורא שלך לנטוש את הסיפור, אמוציונלית או עלילתית, זה רע.
הרבה סופרים לא מבינים את זה, אני חוששת (כשחושבים על זה, אולי לכן אני לא אוהבת הרבה מספרי המבוגרים) וזה יוצר איזו סיטואציה סופר מעפנה בה הרבה הרבה ספרים מסתובבים בעולם, מדכאים את הצורה, מקבלים ביקורות טובות גם אם לא מגיע להם, ומה שחסר להם זה עיניים. כדי לעקוב אחרי מה שקורה למי שקורא את זה.

אז ככה. פטריק נס כתב ספר ראשון ממש חביב. הוא שמר על קצב יפה, והכתיבה, אף כי השתמשה ביותר מדי טריקים, הצליחה לצאת נחמדה. הדמויות היו לא רעות, העלילה היתה די בסדר, העולם מעניין. היה פה המון פוטנציאל.

ואז הכל מתתתתתתתתתתת

מה שקורה הרבה פעמים קרה פה, ובגדול גדול גדול. השני והשלישי היו כל כך גרועים שזה כואב. ולמה? כי פטריקוש ניסה לומר משהו, ועשה את זה רע רע רע. עזבו שהמסר מטומטם ברמה היסטרית.
ואם התסריט האחר הוא שהוא בעצם לא ניסה לומר משהו, אלא כתב ספר ראשון ואז קלט שאין לו מושג מה הוא עושה, אז כל מה שיש לי לומר זה: מות, מות מוות מלא ייסורים, ואל תחזור בתור רוח רפאים.

בכל אופן, כשאתה כותב משהו ומנסה להביע מסר, אתה לא דוחף אותו בכל מקום וזה יעבוד. כי זה פשוט לא.
עוד עניין: אתה לא רשאי להשתמש באמפתיה הבסיסית של הקורא כלפי דמויות כדי לשחק ברגשותיהם.
זה הולך ככה: אני, נגיד, ממש אוהבת דמויות ראשיות. זה פגם בדמות שלי וזה, אבל עדיין: זכותי. וזה הגיוני. אנחנו צריכים מישהו להיתלות בו, אנחנו צריכים דמות טובה כדי לעבור מסע רגשי.
וכשאתה יוצר דמות ניתנת להזדהות ואז דוחף בה המון המון דברים שאמורים לגרום לשנוא אותה, כדי לכאורה ליצור מורכבות, זה עשוי לעשות ההפך: לעורר כעס גדול בקרב הקורא.
ועוד: אנחנו לא נאהב דמות לפי מה שקורה לגיבור-שאנחנו-כבר-אוהבים ביחס אליה. בואו נסתכל על בטי, לצורך העניין.
בטי היא גיבורתנו. לבטי יש חברה מעצבנת במיוחד. אנו יודעים שהיא מעצבנת כי עד כה בספר היא בעטה בכלבלבים, שנאה חמאת בוטנים והיתה פוצית באופן כללי.
חברה: "בטי! אני חשה שיש בינינו קשר נסתר."
בטי: "הו חברה, גם אני חשה בזאת."
חברה: "הידד, מה נעשה ואני כה מעצבנת?"
בטי: "נכיל את המורכבות שלך ונבכה ברגש רב על הטרגדיה."

ובכן, לא לא לא. לאלאלאלאלאלאללאלא. זה לא קביל ולא חוקי ובעיקר: לא עובד, וגורם לקורא לאבד את הקשר שלו לספר מרגע לרגע.

כמו כן: סרטי אימה. ראיתם? אני לא, אבל אני יודעת שסרט שבו משתמשים ביותר מדי ג'אמפסקרס (קפיצות מפחידות בצילום שאמורות להקפיץ את הקורא בכיסאו) זו דרך נלוזה להפחיד את הצופה.
אותו דבר פה.
שימוש בכמות יתרה של הפחדות מלאכותיות, או בזוועות, או במוות, או בחולי, לא גורם לקורא להזדהות. הוא גורם לו לאבד אמון בעלילה.
כמו סיר מרק ששמים בו יותר מדי פלפל. כמו קינוח של קרין גורן. כמו פייסבוק של מטפלת הוליסטית מיישוב קהילתי. כמו היוטיוב של אוניסיאון. אני נהנית מזה יותר מדי.

כמו כן, מי העורך של הספר הזה ואני אבין את מה שהוא עשה רק אם הוא פשוט תלש את שערותיו בייאוש וקפץ מהחלון ומת ולא מצאו לו מחליף.

כמו כן, משהו חשוב: אני מאמינה בעיקרון די מעניין בנוגע לעולם, אם תרצו קראו לו עיקרון בייקר ותכתבו זאת על המצבה שלי. חן חן: בעולם ישנו איזון בין טוב ורע.
כן, אני מאמינה בזה.
מה שאומר שכללל הסדרה הזו לא עובדת, כי זו לגמרי רכבת הרים בתחום הנ"ל.

טוב נמאס לי. בואו נגמור בכך שכל מה שהספר מנסה לומר לא עובד וגם לא בסדר (את זה רויטל בטח כתבה כראוי) שפטריק הוא אידיוט גדול, שאני שונאת שהורסים דברים בעלי פוטניאל, ועוד יותר כשסוחטים ממני תגובה רגשית באופן מלאכותי.

ביי.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•האופה בתלתלים
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

האמת, לא התחשק לי לכתוב את הביקורת הזאת.
בדרך כלל, כשספר מעצבן אותי, זה הזרז הכי טוב לכתיבת ביקורת, אבל הפעם, איכשהו, לא התחשק לי.
מה, עכשיו להתחיל עם הזעם הקדוש נגד ספר נוער שהוא בעיני אנטי מוסרי בעליל, ועוד באווירת ה"רק לא צנזורה" של ימינו. הרי יצלבו אותי על עץ גבוה, לצד בכירי משרד החינוך.
ובכל מקרה, מישהו כבר בטח כתב על זה, אני לא הראשונה ששמה לב שיש פה ספר עם מסרים סופר-בעייתיים, נכון?
נכון?
טוב, כנראה שנכון, אבל.
לא מצאתי אותם.
את המישהם שהיו אמורים לשים לב לבעייתיות של הספר ולכתוב עליה משהו.
להפך.
מצאתי שלל ביקורות שמהללות ומשבחות את הספר. המבקרים, כך מסתבר, מצאו בו רגישות, מורכבות ועומק לרוב.
לאמור - אם דעתך על הספר שלילית - הרי שאתה, הקורא, אינך עמוק ומורכב מספיק בכדי להבין את מסריו העמוקים והמורכבים.
אז צר לי, אבל עמימות מוסרית, שלא לומר חוסר מוסריות בוטה, אינם מורכבים ועמוקים במיוחד בעיני, ולספר הזה, בעיני, יש מסרים שליליים למדי.

