ביקורת ספרותית על הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3 מאת פטריק נס
ספר מעולה

---

הסכין והרקיע.
סדרת כאוס #3.
פטריק נס.
חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה תכיל ספויילרים, אבל אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



והנה אני שוב, מסדרת את הבסיס הרגיל לכל הביקורת שלי. את שם הספר, סדרה, סופר במודגש בהתחלה. דואגת שיהיה כתוב את הביקורת בגדול, שיהיה ברור שזו דעה שלי. אפילו כבר מעתיקה את המשפטים הקבועים שלי לסוף הביקורת.
ובכל זאת.
אי אפשר לומר שזו תהיה ביקורת רגילה.
זו תיהיה ביקורת סופית.
כי זה הסוף.
אין יותר.
אין יותר את הדמויות שאני אוהבת, שלמדתי לאהוב, ששנאתי עד הסוף. אין יותר אותן. העולם הזה נגמר ונחתם.
והדמעות עומדות לי בעיניים ואני לא בטוחה שאני קולטת שזהו זה. זה הסוף....
אין יותר עולמחדש, אין יותר ספקלים, אין יותר טוד, אין ויולה, אין אף אחד.
והספר לידי.
והוא סגור.
ואין סימניה בתוכו. היא לידו.
והחיים אלה, עם סדרת כאוס לצידי נגמרו. אין עוד ספר. ואין עוד המשך.

❄ ❄ ❄

וואו זה קשה.

❄ ❄ ❄

בערך שבוע ימים לפני שהספר השלישי יצא לחנויות החלטתי שאני רוצה לקרוא את כל הסדרה מההתחלה. בעיקר בגלל שעברו שנתיים בערך מהפעם האחרונה שקראתי אותם. אבל גם רציתי להיזכר, ולחוות את הכל מההתחלה ועד הסוף בלי הפסקה באמצע.
אבל היו לי הפסקות כמעט כל הזמן, כי כמו שאתם יודעים תיכון זה לא בדיוק שנים עם הרבה זמן. אז כל הלחץ והמשימות הרגילות נכנסו באמצע ואני הייתי בשוק אם היה לי זמן לקרוא חצי שעה בשבוע. וכן, גם החופש-לא-חופש חנוכה שהיה בדרך לא בדיוק עזר במשהו.
אבל בכל זאת קראתי, לקח זמן, אבל סיימתי.
וכפי שהבנתם עד עכשיו הסוף פגע בי קשה.
אבל עצרתי את כתיבת הביקורת ונרגעתי ועכשיו הכל בסדר. בערך.

❄ ❄ ❄

אחח.
אוקיי.
וואו.
אז פטריק - כידוע, הוא סופר מוכשר ומרושע AF, כי מה לעשות רוב הסופרים הטובים הם כאלה - מוכשרים וגאונים להפליא, אך גם מרושעים.

תמיד אהבתי את הכתיבה של פטריק בסדרה. זה היה יום-יומי, פשוט, אפילו לפעמים ילדותי ברמה של בהמשך רואים איך שהדמויות גדלות ואיך שהסיפור גדל איתם ואיך שהכל משתנה והזמן הקצר הזה שבו קורה הסיפור - זמן שהוא אפילו לא שנה! - אתה מרגיש כאילו הדמויות הראשיות בעיקר מתפתחות וגדלות והגיל שנתנו בהתחלה על פי העולמחדש כבר לא נשמע הגיוני. כי הדמויות גדלו והתבגרו, הן אחראיות יותר, מבינות יותר, אפשר להבין אותם.
ו- ו- וואי אני לא מצליחה לקלוט את זה. איך הדבר הזה שאני מחשיבה ליצירה מדהימה כל כך, איך הוא הגיע לסיומו? ואיך לעזאזל עוד אנשים לא קוראים את זה, מבינים עד כמה הרעיון של זה גאוני, עד כמה משתי מחשבות קטנות שאחרת מהם דיי מטופשת וחמודה, אפשר להגיע לסדרה מדהימה?

❄ ❄ ❄

לקרוא בקטעים זה מייאש.
זה מייאש וזה מעצבן ויש פעמים אתה רוצה לזרוק על מישהו משהו רק כדי שתוכל להמשיך לקרוא.
אבל פה זה לא היה מייאש.
בכלל לא.

