ביקורת ספרותית על עננים [2021] - בתרגום אהרון שבתאי מאת אריסטופנס

---

על המכניזם המאכזב של היקום

בקריאת טקסט אנחנו בונים ומפרקים כל הזמן מבנים המושלכים על הכתוב בניסיון לאחד את הטקסט לכדי איזו שלמות מדומיינת. לרוב, טקסט מכיל בתוכו סתירות רבות, ולאורך הקריאה הקורא ה״תמים״ מנסה לאחד בינהן על ידי השלמת הפערים שאינם מצויים בטקסט, כדי לייצר איזו פרדיגמה שתסביר את הסיפור כשלם אחד וקוהרנטי. בקריאת המחזה ״עננים״ חוויתי זאת שוב ושוב, ומבנים שונים וסותרים החליפו זה את זה כמו בובת מטריושקה או פרי רב שכבות המתקלף שוב ושוב.

אריטסופנס במחזותיו התייחס למאבקים הפוליטיים והשינויים הרבים שעברה בתקופתו החברה האתונאית על רקע המלחמות עם ספרטה והשינויים החברתיים בעיר עצמה ובערי יוון בכלל. לעיתים עולים ממחזותיו רעיונות מהפכניים וליברליים כמו במחזה ליסיסטרטה העוסק בשביתה ממין אותו יוזמות הנשים כדי להביא לשלום ולעיתים דווקא עולות תפיסות שמרניות המצדיקות את האליטה הישנה ואת המוסר הקדום והפטריארכלי. ב״עננים״ ניתן אולי להסיק זאת בעיקר נוכח הסיום שעלול להזכיר לנו אירועים קרובים יותר כמו ליל הבדולח. ועם זאת, כפי שאמרתי, מיד עלתה בי גם קריאה חלופית וחשוכה פחות ממה שאולי קל ומפתה לקרוא.

במחזה זה מתייחס אריסטופנס לעליית כוחם של הסופיסטים באתונה אליהם היו באים הפוליטיקאיים ללמוד כיצד להתווכח ולבסס טיעונים בזכות עמדתם. מעמדם של אלו, כמו עורכי הדין והיועצים האסטרטגים של ימינו, עלה עם התבססותה של הדמוקרטיה באתונה, בה תפסו מעמדות חדשים עמדות כוח במנגנון השלטוני של הדמוס, העם. המסורת והמעמד מכוח ה״אל״ או ״זכות אבות״ אותגר על ידי הטיעון הלוגי (לוגוס - דיבור ביוונית) שבאמצעותו ניתן להצדיק כל טענה, גם זו של זה שמקרוב התעשר או רכש השכלה ויכול היה לבסס את מעמדו בזכות יכולת הדיבור, השכנוע והדמגוגיה. ב״עננים״, סוקרטס, הוא המייצג את אותו מקצוע חדש. גיבור המחזה, סטרפסיאדס, איש פשוט שגדל בכפר והתחתן עם בת אתונה ממעמד גבוה יותר, נקלע לחובות בשל אהבתו של בנו ה״מפונק״, בן תרבות העיר, לסוסים. וכך, כדי להחלץ מחובותיו הוא מבקש לשלוח את בנו לאותו ״סופיסט״, סוקרטס, שילמד אותו כיצד להפוך את הטיעון המוטעה למוצדק, ולהיפך - כך שיוכל להוכיח, באמצעות השכנוע והלוגוס, כי אינו צריך לשלם את חובותיו. לפי תפיסה זו, הדיבור יכול להחליף את המציאות (למשל כמו במושג שתבע טראמפ: ״עובדות חלופיות״) - ואריסטופנס מבקש להראות, כך נראה, כי תפיסה זו היא אווילית. וכך, ניסיונו זה של סטרפסיאדס מוגחך במחזה, שכן הבן החוזר מהלימוד מוכיח לאב דרך הלוגוס כי לבן מותר להכות את אביו ואף את אמו, דבר הסותר כמובן את ערכי המוסר העתיקים המבוססים על אמונה באלים.

ואכן, סוקרטס במחזה שולל את קיומם של אלו ומציג תפיסה חלופית - הוא מאמין בעננים. מתוך תפיסתו זו עולה פרדיגמה הקרובה אולי יותר לתפיסה המערבית כיום - כי העולם נשלט על ידי סדר חוקים אדיש ומכניסטי שניתן להבנה על ידי ההגיון. כלומר, ניכר במחזה אותו מתח ואף יראה שהתרחשה גם בעקבות הרנסנס, כי העולם מאבד את קיסמו לטובת סדר חוקים הגיוני ההופך במסורת ובמה שהיה מקודש עד כה, כמו הדת, הפולחן והמיסתוריות של היקום שסודותיו נשמרו לאלים וליודעי סוד כמו כהני הדת ואלו היודעים לקרוא בכוכבים או במעוף הציפורים.