***

זו הולכת להיות ביקורת על שלושת הספרים של הסדרה, והיא תכיל ספוילרים לרוב.
אם אתם לא בני נוער - כנראה שהספוילרים לא יפריעו לכם, כי הסיכויים שאתם הולכים לקרוא את זה נמוכים בכל מקרה.
אם אתם כן בני נוער - בטח כבר קראתם.
אבל ראו הוזהרתם בכל מקרה.

***

התחלתי בחלק הראשון שלו.
בעולם עתידני, בני האדם עוזבים את כדור הארץ ומתיישבים על כוכבים בחלל.
הסיפור מתרחש בכוכב בו הוקם "עולמחדש" וגיבורו הוא טוד.
טוד נולד למציאות של עולמחדש בה ישנו רעש המלווה כל יצור חי על פני הכוכב: בני האדם יכולים לתקשר עם בעלי חיים, אך אינם יכולים לברוח זה מפני מחשבותיו של זה. כולם שומעים את כולם כל הזמן.
בני אדם? כן, בדגש על בני. כי נשים, כך מסתבר, פטורות מהתכונה המשונה הזו של הכוכב, ואת מחשבותיהן לא ניתן לשמוע.
טוד נולד למציאות של אחרי המלחמה הגדולה של המתיישבים עם החייזרים ילידי הכוכב - הספקלים.
גידלו אותו להאמין שאין על פני הכוכב נשים וספקלים יותר, כולם נספו, אך במהלך הספר, לאחר שיפגוש ילדה בשם ויולה - יגלה שגידלו אותו על שקרים.
טוד ו-ויולה בורחים מהצבא שהקים ראש העיר של טוד (שהוא הנבל הראשי של העלילה) ושזומם לכבוש את הכוכב.
במהלך הספר טוד נתקל שוב ושוב במבקשי נפשו, מנסה להרוג אותם - אך לשוא.
מתברר כי הוא בעל תכונה מיוחדת: הוא אינו מסוגל להרוג. גם לא כשחייו וחיי חברתו בסכנה.
זה אמור, כנראה, להיות מאוד הומני ולהרשים אותנו עמוקות: ברגע דרמטי בסוף הספר, יותקפו טוד וויולה על ידי אויב מסוכן שנחוש בדעתו לגרום לטוד להרוג אותו. טוד יסרב, ויולה תהרוג את האויב בכוחות עצמה, וכולנו נתרשם עמוקות מהמסר ההומני והפמיניסטי גם יחד.
עניין קטן יעיב על הרושם העז: מוקדם יותר בסיפור, כשטוד התעצבן נורא לשמוע שהוא לא מסוגל להרוג הוא דווקא כן הרג.
חייזר - ספקל, לא בן אדם, אבל יצור תבוני, בעל תודעה ויכולות תקשורת כשל בני אנוש.
סתם.
אבל חוץ מזה הוא לא מסוגל להרוג, כי הוא כזה נשמה ורגיש והומני, רק שבאותו רגע הוא היה עצבני ולא לגמרי בטוח שהוא לא בסכנה, אז סבבה. יכול לקרות לכל אחד.

רגע, מה?

איך אומרים - כאן חשדתי.
הספר הראשון השאיר אותי עם תהיות רבות לגבי סולם הערכים המוסרי של הספר.
לתאר ילד שאינו מסוגל להרוג גם כשזה נדרש, גם כשחייו בסכנה ולהציב את זה כמעלה מוסרית... נו, מילא. גם להארי פוטר היו בעיות בתחום הזה.
אבל להפוך אותו לרוצח שהורג סתם ככה, כי הוא עצבני וכי לימדו אותו לשנוא ספקלים (שהוא מעולם לא פגש קודם!) ועדיין לשמור עליו בתור דמות הומנית ומוסרית זה... איך לומר, קצת מוזר.

***

אז קיוויתי שהספר השני ישפר קצת את הרושם שלי על הספר, אבל לא, הכל רק הלך והידרדר.

***

בספר השני, ראש העיר של טוד מצליח להשתלט על כל כוכב הלכת.
הוא פותח במסע של אפליה חמורה נגד נשים, הפרדה שלהן מהגברים ושליטה בזמני היציאה שלהן מהבית ובפעילויות שלהן.
כמו כן: שריפת ספרים וריכוז הספקלים למחנה עבודה ענק.
נשמע מוכר?
נס לא יתעכב על דימויים מעודנים, בהמשך יופיע גם סימון ומספור אכזרי של הספקלים באמצעים המשמשים לסימון בקר, רצח עם וערימות של גופות.
אז מה היה לנו כאן?
קולוניאליזם, רצח עם בסגנון נאצי להפליא, פונדמנטליזם ושנאת נשים.
אז למה, כשמתארגנת קבוצת נשים להילחם נגד כל היופי הזה, הן מכונות קבוצת טרור?
ולמה הן מעוצבות כדמויות בעייתיות רק מעט פחות מראש העיר הנ"ל?
כלומר, כן. יכולה להיות מציאות שבה יש שלטון מרושע וגם האלטרנטיבה לא משהו, יש לנו אפילו שכנים כאלה מעבר לגבול.
אבל הספר מתייחס בשלילה מוחלטת כמעט לכל פעולה שעושה ארגון הטרור הנורא הנאבק על חירותן של הנשים.
כל פעולה שלהן שעלולה להרוג חיילים "חפים מפשע" (הם רק חלק מהשלטון הקולוניאליסטי-נאצי-שונא נשים, כן?) מוצגת כרצח בלתי מוסרי.
הדמות המועלה על נס היא דמותה של מרפאה המסרבת להצטרף לארגון הטרור ומציעה את המודל המוסרי הבא:
"מרפאה לא לוקחת חיים... הפשע היחיד הוא לגזול חיים.... מי ששומר על החיים נלחם בכל מה שהאיש הזה מייצג"
אין רע שצריך להילחם בו, כי להילחם זה תמיד רע, לכן אם יש רשע - עצם המלחמה בו הופכת אותך לרשע, אז אל.
מורכב, מורכב מאוד.
כלומר, פשטני להפליא.

אם נעבור רגע מהאלגוריה למציאות אז: היטלר, צ'רצ'יל, רוזוולט, מרדכי אנילביץ' - כו-לם אותו דבר.
כל הנ"ל עמדו בראש צבאות/ארגונים לוחמים, כל הנ"ל היו אחראים על הרג אנשים לכן כולם רעים.
(סיבות ליציאה למלחמה, סיבות להרג, מי נהרג ועד כמה חף מפשע - אל תהיו קטנוניים, כל אלו לא רלוונטיים. אנחנו עסוקים פה בעקרונות).