פה זה היה פשוט מייסר.
כל כך מייסר שלא רציתי לזרוק משהו, רציתי לעצור את כל העולם רק כדי להמשיך לקרוא.
רגעי המתח האלה שקוראים הורגים אותי.
ואין פרקים הפעם. פשוט אין.
יש חלקים, ונקודות מבט מתחלפות.
ווואו כשהן מתחלפות.
זה פשוט נוראי. שיא המתח.
נקודות מבט שונות וכל אחת אם מתח משלה.
וכל אחת עם אופי אחר וזווית אחרת ושנאה ואהבה ורצונות ותקווה ובקשות.
ואי אפשר לבחור אחת. אין אפשר לבחור נקודת מבט מסויימת.
כי פשוט אי אפשר.
כי פעם מתחברים לדמות הזו ופעם לאחרת. פעם אחת המחשבה שלך ככה ופעם ככה.

והדברים שפשוט הרגו אותי היו הדברים שקרו.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני אישית שונאת שהדברים צפויים לי מידי. אני אוהבת להיות מופתעת. אני אוהבת שעושים לי התקפי לב בספר. כי בתכלס אם זה לא יקרה אני אשתעמם ממנו.
אבל מה שהכי גרוע זה מה שפטריק עושה לך בסדרה הזו ובעיקר בשלישי.
וזה מתחלק לשניים:
אחד - אני מבינה מה הולך לקרות, אני צופה את זה, אבל מתפללת שלא, כי לא רוצה את זה, אבל ההרגשה הזו, הסיכוי הזה אוכל אותי מבפנים. וכשזה קורה. בום!!! אני מרגישה כאילו בחיים לא ראיתי את זה בא. זה נוחת עליי ואני לא בטוחה מה לעשות עם עצמי.
השני - אין לי שמץ מה הולך לקרות, אני פותחת כל אפשרות שאני מסוגלת לראות, ואני ממשיכה לקרוא ואני ממשיכה, ואם זה קטע מושך ומותח ולעזאזל עם פטריק כזה, אני קוראת יותר מהר ומאיצה את הקצב, כאילו זה חלק מהעלילה. ואז מהכל מה שפתחתי לעצמי, מכל האפשרויות, לא דיימנתי שום דבר כזה. וה בום!!! הזה מגיע ואני שוקלת לפעמים לזרוק משהו על מישהו.

ואפרופו לזרוק משהו על מישהו, וכמה קטעים מהסוג הזה. כי זה אף פעם לא בא בקטע קטן ויחיד זה תמיד יבוא במולטי, בהרבה, בחלק ארוך. :
קראתי, בזמן היחיד שיהיה לי זה זמן רב. ואני בתוכן הקטע ואני מרגישה שאני עוד שנייה בתוך הספר עצמו (לא רק נפשית). ואחותי באה להציק לי. הדברים היחידים שהיה לי ביד או באזור שלי היו ספר, שמיכה וכרית. ולאצ' פייס איט - לא עמדתי לזרוק שום דבר מאלה, ועל כן היא רק קיבלה את הצרחות של החיים שלה, נבהלה וחזרה למקומה המתאים.
מוסר ההשכל היומי: לא להציק לי בזמן שאני קוראת ספר. במיוחד לא אם אתה יצור אנושי. ^^

נמשיכה:

טוב, אז כבר אמרתי על הכתיבה והתפתחות הדמויות, על הקטעים המדהימים והמרושעים של פטריק (מזכירה לאוהבי פוב, שלא מדובר על פטריק הזה, פה מדובר על פטריק נס. אם כי שניהם גאונים מרושעים וחמודים). הממ מה עוד...?


אה כן.

אני לא בטוחה אם עשו לכם ספויילרים כבר, או שראיתם ראיונות עם פטריק, או שקראתם על זה באיזשהו חור. אבל הקטע הזה תלוי בכם אם אתם רוצים לקרוא אותו. כי בעיקרון , אני לא מחשיבה אותו בספויילר כל כך. לפחות לא את החלקו הראשון, אבל זו החלטתכם.

