“סאם, סאם, אהבתי אותך לאורך כל הסיפור, וחיבקתי אותך גם אחרי שסיפרת מה עשית. אני מבינה עד כמה אתה מצטער, עד כמה אתה מתבייש וחושב שמה שעשית הוא הדבר הכי נורא עלי האדמות, הרבה יותר נורא מאימא שמזניחה את ביתה בת העשר. ונכון, זה רע. רע מאוד.
אבל מקס סלח לך. אני סולחת לך.
בכתיבה קולחת, עדינה אך עוצמתית, ג'ני ולנטיין רקמה עלילה מרתקת ומסקרנת, חברויות בלתי צפויות ונקודות מבט שונות שבסוף מתגבשות לאחת.”