אבל בסדר, נניח שיש לנו שלטון מרושע וארגון טרור מרושע רק קצת פחות.
נזרום עם זה.
אלא שכאן, נכנס לתמונה טוד שבאמצעים כאלו ואחרים ובתירוצים כאלו ואחרים משוכנע לשתף פעולה עם ראש העיר ומסייע בשעבוד הספקלים, בסימון שלהם, בהתעללות בהם.
מדי פעם, הוא מתייסר, או חושב שעדיף שהוא יעשה את זה מאשר מישהו שיהיה יותר גרוע ממנו, או אוטם את עצמו כדי לא לחוש סבל על מעשיו האיומים (הו! כמה הומני!) פעם אחת הוא מאבד שליטה, חוטף קריזה, מרביץ לאיזה ספקל אומלל ורוב הזמן הוא פשוט שותף בשתיקה להתעללות. להרעבה. לשעבוד. לסימון.
והוא תוהה לעצמו, טוד, למה הספקלים שונאים אותו כל כך. הם לא רואים שהוא בעצם לצדם? שהוא לא רוצה להיות חלק מכל זה? שהוא מנסה להישאר הומני ככל האפשר? הוא אפילו מציל ספקל אחד שהפך לנכה ומחביא אותו כדי שלא יהרגו אותו! אז למה הוא כל כך שונא אותו?
אוקיי, אולי זה קשור לזה שהוא שתק כשהרגו את כל שאר הספקלים שהפכו לנכים, ושהוא הפך את הספקל הזה לנכה במו ידיו בהתקף עצבים?
אולי, אם אתה שותף להרג ולהתעללות, גם אם אתה שונא את זה, זה לא מנקה אותך מאשמה?
לא, לא. לא אצל פטריק נס.

מתישהו, ראש העיר יגיד "הכוונות לא משנות, רק המעשים" ומכיוון שהוא האיש הרע בעלילה, ברור שלדעת נס זה לא נכון, אלא ההפך הוא הנכון:
המעשים לא משנים רק הכוונות.
אז לכו לרצוח, ילדים יקרים.
לכו לשעבד ולהתעלל.
רק אל תשכחו להתייסר ולהתבוסס בחרטה על מעשיכם האיומים והכל ייסלח לכם כי כוונותיכם טובות.

ואחרי הספקלים, כשהמלחמה בין השלטון לארגון הטרור הנשי מחמירה - טוד הופך לשותף להתעללות בנשים.
ראש העיר קובע כי כל הנשים שותפות לארגון הטרור, גם אם לא הצטרפו אליו בפועל וכאן נפתחת מערכה של סימון והתעללות בנשות העיר.
תשאול ע"י התעללות קשה (ושוב - תיאורי אימה). סימון הנשים כמו בקר.
וטוד נשאר, כל הזמן, הגיבור המוסרי שלנו.
כי זה ספר מורכב, הרי. מה רציתם, שהגיבור המוסרי יהיה טוב?
איפה העומק? איפה המורכבות?
אנחנו עכשיו בשלב הנאצים-ההומנים, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו כנראה רדוד מחשבתית, מקובע באופן חסר תקנה למושגים מיושנים של טוב ורע.
בסוף, ויולה שמצאה את עצמה מצטרפת לארגון הטרור שלא לגמרי ברצונה, תבוא להציל אותו, כי היא הרי מכירה אותו ויודעת שבתוך תוכו הוא טוב. לא משנה בכמה מעשי זוועה הוא השתתף.
והיא תסלח לו מיד, וגם תבטיח לסלוח לו על כל דבר בעתיד.
כי מה זה משנה בכמה חייזרים ונשים הוא התעלל. הוא מבין שהוא לא בסדר! הוא ניסה לאטום את עצמו ולא להרגיש, אבל כל הזמן המשיך להרגיש זוועה, וזה בטח מנקה אותו מאשמה, לא?
כלומר, בספר מורכב ועמוק וזה, לא בעולם הערכים המיושן של המאה הקודמת.
ראש העיר אומר לטוד בשלב מסויים שהוא מיוחד בזכות יכולתו להרגיש, להמשיך לחוש אשמה, לא להצליח לחסום את הרגש.
וזה, יחד עם העובדה שטוד לא מסוגל להרוג (חוץ ממתי שהוא ממש מתעצבן, כן?) כנראה אמור להפוך אותו לדמות מופת מורכבת ועמוקה בעינינו, לא ברור למה. אם כבר, הרי זה כתב אישום חמור יותר נגדו. להמשיך להרגיש ובכל זאת לקחת חלק בזוועות?

במהלך הספר השני טוד הולך ומתיידד עם בנו של ראש העיר, דייבי. בספר הקודם, דייבי ניסה לרצוח את אביו של טוד ואת ויולה. בנוכחי הוא מתעלל בספקלים ורוצח אותם. אבל עד סוף הספר, דייבי יושפע מטוד ואנחנו נבין כי שורש מעשיו הרעים הוא העובדה שגדל בצלו של אביו, שאף פעם לא היה מרוצה ממנו, החינוך שקיבל ושטיפת המוח.
ואז אפשר לסלוח לו, כמובן.
כי, כמה פעמים אפשר לחזור על זה, זה עולם מורכב, ואין טוב ורע, הטוב והרע מעורבבים, ויש לו נסיבות חיים קשות.

איפה היה פטריק נס בזמן משפטי נירנברג? אני בטוחה שהוא היה עושה עבודה טובה יותר מעורכי הדין של פושעי המחלמה הנאציים שנשפטו שם. בטח היה מצליח לגרד גם להם איזו ילדות קשה ושטיפת מוח, והופ! חרטה, סליחה וחזרה לשגרה.

***

לספר השלישי המשכתי בעיקר בשביל לכתוב ביקורת הוגנת.
בספר הזה, פורצת מלחמה משולשת, רבת תהפוכות ובגידות, בין הספקלים הרוצים נקמה לצבא ראש העיר לצבא הנשים.
ובתפריט המוסרי הפעם:
מלחמה זה רע.
תמיד.
לא משנה מה הנסיבות, לא משנה מי התחיל, בטח לא מי צודק (מה זה בכלל?)
הספר משובץ בשלל אמירות הצובעות את המלחמה באור אבסורדי כמו:
"מלחמות הן דבר לא הגיוני. אתה הורג אנשים כדי שיהיה ברור להם שאתה לא רוצה להרוג אותם"
"את מנסה להשיג שלום בדרך של מלחמה"

כמובן, שקורה לפעמים שבמלחמה הורגים אנשים כדי שלא יהרגו אותך, ושבאמת אין מנוס ממלחמה כדי להשיג שלום, אבל אנחנו שוב גולשים פה לקטנוניות מצערת ומפריעים למורכבות ולעומק של המסרים בספר.