לכן, אף על פי שבסיום המחזה שורף סטריפסיאדס את ״מכון החשיבה״ של סוקרטס, וזה האחרון נס עם תלמידיו, והסדר הישן שב לקדמותו - ניתן לקרוא את ״עננים״ לא רק כתפיסה מיושנת וכעוד שלב בהיסטוריה בה נלחמו ה״חשוכים״ בבעלי חופש הדיעה והליברליות (כמו נניח בתקופתו של גלילאו במאבקו מול הכנסיה). אני זוכר שכאשר למדתי בתיכון פיסיקה הרגשתי איזו סוג של אכזבה. שאלתי את עצמי האם בכך הכל מסתכם בסופו של דבר, במכניזם אדיש של מדידות ומספרים. גם אם היקום הוא רק כזה הרי שעדיין יש מקום לדימיון ו״לזכותם״ של האלים להתקיים בו, כחלק מהדימיון האנושי. הפחד הגדול לא רק לקדושת האלים ולמסורת אלא לכך שקסמו של העולם יוכחד באדישות על ידי הרציונליות, פחד זה מתקיים גם בימינו, בה הולכת ומשתלטת התפיסה הרציונלית והפונקציונלית המגוייסת במקרים רבים דווקא לגיוס הפרט למנגנון שיעבוד כלכלי ולאו דווקא לטובתו שלו או לטובת כלל האדם. הזכות לדמיין ולשמר גם את הלא ראציונאלי שבנו הוא חשוב, והתגובה למי שמייצג את הקידמה וההגיון, באם לא ישית לבו לעולמם של בעלי הדימיון, עלול להיות סוף אלים.

אין זה אומר שאני מצדיק את סופו של המחזה. כאמור, תגובתם האלימה של הדבקים במוסר השמרני במהלך ההיסטוריה הייתה הרסנית. ובכל זאת, קל מדי להעמיד לדין היסטורי את אריסטופנס ובני תקופתו. ההגיון, כאשר אינו קשוב לצרכי הלב ואינו מכיר בדרך של בני האדם לעקל רעיונות חדשים, עלול להיות קטלני. סוקרטס ההיסטורי למד זאת על בשרו והוצא להורג בטענה כי פגע באלים. יתכן שסופו לא היה כזה אם היה בעל אינטלגנציה רגשית, ואת צדקנותו ואולי צידקתו וחכמתו היה משלב בהבנת מורכבותה של הנפש האנושית. מפגש עם פרוייד היה עשוי לעזור בכך.

לגבי התרגום. איני דובר יוונית עתיקה אך קראתי את רוב תרגומיו של אהרון שבתאי. אני מוכרח לציין כי דווקא את תרגומיו של טשרניחובסקי לאיליאדה והאודיסאה אהבתי יותר, למרות הקושי לצלוח את השפה. בהכירי מעט את שירתו של שבתאי, הנוטה לארוטי ואף לפרובוקטיבי, איני יכול שלא לתהות האם אינו נוטה לעיתים בתרגומיו אל הטיות אישיות אלו שלו. אף נדמה לי שככל שעוברות השנים ניכרת יד חופשית יותר שלו כמתרגם והטקסטים ניכרים בבוטות לשונית. הקומדיות של אריסטופנס, אותן קראתי גם בתרגומים אחרים, מתובלות בשפה גסה ו״עממית״. ובכל זאת ניכר כי תרגומיו של שבתאי ״חופשיים״ יותר לכיוון ה״זין״ וה״כוס״. כדובר עברית מדוברת של ההווה, ועל רקע האינטרנט והרשתות החברתיות שהבוטות היא סימן ההיכר שלה, הדבר מעורר מחשבות - האם השתנה משהו בבוטות מאז אתונה של המאה החמישית לפני הספירה? שמעתי כבר מספר בייבי-בומרס מתבטאים בנוגע לאלימות בחברה שלנו כיום. הביטוי: ״הם איבדו את הבושה״ חוזר על עצמו שוב ושוב. שבתאי, בן אותו דור, הוא כמדומני בצד המגנה את התפקרותה של החברה האזרחית שלנו. ויחד עם זאת עלתה בי השאלה בזמן הקריאה - האם גם הוא לא איבד במובן מסויים ולאורך תרגומיו את הבושה, או אולי את צניעותו של המתרגם (שהאגו של המשורר עלולה להתעמת איתה) - אשר אצל טשרניחובסקי ניצבת במלוא הדרה.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על עננים [2021] - בתרגום אהרון שבתאי