ביקורת ספרותית על מאד ויין מאת טרין פישר
ספר בסדר

---

הספר הזה גרם לי לחשוב על האנשים הממציאים ומספרים סיפורים. בסיפור - כך לימדו אותי בבית הספר - יש התחלה, אמצע וסוף. יש בו גם מסר שהסופר רצה להעביר דרך הסיפור. לעתים יותר ממסר אחד. לפעמים הסופר יודע מה הרעיון שעמד מאחורי הסיפור שלו, הרבה פעמים נראה לי שהוא אינו יודע, ומסתייע בקוראיו - ובמבקריו - כדי להבין עד הסוף למה הוא התכוון. נראה לי שהמסר הוא הגורם שהסיפור לא יישכח. אבל הסיפור הוא הגורם את המשיכה, את הרצון להמשיך לקרוא, לפענח את התעלומה ואת המסר.

התחלת הסיפור הזה מרתקת: אשה צעירה מתעוררת בחדר זר, לבושה בבגדים שאינם בגדיה. בסיור שהיא עורכת מתברר לה שהחדר ממוקם בביקתה המוקפת ישימון קרח קפוא מכל עבריה, נעולה ומסוגרת. וגם שיש עוד אדם באחד החדרים הנוספים, מישהו הכבול למיטה וחסום פה, ומתברר שהיא אף מכירה אותו היטב. עד כה הסיפור מרתק.
אמצע הסיפור מעניין גם הוא: תאור חיי היומיום והיחסים בין הכלואים, התנהגות הגיבורה המתארת בגוף ראשון את הקורות אותה וגם חלקים מעברה המסבירים חלק מהתנהגויותיה. בחלק הזה משולבות תובנות מעניינות על התנהגויות שמסגל לעצמו אדם שעבר טראומות שונות בעברו והתפתחותו הרגשית הפכה מעוותת. בחלק הזה יש גם תובנות שונות לגבי יחסי אהבה והגנה, מין וכמיהה אנושית לקשר עמוק עם מישהו, ולגבי הקשר בין העבר לבין ההתנהגות בהווה. מעניין, עדיין.

ואז מגיע סוף הסיפור. 54 עמודים המלאים בכאלה שטויות שפשוט התחרפנתי. כל הסיפור המעניין הזה מסתיים ככה? בחייך, פישר. כלומר היא השלימה שני שליש ממשימתה: כתבה סיפור מעניין, עשתה הקשרים מעניינים, תארה תאורים מעניינים, העבירה מסרים מעניינים ו... לא ידעה איך לגמור את הסיפור.
התאכזבתי וכעסתי עליה. בשלב הזה החלטתי לנקום בה ולדרג את הספר בשני כוכבים. אבל - נקמה כידוע היא בזבוז אנרגייה לחינם. וחוץ מזה היה יום העצמאות המחייב איזו רוח סלחנית גם לכאלה שלא לגמרי מגיע להם, לא? זכית מן ההפקר, פישר.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מאד ויין