בשביל להשיג שלום, כך נגלה, הספקלים יצטרכו לוותר על שאיפתם הכה לא מוסרית להעניש את האשמים.
טוד ינוקה מאשמה. אחרי שהחברה שלו סלחה לו בספר השני, אבא שלו יעניק לו מחילה סופית בספר השלישי.
(כי מי יותר מוסמך להעניק מחילה לאדם, מאשר אנשים שאוהבים אותו ושלא נפגעו ממנו אישית), ובסוף גם הספקל שנפגע ממנו באופן אישי יבין שאין טעם להעניש אותו, כי הרי הוא מעניש את עצמו באופן הכי גרוע שאפשר כשהוא מתייסר על מעשיו הרעים וימשיך להתייסר עליהם עד מותו (כמה חבל שתוך כדי עשייתם, הייסורים האלו אף פעם לא גרמו לו לחדול).
בקיצור, מלחמה זה רע, סליחה זה טוב.

בסוף הספר, טוד כמעט יהרוג את ראש העיר, אבל ראש העיר יעזור לו להציל את עצמו מעצמו ויתאבד באופן עצמאי כדי למנוע מטוד את הפשע של רצח.
רצח של אדם מרושע, שהפיץ הרג, עינויים ומלחמה בכל אשר הלך, אבל כאמור - עיסוק בשאלות של מי הנהרג הוא קטנוני.
הספקל שנפגע מטוד יירה בו בטעות וזה יהפוך אותו באופן מיידי לשווה לטוד:
טוד רצח ספקל אחד בלי סיבה, השתתף במעשי התעללות והרעבה, והספקל שנפגע על ידי טוד הרג אותו בטעות כי חשב שהוא מישהו אחר, שזה בערך אותו הדבר, לא?
לא.

"איזה דבר נורא זה להרוג מישהו.
גם כשחושבים שזה מגיע לו."
מסכם הספר.
לא שאני לא מסכימה עם זה.
רק שלפעמים, נורא יותר לא להרוג מישהו.
מישהו שיכול לחולל הרס וחורבן, מישהו שעוד ייקח כל כך הרבה חיים.
להשאיר אותו בחיים ולתת לו לעשות את זה בשם "קדושת החיים" זו זילות של החיים.
ועיוות מוסרי.

וגם הסליחה והמחילה המוענקות פה באופן חופשי.
כאילו שחרטה פותרת הכל, מוחקת את מה שהיה.
כאילו אנשים לעולם אינם צריכים לשלם על מעשיהם.

אם עברתם את גיל הנעורים, וותרו על סדרת הספרים הזו.
אם לא, או אם יש בני נוער בסביבתכם - זה הזמן לתרגל קריאה ביקורתית.

***

התקפות מצד כל חובבי הנס הגלוי בעוד 3...2...1...
אה, לא. חובבי נס הם רודפי שלום ושונאי מלחמה באשר היא. הכל בסדר.

לפני 10 שנים•רויטל ק.
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

הסדרה הזאת התחילה כל כך טוב והספר השני היה כזו אכזבה, שבאמת לא ידעתי למה לצפות מהספר השלישי. החלטתי לבוא בראש פתוח ולקרוא אותו כפי שהוא. למרבה הצער, המסקנה שלי היא שזה כבר לא מקרה של ציפיות מנופצות כמו הספר השני, זו פשוט סדרה שלא הייתי אמור ליהנות ממנה.
הסיבה העיקרית, כמו הספר השני, היא שהספר שוב מכיל את כל שרע בז'אנר ה- YA (להלן בו"צ, בוגרים צעירים). במקום להתעסק בעולם היצירתי ורב הדמיון שיצר המחבר, ולבנות על המסגרת הזו דמויות אמינות ועלילה מושכת, הסיפור שוב עוסק ב-"יחסים" הילדותיים בין הגיבורים. האם האהבה בין שתי הדמויות חזקה מספיק כדי להחזיק למרות הקשיים? האם הם יהיו יחד לנצח נצחים? פשוט לא אכפת לי. שתי הדמויות ילדותיות ומעצבנות. טוד! ויולה! טוד! ויולה! תפסיקו לקרוא ברוב רגש אחד בשמו של השני ותתחילו להפעיל את המוח. יש נאיביות ויש טיפשות מוחלטת. וכן, גם לבו"צ יש מוח, למרות שהמחבר אינו סבור כך.
תוסיפו לזה את האלמנט הייחודי לספר השלישי של "אנחנו קולו של העולם" בסגנון עדת גאיה והעידן החדש (new age) ותקבלו ספר שעשוי למשוך נערות בנות 16, אבל לא היה צריך אפילו להגיע לשולחן שלי. שני כוכבים מתוך חמישה, רק משום שרעיונות מסוימים עדיין היו מעניינים.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Muhandes
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

בחיי, כמה שנמאס לי לחכות! שבועות וחודשים שלמים, כל כך הרבה דחיות. אבל הגיע הזמן, והספר לא איכזב.

למען האמת, עבר כל כך הרבה זמן, עד שהייתי צריכה להתחיל לקרוא את כל הסדרה שוב. וכל העלילה והכתיבה הכו והפתיעו אותי מחדש, קראתי את הספר כאילו שזו הייתה הפעם הראשונה, לא ידעתי כלום מראש. וזו הייתה הרגשה נפלאה.

הספר הזה הפתיע לא פחות, ריגש והכאיב לא פחות. למען האמת, הוא הכאיב יותר. קצת יותר מדי. אני עדיין בהכחשה.

אבל הוא כל כך מצויין, כמו כל שאר הסדרה, הכתיבה שאליה התגעגעתי כל כך, הדמויות ששוב עמדו לצידי, השינויים שאליהם לא ציפיתי. הכל היה מעל ומעבר.

השכם בבוקר, השמש זרחה לה,
עלמה מן העמק נשאה את קולה.
"אל תכזיבני, אל תעזבני,
איך כך זנחת עלמה אומללה?"

הספר הזה חושף מלחמה. וכאב. ואת נטיית ההרסנות של בני האדם, שחייבים לבוא ולהחריב, לעצמם ולכל האחרים, שוב ושוב ושוב, ממש כמו הרעש של תושבי עולמחדש, הספר הזה פתוח לרווחה ונותן לנו לחזות באמת המכוערת.
אבל בכל זאת, תמיד אפשר למצוא קצת נקודות אור.

"הכל באמת אבוד!" אני צועק בחזרה. "אנחנו לא יכולים לנצח פה!"
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, טוד."
אני מסתכל עליו, כולי מתפלא. "מה פתאום! איזה מין פתגם מטומטם זה? תמיד הכי בהיר לפני שהשחר עולה!"


