הביקורת נכתבה ביום רביעי, 11 בנובמבר, 2015
ע"י קיקלופ מכונת ספרים
ע"י קיקלופ מכונת ספרים
תג המחיר של האמונה
בא יום אחד אל ביתו של הילד המספר אלפגרים - שכן אחד, והתוודה בפני סבו (שאינו סבו), ביורן איש ברקוקוט, כי לפני מספר ימים גנב הוא מספר בולי עץ מערמת העצים שלהם אשר ליד האגם. עתה בא ועימו שק מלא עצים אותם גנב, וביקש את סליחתו של ביורן. הסבא הביט בו ואמר כי אין מחילה מאלוהים לגנב. אך משפנה האיש שפל רוח לחזור אל ביתו, וצערו על כי לא התקבלה סליחתו, עצר בו הסב ואמר: "אולי תקח את העצים האלו שהחזרת, לא באמת נרגיש בחסרונם של אי אלו בולי עץ".
הדואליות בין המצוות הדתיות שמשמעותן הן תמיד ללא סייג, לבין המשמעות האנושית הניתנת למעשים, שאינה מוחלטת כל עיקר - עוברת ביצירה העדינה הזו כחוט שני בתוך סיפור שאינו סיפור אלא מחרוזת. כמו האנקדוטות על ישו בברית החדשה, כל פרק הינו חלק מוויטראז' המגולל תמונת אמונה וספק במקום ריק ונידח, המזכיר מעט את הרקע למחזותיו של בקט. ולכל זה מצטרפת תמיד שאלת המחיר הקונקרטי לגבי כל מעשה והציפייה לתמורה חומרית.
אלפגרים, ילד ללא אב ואם, כמעין השתקפות של ישו חסר האב והאם, ויחד עם זאת חלק משילוש קדוש - גדל בביתם של סבו וסבתו שאינם כלל שארי בשרו, לא כל שכן זוג כשלעצמו. בבית הדל והעלוב שיש בו הכל, מארחים הם תדיר אנשים מסוגים רבים ושונים, עוברי אורח, נוודים, חולים ומיסיונרים. כנגד כל זאת עולה וצומחת בצדו השני של האגם עיר הבירה של איסלנד, רקיאויק, המעלה על נס את היקר, והעשיר והסחיר. בעוד אצל הסב ביורן נותרים הדברים בעלי ערך זהה ומוחלט תמיד (כמו למשל ספר הקודש שמחירו המקובל באיסלנד של אז הוא פרה – ולכן הוא מתעקש לתת בעבור ספר קודש שניתן לו חינם – פרה), המציאות בעיר הקרובה היא הפכפכה, סחירה ומלאה אשליות. וכך, דמותו של הסב היא כסמל לאותם דברים שערכם הוא לעולם זהה: לא רק ספר הקודש, וקילו דגי הפיקה (שכן, כישו, גם הוא דייג) אלא גם ערכים כמו נתינה, צדקה, אורח רוח וחמלה.
מתוך מעשי היום יום הקטנים, עולה טיפין טיפין דמותו של הזמר המפורסם גארדאר כחידה –פרסומו בכל העולם יוצר ציפייה עצומה בקרב תושבי רקיויאק בכל פעם שהוא חוזר אל ארצו מולדתו, ויחד עם זאת, בכל פעם הוא מתחמק מהופעה פומבית, נעלם באיזה בית מלון או בעליית הגג של מחסן בבית אמו. האמונה כי הוא אכן גדול הזמרים, יחד עם הרצון להיות כמוהו – מעלה שאלות מטאפיסיות: מה המשמעות להאמין בקיומו של הגדול מכולם? ומהי הנכונות להכיר בכך שאינו כזה, שאינו זמר כלל או שאינו קיים כלל? כמוה כאמונה עצמה. ומול דמותו זו חוזרת ועולה דמותו ההפוכה, הצנועה והאמיתית של ביורן איש ברוקוקוט.