קיצר, אם ידעתם או לא, או אם קראתם או לא,
כידוע:
בספר הראשון ישנה רק נקודת מבט אחת - של טוד.
בספר השני ישנן שתי נקודות מבט - של טוד ושל ויולה.
בספר השלישי פטריק אמר שיהיו שלוש נקודות מבט.

וואו, כמו שהזכרתי בקטנה מקודם - זה היה פשוט קאבום אחד גדול לראש שלי.


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂חלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

כל ההתחלה חיכיתי לראות מי לעזאזל יהיה הדמות השלישי.
וואו.
בחיים לא הייתי מנחשת את זה.
זה היה כל כך גאוני.
ולעזאזל.
זה - היה - פשוט - גאוני - !
אהבתי שהוא לא הכניס אותו על ההתחלה, אלא רק אחר כך.
ושגם אז הוא היה כמו חלק נפרד.
אבל אחר כך הכל היה מעורבב אחד בתוך השני.
וזה היה כל כך משונה ומדהים לראות איך הספקלים חושבים, איך העולם נראה מהצד שלהם. להבין לראות.
וכל השפה שלהם והכינויים.
"הסכין" . "הרקיע" . "המקור" . "הארץ" . "הפער" .
זה פשוט כל כך. פשטני וברור, אם כי היה דיי קשה לי לקלוט את הכל בקטע הראשון של "הרקיע" החדש.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף החלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

❄ ❄ ❄

ידעתי שהספר הזה יעסוק במלחמה.
אבל אני לא יכולה להגיד שאפילו ציפיתי לדבר כזה.
התככים, המזימות, הצבאות, המנהיגים, החיילים.
אני כמעט ולא יכולה להגיד על שום דבר שציפיתי לו.
והדברים הקטעים שכן, איכשהו יכולתי להצביע עליהם. התגלו כדברים גדולים בספר, ובסיפור בכלל.

❄ ❄ ❄

אני חושבת שאני לקראת הסוף אסכם בכמה ספויילרים קלים שאני פשוט חייבת להוציא ממני.
(ראו למטה המשך קל #מרגישהכמוספרהלימודבאדריכלותשלי)


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

נקודות קלות:
- אומייגאדדדדדדדדדדדד. בן חי. הוא פאקינג חי. אני מודה ומוכירה את הספקלים המדהימים שעשו זאת. טנקיו יו "הארץ"!
- הסוף. כשראש העיר פשוט נכנס לים ו האממ של דג עצום ונוו מור ראש עיר. זה היה פשוט... אני אפילו לא בטוחה איך לתאר את זה. כי זה לא כמו אהרן שהיה פשוט מטורף לגמריי ושמחתי שהוא היה ביי-ביי בסוף. אבל פה. ראש העיר היה מאניק ומגעיל וזוועתי ואינטרסט ובעל אגו וחסר כל אמפתיה ועוד כל כך הרבה דברים. ובכל זאת, דיי ריחמתי עליו. הוא היה מישהו שכבר נכנס עמום מידי ואי אפשר היה להוציא אותו. וחבל לי על אנשים כאלה. כי בבסיס כל אחד ואחת מאיתנו טובים, וזה מעצבן אותי שמישהו נכנס עמוק כל כך שהים כבר סוחף אותו. פאק. לעזאזל עם הדאבל משמעות.
- קויל. וואו. מטורפת על כל הראש. אני לא בטוחה שיש לי עוד מילים להגיד עליה במצב כזה, חוץ מזה שחלק ממה שאמרתי על ראש העיר תקף גם אליה. (עכשיו כשאני חושבת על זה. אולי כדאי לשדך ביניהם.... קויוויד חיחי ^^ ).
- הסוף. של טוד זא (זא = זאת אומרת). וואו. כאילו. וואט. דה. פאק. למה? למה לעשות לי את זה? למה לעשות לויולה את זה? למה לעשות לבן את זה? למה פטריק למה? (#מרגישהכמוגרי). אני קראתי את הכל כל כך מהר, שלא הייתי בטוחה שאני בכלל קוראת. זה היה פשוט הזוי. ומזלך, פטריק, שלא רצחת אותו לגמרי, כי באמת שהיה חבל עלייך. אבל העיקר שטוד חי, בעל רעש, והוא בא.
- כבר הזכרתי שפטריק סופר מוכשר, נכון? אז לא רק זה. הוא גם יודע לכתוב ספר בעל אהבה, בלי קיטשיות מיותר. לכתוב ולספר על נשיקה, או החזקת ידיים אפילו, בצורה כל כך מדהימה והכי חשוב - לא קיטשית. זה היה כיף לקרוא את זה.