אני לא בטוחה מה עוד להוסיף. כל כך חבל לי שזה נגמר, שזה, הטרילוגיה הסתיימה ואין עוד. אבל אין לי ספק; אני חייבת לקרוא עוד ספרים של פטריק נס, הכתיבה שלו מצויינת וייחודית כל כך, עם רגעים מעט מגוכחים ומצחיקים, והתנסחות בשפה הנמוכה של טוד, אבל הספר משובץ בפסקאות שלמות שכתובות באופן פואטי ויפהפה.
-
"מערכת צינון!" אני צועקת לבלוט, כאילו אלה המילים הכי משמחות בכל העולם כולו.
-
ואני חושבת על כך שעם כל הדברים שקרו כמעט שכחתי אותם, ומתוך ניסיון פשוט לשרוד בעולם המטומטם הדפוק הזה שכחתי שאני באה ממקום שבו אוהבים אותי, שבו לאנשים אכפת ממני ואכפת להם זה מזה, ממקום שבו אנשים יפים וחכמים כמו סימון ועדינים ומצחיקים כמו ברדלי באמת מחפשים אותי, באמת רוצים לעשות את הטוב ביותר.
-
"תחסלו אותם!" צועק ראש העיר. "כולם אחריהם!"
בעצם בכלל לא משנה מה בדיוק הוא צועק, הוא היה יכול לצרוח שמות של ירקות, והחיילים היו ממשיכים להסתער על כביש הזיגזג, לטפס על החלקים המופצצים, להרביץ ולירות על הספקלים שבורחים מהם בעליה.
-
"עליונות מספרית," אומר ברדלי, "מול עליונות טכנולוגית. מתכון לטבח אינסופי."
-
"בשעות הקרב אתה חי מתמיד."
"ואחריו אתה מת מתמיד," אני אומר.
-
"לא למדת כימיה בבית הספר?"
"אתה סגרת את הבית ספר ושרפת את כל הספרים."
"אה, נכון."
-
"נאמנותך ראויה לציון. זאת תכונת אופי מצויינת שתמיד התפעלתי ממנה אצלך."
"כי אצלך היא לא קיימת בכלל?"
-
"אז מה, אני עוזבת אותך לחמש דקות ואתה יוצא למלחמה?"
-
אם ניסינו להתנגד, הרגו אותנו. אם לא התנגדנו, הרגו אותנו. אם ניסינו לברוח, הרגו אותנו. אם לא ברחנו, הרגו אותנו.
זה אחר זה אחר זה אחר זה.
-
"אידיאלים, נערתי," היא אומרת, "הם תמיד דבר שקל להאמין בו יותר מאשר להגשים אותו."
"אבל אם לא מנסים לפחות להגשים את האידיאלים," אומר ברדלי, "אין שום טעם בחיים."
המרפאה קויל נותנת בו מבט מתחכם. "גם זה אידיאל."
-
"אנשים אומרים שהם רוצים חופש, אבל בעצם הם רוצים חופש מדאגות. אם אני דואג לכל מחסורם, לא אכפת להם שאומר להם מה לעשות."
-
"הרי הם תקפו אותנו."
"אחרי שאנחנו תקפנו אותם," אומר ברדלי. "אחרי שהם תקפו אותנו אחרי שאנחנו תקפנו אותם וכן הלאה וכן הלאה עד שכולנו נמות."
-
"תן לה תפוח והיא תיקח את כל העץ."
-
"אבל אסור להפוך את המלחמה לעניין אישי," אני אומרת, "אחרת לא מקבלים החלטות נכונות."
"ומי שלא מקבל החלטות אישיות הוא לא בן אנוש . מלחמה היא תמיד עניין אישי איכשהו, לא? מצד מישהו. רק שבדרך כלל זה מתוך שנאה."
-
"במקום מלא בכל כך הרבה יופי ואפשרויות," אומר ברדלי ומסתכל סביבו, "אנחנו חוזרים בדיוק על אותן טעויות. האם עד כדי כך אנחנו שונאים את גן העדן, שאנחנו חייבים לעשות ממנו מזבלה?"
"אתה מנסה לעודד אותי?"
-
זה כל כך מוזר, כי אני עדיין אני, עדיין יחיד, ואף על פי כן אני גם רבים, חלק מישות גדולה יותר.
-
"השלום הזה שברירי. האנשים שבריריים. יש לומר להם שאין צורך לוותר על התקווה."
-
"אתה אמרת שאסור שמלחמה תהיה אישית, אבל זה בדיוק מה שהיא בעיניי."
-
"אבל אני לא מבין," אני אומר, ולא בפעם הראשונה.
-
"הכוכב הזה הוא מידע," אומר ראש העיר. "כל הזמן, ללא הרף. מידע שהוא רוצה לתת לך, מידע שהוא רוצה לקחת ממך ולחלוק עם כל השאר."
-
איזה דפוקים הבניאדם. לא מסוגלים לעשות משהו טוב בלי שתתערב החולשה הזאתי שמחייבת אותנו להחריב הכל. לא מסוגלים לבנות משהו בלי להרוס אותו אחר כך.
זה לא הספקלים שהביאו אותנו לסוף.
זה אנחנו בעצמנו.
-
ואז אני מסתובב אל הים.
אלוהים.
איזה חתיכת דבר ענקי.
יותר גדול ממה שיכול להיות בכלל, והוא נמשך על כל מה שאפשר לראות לא רק בכיוון האופק אלא גם צפונה ודרומה, כמו חתכת אינסוף שנעמד לך בפתח ומחכה לבלוע אותך בשנייה שתסובב לו את הגב. השלג לא משפיע עליו בכלל. הים ממשיך לטחון כאילו שהוא רוצה להילחם נגדך, כאילו הגלים זה אגרופים והוא מנסה להבריץ לך ולהפיל אותך.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Nameless
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

הסכין והרקיע.
סדרת כאוס #3.
פטריק נס.
חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה תכיל ספויילרים, אבל אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



והנה אני שוב, מסדרת את הבסיס הרגיל לכל הביקורת שלי. את שם הספר, סדרה, סופר במודגש בהתחלה. דואגת שיהיה כתוב את הביקורת בגדול, שיהיה ברור שזו דעה שלי. אפילו כבר מעתיקה את המשפטים הקבועים שלי לסוף הביקורת.
ובכל זאת.
אי אפשר לומר שזו תהיה ביקורת רגילה.
זו תיהיה ביקורת סופית.
כי זה הסוף.
אין יותר.
אין יותר את הדמויות שאני אוהבת, שלמדתי לאהוב, ששנאתי עד הסוף. אין יותר אותן. העולם הזה נגמר ונחתם.
והדמעות עומדות לי בעיניים ואני לא בטוחה שאני קולטת שזהו זה. זה הסוף....
אין יותר עולמחדש, אין יותר ספקלים, אין יותר טוד, אין ויולה, אין אף אחד.
והספר לידי.
והוא סגור.
ואין סימניה בתוכו. היא לידו.
והחיים אלה, עם סדרת כאוס לצידי נגמרו. אין עוד ספר. ואין עוד המשך.

❄ ❄ ❄

וואו זה קשה.