מקומו של הזמן – דרך בית הקברות המצוי בין ביתו של ביורן ובית אמו של הזמר גארדאר; האורלוגין המתקתק את מה שמדמיין אלפגרים כ"אלמוות", כל אלו כסמלים של המוחלט והאחיד מול האפשרות של המוסיקה לפרוץ החוצה מתוך גדר האמונה, כמו מתוך נפשו המסוגרת של ביורן, הם הסמלים החוזרים ונשנים ביצירה העדינה והיפה הזו. משמעותה של יצירה, אומר גודארד לאלפגרים, אינה נמדדת על פי עומק האמונה של מי שיצר אותה. שכן, גם אם האמין בדברי הבל, אין הדבר מפחית מיופייה. ומכאן ההפרדה בין הדת והאמונה, המעשה "המוסרי" מול המעשה הנכון, המוסיקה המדומיינת כיפה מכל לעומת המוסיקה הקונקרטית הנשמעת בזמן וחלל מסויימים - וכן, הזמר המדומיין מול זה האמיתי.
בכל אלו עולה תמונה של מרד בדת ובגזירות הדוגמטיות שלה. אך זהו אינו מרד של זעקה, של סער ופרץ, כתנועות גרילה או מחתרת. זו מרידה שבמרכזה אדם שהוא הדגם לאמיתי ולטוב, אותו ביורן, אשר בניגוד לדימויים שיקריים (כמו "הזמר הכי טוב"), מודע למוקומו בעולם – ויחד עם מצפן פנימי הוא אינו מתנגד לדת אלא מפרשה בדרכו שלו. בדמותו באים לידי ביטוי שני אלו יחד – הדת כמצוות אשר כבודן מונח תמיד, יחד עם הידיעה או האינטואיציה – מהו הנכון לעשותו מחוץ ולפנים משורת הדין.
בעידן בו כל דיון הוא התלהמות, והכל מוגדר כמהפכני ומחתרתי, בזמנים בהם כולם דבקים ב"הגדרות" וב"סעיפי החוק", טוב יהיה להקשיב לאותה דממת מעשיו של ביורן איש ברוקוקוט, דמות של מעשה, המודעת למקומה בעולם ויחד עם זאת גם יודעת את מה שערכו לא משתנה לעולם.
10 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת - רגישה הנוגעת ברבדיה העמוקים של היצירה, אתה מעלה קונפלקטים מאוד מעניינים בצורה מבריקה.
|
|
דן סתיו
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
חני
הפעם תורי להצטרף לדעתך: הסקירה אכן משדרגת את הספר, אם זכרוני אינו מטעני, קראתי את הספר לפני שנים רבות מאד. אבל אין בכך לגרוע בעיני מיופיה של הסקירה ומאיכותה. יישר כח.
|
|
קיקלופ מכונת ספרים
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
כן, היום אנו חיים בעידן פוסט פוסט מודרניסטי שבזמן כתיבת הספר היה עוד בחיתוליו. לי נדמה מתוך הספר שלכסנס בכתיבתו לא מוותר על ה״אמת״, אלא שהוא מפריד בין מה שנראה כאמת ובין מה שהוא אמיתי. מבחינה זו הוא לא חורג מהדת והאמונה, אבל הוא מפרש אותה, כמו דמותו של ביורן, באופן אנושי והומניסטי. יחד עם זאת ניכרת בכתיבתו השפעות הפילוסופיה הקיומית (כמו השיממון שמזכיר את כתיבתו של בקט) אבל האבסורד של לכסנס הוא עדין ולא חד כמו בקט.
|
|
חני
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
מצטרפת לדן,מרתק לקרוא אותך.
אולי אין נכון ולא נכון (חומר למחשבה)..הרי אנחנו בוראים את העולם שלנו מה שנראה הוא שיהיה.המצפן הפנימי,האינטואיציה שלנו זה משהו חזק שאנחנו לא מפתחים אותו יותר מדי וכדאי שנקשיב לו לעיתים קרובות יותר.נשמע ספר מרתק או שהסקירה מוכרת את הספר יותר טוב מהספר עצמו.
|
|
דן סתיו
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
קיקלופ
ביקורת מרתקת. נהניתי מאד לקוראה
|
10 הקוראים שאהבו את הביקורת