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

אחח יש לי כל כך הרבה לדבר עליהם. וכל כך הרבה ספויילרים ודעות ו...
אבל דיי. מספיק.
יש לי עוד סקול סטאפ לעשות.
וגם חפרתי כבר דיי והותר.

❄ ❄ ❄

ובכל זאת רק דבר אחד:
בן פעם אמר: "המלחמה הופכת אנשים למפלצות".
וזה נכון. וזה לא רק בספר.
זה גם במציאות. ואנחנו חיים במדינה, שמה לעשות, אלו חיי היום יום שלנו. בעיקר בימים האלו, אפילו שזה כבר פחות מוזכר. אנשים רגילים. וזה עצוב בפני עצמו.
בן צדק. מלחמה הופכת אנשים למפלצות. והעם סובל כי הוא נותן את הטובים שבאנשיו למלחמה.
יש אנשים שמורעלים למלחמה, אולי חושבים שככה אפשר להשיג הכל. אבל לדעתי לא הרבה אפשר להשיג במלחמה. לדעתי אפשר להשיג הכי הרבה בלהיות אנושים. בלי שום קשר לדת, או למין, או למי ההורים של כל אחד. כי בתכלס. תחשבו על זה. שנגיד עוד עשרים וחמש שנים, חמישים שנה, מאה שנה, האנשים שהיום מובילים את הכל, כבר לא יהיו. אבל מה שישאר יהיה העולם הזה, כדור הארץ הזה שאנחנו חיים פה עכשיו. ולא פעם פטריק מזכיר את העולמישן, ואני לא יודעת אם לדעתכם הוא מתכוון לעולם הזה, אבל לדעתי כן. הוא אומר שגם פה הייתה מלחמה, שהיה פה כאוס, שהיו בעיות - גם אם בעקיפין זה מצויין, אבל זה מצויין.
ובאמת שהוא צודק. כי אם אנחנו לא נעשה משהו לא יקרה כלום. אנחנו נשאר בין כל המלחמות. אנשים ימותו - מכל הצדדים. העולם בסופו של דבר יגע אל קיצו. בין אם זה בגלל הדור העכשיוי או האחד שיבוא אחריו או אחריו או אחריו או לא משנה מה.
זה מה שיש לנו. ובינתים אין לנו מקום אחר.
אנחנו עם אנושי אחד.
ולדעתי זה עצוב שמה שמפריד בינינו זה מלחמה של כמה אנשים אינרסנטים בעלי אגו והרצון או המחשבה שבלי מלחמה אין להם קיום.
וכבר ראינו שגם שני אנשים יכולים להוביל מהפכה. אז אולי כדי לכם להיות אנשים האלה.

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

במהלך הקריאה החוזרת שלי כתבתי לי את הציטוטים שאהבתי מהספר, ואלו כמה מהם:

"הרעש זה בנאדם לא מסונן, ובלי, סינון, בנאדם זה פשוט כאוס מהלך".
- החור שברעש, עמוד 45. (אפילו שסנואו דיי גנבה לי אותו...)

"איך יודעים שחיים אם זה לא כואב?".
- השקט והשאל, עמוד 25.

"אנחנו הבחירות שלנו, לא יותר, לא פחות".
- השקט והשאל, עמוד 25.

" 'כולנו נופלים, אמרת' עכשיו אני לופתת אותו בכוח. 'כולנו נופלים אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב זה לקום אחר כך.' ".
- השקט והשאל, עמוד 373.

"הגרוע שבכולם הוא מי שמבדיל בין רע לטוב ואף על פי כן לא עושה דבר".
- הסכין והרקיע, עמוד 89.


אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הפאקינג נאום ההזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

» ביקורות נוספות של S-E-5914
» ביקורות נוספות על הסכין והרקיע - כאוס מהלך - כאוס מהלך #3