❄ ❄ ❄

בערך שבוע ימים לפני שהספר השלישי יצא לחנויות החלטתי שאני רוצה לקרוא את כל הסדרה מההתחלה. בעיקר בגלל שעברו שנתיים בערך מהפעם האחרונה שקראתי אותם. אבל גם רציתי להיזכר, ולחוות את הכל מההתחלה ועד הסוף בלי הפסקה באמצע.
אבל היו לי הפסקות כמעט כל הזמן, כי כמו שאתם יודעים תיכון זה לא בדיוק שנים עם הרבה זמן. אז כל הלחץ והמשימות הרגילות נכנסו באמצע ואני הייתי בשוק אם היה לי זמן לקרוא חצי שעה בשבוע. וכן, גם החופש-לא-חופש חנוכה שהיה בדרך לא בדיוק עזר במשהו.
אבל בכל זאת קראתי, לקח זמן, אבל סיימתי.
וכפי שהבנתם עד עכשיו הסוף פגע בי קשה.
אבל עצרתי את כתיבת הביקורת ונרגעתי ועכשיו הכל בסדר. בערך.

❄ ❄ ❄

אחח.
אוקיי.
וואו.
אז פטריק - כידוע, הוא סופר מוכשר ומרושע AF, כי מה לעשות רוב הסופרים הטובים הם כאלה - מוכשרים וגאונים להפליא, אך גם מרושעים.

תמיד אהבתי את הכתיבה של פטריק בסדרה. זה היה יום-יומי, פשוט, אפילו לפעמים ילדותי ברמה של בהמשך רואים איך שהדמויות גדלות ואיך שהסיפור גדל איתם ואיך שהכל משתנה והזמן הקצר הזה שבו קורה הסיפור - זמן שהוא אפילו לא שנה! - אתה מרגיש כאילו הדמויות הראשיות בעיקר מתפתחות וגדלות והגיל שנתנו בהתחלה על פי העולמחדש כבר לא נשמע הגיוני. כי הדמויות גדלו והתבגרו, הן אחראיות יותר, מבינות יותר, אפשר להבין אותם.
ו- ו- וואי אני לא מצליחה לקלוט את זה. איך הדבר הזה שאני מחשיבה ליצירה מדהימה כל כך, איך הוא הגיע לסיומו? ואיך לעזאזל עוד אנשים לא קוראים את זה, מבינים עד כמה הרעיון של זה גאוני, עד כמה משתי מחשבות קטנות שאחרת מהם דיי מטופשת וחמודה, אפשר להגיע לסדרה מדהימה?

❄ ❄ ❄

לקרוא בקטעים זה מייאש.
זה מייאש וזה מעצבן ויש פעמים אתה רוצה לזרוק על מישהו משהו רק כדי שתוכל להמשיך לקרוא.
אבל פה זה לא היה מייאש.
בכלל לא.

פה זה היה פשוט מייסר.
כל כך מייסר שלא רציתי לזרוק משהו, רציתי לעצור את כל העולם רק כדי להמשיך לקרוא.
רגעי המתח האלה שקוראים הורגים אותי.
ואין פרקים הפעם. פשוט אין.
יש חלקים, ונקודות מבט מתחלפות.
ווואו כשהן מתחלפות.
זה פשוט נוראי. שיא המתח.
נקודות מבט שונות וכל אחת אם מתח משלה.
וכל אחת עם אופי אחר וזווית אחרת ושנאה ואהבה ורצונות ותקווה ובקשות.
ואי אפשר לבחור אחת. אין אפשר לבחור נקודת מבט מסויימת.
כי פשוט אי אפשר.
כי פעם מתחברים לדמות הזו ופעם לאחרת. פעם אחת המחשבה שלך ככה ופעם ככה.

והדברים שפשוט הרגו אותי היו הדברים שקרו.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני אישית שונאת שהדברים צפויים לי מידי. אני אוהבת להיות מופתעת. אני אוהבת שעושים לי התקפי לב בספר. כי בתכלס אם זה לא יקרה אני אשתעמם ממנו.
אבל מה שהכי גרוע זה מה שפטריק עושה לך בסדרה הזו ובעיקר בשלישי.
וזה מתחלק לשניים:
אחד - אני מבינה מה הולך לקרות, אני צופה את זה, אבל מתפללת שלא, כי לא רוצה את זה, אבל ההרגשה הזו, הסיכוי הזה אוכל אותי מבפנים. וכשזה קורה. בום!!! אני מרגישה כאילו בחיים לא ראיתי את זה בא. זה נוחת עליי ואני לא בטוחה מה לעשות עם עצמי.
השני - אין לי שמץ מה הולך לקרות, אני פותחת כל אפשרות שאני מסוגלת לראות, ואני ממשיכה לקרוא ואני ממשיכה, ואם זה קטע מושך ומותח ולעזאזל עם פטריק כזה, אני קוראת יותר מהר ומאיצה את הקצב, כאילו זה חלק מהעלילה. ואז מהכל מה שפתחתי לעצמי, מכל האפשרויות, לא דיימנתי שום דבר כזה. וה בום!!! הזה מגיע ואני שוקלת לפעמים לזרוק משהו על מישהו.

ואפרופו לזרוק משהו על מישהו, וכמה קטעים מהסוג הזה. כי זה אף פעם לא בא בקטע קטן ויחיד זה תמיד יבוא במולטי, בהרבה, בחלק ארוך. :
קראתי, בזמן היחיד שיהיה לי זה זמן רב. ואני בתוכן הקטע ואני מרגישה שאני עוד שנייה בתוך הספר עצמו (לא רק נפשית). ואחותי באה להציק לי. הדברים היחידים שהיה לי ביד או באזור שלי היו ספר, שמיכה וכרית. ולאצ' פייס איט - לא עמדתי לזרוק שום דבר מאלה, ועל כן היא רק קיבלה את הצרחות של החיים שלה, נבהלה וחזרה למקומה המתאים.
מוסר ההשכל היומי: לא להציק לי בזמן שאני קוראת ספר. במיוחד לא אם אתה יצור אנושי. ^^

נמשיכה:

טוב, אז כבר אמרתי על הכתיבה והתפתחות הדמויות, על הקטעים המדהימים והמרושעים של פטריק (מזכירה לאוהבי פוב, שלא מדובר על פטריק הזה, פה מדובר על פטריק נס. אם כי שניהם גאונים מרושעים וחמודים). הממ מה עוד...?


אה כן.

אני לא בטוחה אם עשו לכם ספויילרים כבר, או שראיתם ראיונות עם פטריק, או שקראתם על זה באיזשהו חור. אבל הקטע הזה תלוי בכם אם אתם רוצים לקרוא אותו. כי בעיקרון , אני לא מחשיבה אותו בספויילר כל כך. לפחות לא את החלקו הראשון, אבל זו החלטתכם.

קיצר, אם ידעתם או לא, או אם קראתם או לא,
כידוע:
בספר הראשון ישנה רק נקודת מבט אחת - של טוד.
בספר השני ישנן שתי נקודות מבט - של טוד ושל ויולה.
בספר השלישי פטריק אמר שיהיו שלוש נקודות מבט.

וואו, כמו שהזכרתי בקטנה מקודם - זה היה פשוט קאבום אחד גדול לראש שלי.


