ביקורת ספרותית על מאד ויין מאת טרין פישר
ספר טוב

---

ספר מיוחד ועמוק, מלא ברבדים הנגלים אל הקורא באיטיות, צעד אחר צעד. כמו סוג של מרתון לטווח ארוך על פני ריצת ספרינט קצרה, קיים פה קצב אחיד של גילויים חדשים ותובנות חדשות. אמנם זה אומר שהקצב מעט איטי, אבל זה לא גורע מהייחוד וההנאה מהספר. במיוחד לאור העבודה שהשפה רהוטה וזורמת, כך שסיימתי אותו תוך ימים ספורים.

הספר הזה מלא עצבות תהומית, אבל טמונה בו גם אופטימיות. הוא מספר על סופרת בודדה, פגועה, "פגומה", שנקלעת בעל-כורחה לבית מבודד בלב השלג, יחד עם אהובה לשעבר, ללא כל דרך להימלט. הימים הופכים לשבועות, והשבועות נמתחים לחודשים על גבי חודשים. בכל פעם נחשף עוד פרט טרגי וכואב על עברה של סנה ועל מערכות היחסים הלא מתפקדות שעוטפות אותה. ואולם, לצד רגעי המשבר הקשים ביותר מוכחת עוצמתה של אהבה. לכן, מבחינתי, למרות סיפור המסגרת שלכאורה מעיד על רומן מתח, הסיפור האמיתי של סנה הוא סיפור על אהבה. אהבה אבודה, אהבה שהוחמצה, אהבה שנקרעה לגזרים – אבל עדיין אהבה.

יש משהו ייחודי בספר הזה בהשוואה לספרים אחרים שקראתי לאחרונה, ספרי מתח ורומנים כאחד. עלילת הספר נעה בין ההווה לעבר, וכך כל חלקי הפאזל העל-זמני הזה מתלכדים יחדיו ומגלים לנו את עולמם הפנימי של הגיבורים. סנה אינה מנסה להרשים את הקורא, כמעט להפך, מנסה להרחיק אותנו ממנה – בהתנהגות המוזרה שלה, מעוררת סלידה לעתים, בניכור הרגשי שלה, בטעויות הפאטאליות שהיא עושה – אבל איכשהו היא עדיין מצליחה להיכנס ללבנו.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על מאד ויין