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂חלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

כל ההתחלה חיכיתי לראות מי לעזאזל יהיה הדמות השלישי.
וואו.
בחיים לא הייתי מנחשת את זה.
זה היה כל כך גאוני.
ולעזאזל.
זה - היה - פשוט - גאוני - !
אהבתי שהוא לא הכניס אותו על ההתחלה, אלא רק אחר כך.
ושגם אז הוא היה כמו חלק נפרד.
אבל אחר כך הכל היה מעורבב אחד בתוך השני.
וזה היה כל כך משונה ומדהים לראות איך הספקלים חושבים, איך העולם נראה מהצד שלהם. להבין לראות.
וכל השפה שלהם והכינויים.
"הסכין" . "הרקיע" . "המקור" . "הארץ" . "הפער" .
זה פשוט כל כך. פשטני וברור, אם כי היה דיי קשה לי לקלוט את הכל בקטע הראשון של "הרקיע" החדש.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף החלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

❄ ❄ ❄

ידעתי שהספר הזה יעסוק במלחמה.
אבל אני לא יכולה להגיד שאפילו ציפיתי לדבר כזה.
התככים, המזימות, הצבאות, המנהיגים, החיילים.
אני כמעט ולא יכולה להגיד על שום דבר שציפיתי לו.
והדברים הקטעים שכן, איכשהו יכולתי להצביע עליהם. התגלו כדברים גדולים בספר, ובסיפור בכלל.

❄ ❄ ❄

אני חושבת שאני לקראת הסוף אסכם בכמה ספויילרים קלים שאני פשוט חייבת להוציא ממני.
(ראו למטה המשך קל #מרגישהכמוספרהלימודבאדריכלותשלי)


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

נקודות קלות:
- אומייגאדדדדדדדדדדדד. בן חי. הוא פאקינג חי. אני מודה ומוכירה את הספקלים המדהימים שעשו זאת. טנקיו יו "הארץ"!
- הסוף. כשראש העיר פשוט נכנס לים ו האממ של דג עצום ונוו מור ראש עיר. זה היה פשוט... אני אפילו לא בטוחה איך לתאר את זה. כי זה לא כמו אהרן שהיה פשוט מטורף לגמריי ושמחתי שהוא היה ביי-ביי בסוף. אבל פה. ראש העיר היה מאניק ומגעיל וזוועתי ואינטרסט ובעל אגו וחסר כל אמפתיה ועוד כל כך הרבה דברים. ובכל זאת, דיי ריחמתי עליו. הוא היה מישהו שכבר נכנס עמום מידי ואי אפשר היה להוציא אותו. וחבל לי על אנשים כאלה. כי בבסיס כל אחד ואחת מאיתנו טובים, וזה מעצבן אותי שמישהו נכנס עמוק כל כך שהים כבר סוחף אותו. פאק. לעזאזל עם הדאבל משמעות.
- קויל. וואו. מטורפת על כל הראש. אני לא בטוחה שיש לי עוד מילים להגיד עליה במצב כזה, חוץ מזה שחלק ממה שאמרתי על ראש העיר תקף גם אליה. (עכשיו כשאני חושבת על זה. אולי כדאי לשדך ביניהם.... קויוויד חיחי ^^ ).
- הסוף. של טוד זא (זא = זאת אומרת). וואו. כאילו. וואט. דה. פאק. למה? למה לעשות לי את זה? למה לעשות לויולה את זה? למה לעשות לבן את זה? למה פטריק למה? (#מרגישהכמוגרי). אני קראתי את הכל כל כך מהר, שלא הייתי בטוחה שאני בכלל קוראת. זה היה פשוט הזוי. ומזלך, פטריק, שלא רצחת אותו לגמרי, כי באמת שהיה חבל עלייך. אבל העיקר שטוד חי, בעל רעש, והוא בא.
- כבר הזכרתי שפטריק סופר מוכשר, נכון? אז לא רק זה. הוא גם יודע לכתוב ספר בעל אהבה, בלי קיטשיות מיותר. לכתוב ולספר על נשיקה, או החזקת ידיים אפילו, בצורה כל כך מדהימה והכי חשוב - לא קיטשית. זה היה כיף לקרוא את זה.


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

אחח יש לי כל כך הרבה לדבר עליהם. וכל כך הרבה ספויילרים ודעות ו...
אבל דיי. מספיק.
יש לי עוד סקול סטאפ לעשות.
וגם חפרתי כבר דיי והותר.

❄ ❄ ❄

ובכל זאת רק דבר אחד:
בן פעם אמר: "המלחמה הופכת אנשים למפלצות".
וזה נכון. וזה לא רק בספר.
זה גם במציאות. ואנחנו חיים במדינה, שמה לעשות, אלו חיי היום יום שלנו. בעיקר בימים האלו, אפילו שזה כבר פחות מוזכר. אנשים רגילים. וזה עצוב בפני עצמו.
בן צדק. מלחמה הופכת אנשים למפלצות. והעם סובל כי הוא נותן את הטובים שבאנשיו למלחמה.
יש אנשים שמורעלים למלחמה, אולי חושבים שככה אפשר להשיג הכל. אבל לדעתי לא הרבה אפשר להשיג במלחמה. לדעתי אפשר להשיג הכי הרבה בלהיות אנושים. בלי שום קשר לדת, או למין, או למי ההורים של כל אחד. כי בתכלס. תחשבו על זה. שנגיד עוד עשרים וחמש שנים, חמישים שנה, מאה שנה, האנשים שהיום מובילים את הכל, כבר לא יהיו. אבל מה שישאר יהיה העולם הזה, כדור הארץ הזה שאנחנו חיים פה עכשיו. ולא פעם פטריק מזכיר את העולמישן, ואני לא יודעת אם לדעתכם הוא מתכוון לעולם הזה, אבל לדעתי כן. הוא אומר שגם פה הייתה מלחמה, שהיה פה כאוס, שהיו בעיות - גם אם בעקיפין זה מצויין, אבל זה מצויין.
ובאמת שהוא צודק. כי אם אנחנו לא נעשה משהו לא יקרה כלום. אנחנו נשאר בין כל המלחמות. אנשים ימותו - מכל הצדדים. העולם בסופו של דבר יגע אל קיצו. בין אם זה בגלל הדור העכשיוי או האחד שיבוא אחריו או אחריו או אחריו או לא משנה מה.
זה מה שיש לנו. ובינתים אין לנו מקום אחר.
אנחנו עם אנושי אחד.
ולדעתי זה עצוב שמה שמפריד בינינו זה מלחמה של כמה אנשים אינרסנטים בעלי אגו והרצון או המחשבה שבלי מלחמה אין להם קיום.
וכבר ראינו שגם שני אנשים יכולים להוביל מהפכה. אז אולי כדי לכם להיות אנשים האלה.

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

במהלך הקריאה החוזרת שלי כתבתי לי את הציטוטים שאהבתי מהספר, ואלו כמה מהם:

"הרעש זה בנאדם לא מסונן, ובלי, סינון, בנאדם זה פשוט כאוס מהלך".
- החור שברעש, עמוד 45. (אפילו שסנואו דיי גנבה לי אותו...)

"איך יודעים שחיים אם זה לא כואב?".
- השקט והשאל, עמוד 25.

"אנחנו הבחירות שלנו, לא יותר, לא פחות".
- השקט והשאל, עמוד 25.

" 'כולנו נופלים, אמרת' עכשיו אני לופתת אותו בכוח. 'כולנו נופלים אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב זה לקום אחר כך.' ".
- השקט והשאל, עמוד 373.

"הגרוע שבכולם הוא מי שמבדיל בין רע לטוב ואף על פי כן לא עושה דבר".
- הסכין והרקיע, עמוד 89.


אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הפאקינג נאום ההזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

בסדר. ביקורת.
הממ. ביקורת.
הממ.
עד כמה שאפשר לקרוא לזה ביקורת, כמובן, כי הספר הזה...
מושלם?
מהמם?
אין עליו בעולם?
נההה.
אבל הוא לא רחוק מזה.
הטרילוגיה שבתה אותי סופית. כל כך עמוק עד שלא עצרתי לכתוב ביקורת עד שסיימתי אותה.
אוף, איזה ספר!
אני רק רוצה לומר (ממרום ארבע עשרה שנותיי) שאחוז ניכר מהספרים שיצאו בשנים האחרונות (יעני, בשנות האלפיים) היו רדודים ומאכזבים עד כאב.
טוב, אני מעליבה אותם. נצמצם את זה לעשור האחרון.
הספר הזה, הטרילוגיה הזאת, ה- האושר הטהור הזה, זה ספר טוב.
העלילה בנויה מצויין. הכול בא ב-ד-י-ו-ק בזמן. לא מאוחר מדי, לא מוקדם מדי, ולמרות שחלק ממה שקורה צפוי, אתה עדיין מופתע כשזה קורה. מהזווית הטובה של העניין.
אתה מסוגל להכיר את הדמויות. להבין למה הם עושות כל דבר. למה- מצטערת על הספוילר- טוד בחר להחביא את הרעש שלו, להציל את ראש העיר, לאיים על דייבי. למה ראש העיר הציל את ויולה, ריפא את טוד, לימד אותו, ולבסוף- מצטערת- ניסה להרוג אותו.
זה מדהים. נשביתי.
זה ספר הגיוני. הכול בא במקום. כשדמויות מתות, דבר שלרוב אני שבורה ממנו- אני מודה שממש חייכתי. כן, חייכתי כשדמות אחת שאהבתי מתה בספר השני.
כי ככה זה צריך להיות.
אומנם קשה להבין את הספר בהתחלה, וקצת הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא את החור שברעש כשעוד הייתי בהתחלה, אבל אני מאושרת שמצאתי את הטרילוגיה הזו.
זה שינוי מרענן ומעודד אחרי הספרים הנוראיים- מצטערת- שקראתי שפשוט היו אותו דבר, אחד אחד.
ואם הם אותו דבר, לפחות הייתם חושבים, טוב, זו בטח תבנית טובה של ספר אם חוזרים עליה כל כך הרבה, אבל לא. אותו סיפור אהבה כל הזמן, אותה עלילה, אותו נבל.
הספר הזה הציל אותו. הוא דג אותי מקדרה שחורה מבעבעת של ייאוש.
נשבעת לכם. לא רציתי לקרוא עוד ספרים מהעשור האחרון אחרי הזעזוע הזה. אמרתי לאמא שלי שלא תקנה לי ספרים יותר, אלא אם כן אני מבקשת מפורשות, ואפילו על זה אני לא סומכת. (קניתי והחזרתי ספר נוראי שלא אכתוב את שמו כי יתנפלו עליי.)
הספר הזה כל כך מומלץ. הוא כתוב בפשטות אך לפעמים קשה להבנה, הוא מצחיק אך רציני, הוא משעשע וסוחט דמעות.
אני חושבת שהוא משתחל למקום הראשון אצלי יחד עם שם הרוח.
אם זה מעניין אתכם, המקום השני והשלישי מאוכלסים בפרסי ג'קסון (יחד עם הסדרה השנייה) והשד מהשביעית, שהוא ספר מצויין.
תודה לך, פטריק נס.

יחי פטריק נס! יחי!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קוראת מגיל צעיר
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

אני לא יכולה לתאר את רגשותיי, אפילו את הכי פשוט-חוסר אמון.
המחשבה לא מעכלת שזה נגמר.
זה לא מעכל שזה נגמר ככה.
רק 3 ספרים, כן הספר האחרון היה ממש ארוך, אבל זה רק שלוש.
קראתי כל כך הרבה עמודים, כל כך הרבה מילים בכל כך הרבה זמן.
אבל זה מרגיש כאילו לא קרה כלום.
הראש מדמיין עדיין שני 12-13 כמו שהם רק הכירו, ואני מופתעת כשרשמו שטוד גבה, זה לא נראה לי הגיוני בראש.
בכלל יש לי הרגשה כזו, כאילו יהיה לזה ספר רביעי, כי הסוף פתוח מידי.
הוא פתוח כל כך, שזה לא הגיוני לראש שלי שזה הסוף, וזה מעצבן ומתסכל אותי עד מוות.
אני קצת מתחרטת שנס כתב את מה ש1017 עשה, אבל זו הייתה הבחירה שלו, לעשות את הסוף פתוח מידי עד בלבול נוראי.
אבל במקור, הסדרה נהדרת. אני נורא שמחה שקניתי את שני הספרים, לפני המון זמן. אני שמחה שנכנסתי לכאוס מהלך.
אבל כל כך נורא לי עכשיו שאני עוזבת בלי לדעת מה קרה...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

אחרי יותר משנתיים של המתנה, הגיע סוף סוף הרגע המיוחל.
כשסיימתי, סגרתי את הספר ורק חשבתי "איך הוא עושה את זה?"
פטריק נס צריך להיות מוכתר לסופר הנוער הטוב ביותר. הוא מצליח במה
שסופרים רבים נכשלים - לעשות סיום אפי, עמוס אקשן ומתח, שנקרא בנשימה עצורה.
אחרי כל כך הרבה ספרי סיום שאכזבו אותי, טוב לדעת שיש עדיין כאלה שיודעים
לסיים סדרת ספרים באופן טוב.
המעריצים לא יתאכזבו.
פטריק נס הצליח ליצור סיפור מושלם: פרק ראשון מהמם, פרק אמצעי ממש מטורף,
ופרק סיום אדיר. נדירים הסופרים שיכולים לעשות זאת.
אז סוף סוף יש לנו סדרת ספרים שהסתיימה טוב.
אז למה עכשיו נשאר לנו לחכות? לספר הבא של פטריק נס...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אראגון